שבט סופר חלק א צח

ומנ"ל לאוקמי הא דיותץ כרבי והא דיוצן כרבנן דהא י"ל דבלא"ה כבר העיר בתוס' למה חדש יוצן ונדחקו דהוי כדיעבד ולולי שתני בבריתא דחדש יוצן בודאו הי' אנו אומרים דחדש יותץ דזה לא מקרי דיעבד ללך לאפות בו לכתחילה וא"כ י"ל דלמא דוקא לרבנן דסברו אין שבת עצים בפת כלל וגם בתנור חדש הוי זוז"ג דהוי תרתי משו"ה לא מחמירין לומר בחדש שיוחץ משא"כ לרבי דסבר שבח עצים בפת וגם בתנור ולא נשאר רק היתר דזוז"ג משו"ה גם חדש יותץ אלא אי אמרינן דבלוחשות פליגו א"ש דהא גם לרבנן בתנור חדש הוי שבח אבוקה בו וליכא כי אם זוז"ג לחוד ושפיר מקשה כמו לרבנן בברייתא חדש יוצן גם לרבי כן הוא משא"כ אי אמרינן באבוקה פליגו בודאי יש לאוקמי ברייתא דיותץ כרבי וברייתא דיוצן כרבנן ומזה ראי' לכאורה להרא"ש ובעה"מ דבלוחשות פליגו ובאבוקה לכ"ע אסור, ובזה א"ש הא דאמר שמואל יותץ וכבר עמד בפנ"י וצל"ח דהא שמואל סבר זוז"ג מותר וכיון דנקט הברייתא להלכתא דמשו"ה אפיק הברייתא אמאי אמר יותץ וכתב בפנ"י דשמואל סבר דזה הוי לכתחילה אלא דמחוסר הבנה לכאורה דהא תני בברייתא חדא דחדש יוצן ודוחק לומר דפליג בסברא על הברייתא ולפמ"ש י"ל דשמואל סבר באבוקה פליגו ורבנן לית להו שבח עצים וכיון דתרווייהו לקולא אין שבח עצים וגם זוז"ג לא מחמירין לומר יותץ משא"כ ברייתא דיותץ כרבי דליכא רק חדא להיתרא והש"ס מקשה ואזיל למ"ד בגחלים לוחשת פליגו אבל שמואל סבר באבוקה פליגו וכיון דסבר כרבי דשבח עצים מה"ט סבר נמי יותץ וא"ש

וראיתי בקונטרס של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהקשה בש"ס פסחים ה' דדייק רבא מר"ע ש"מ תלת לפי מה שכתב תוס' שם בתירוץ השני דמשו"ה אסור לבער החמץ בשריפה כיון דאינו יכול להנות ממנו בתחילת ביעורו דהא יכול להנות ע"י זוז"ג וא"כ מוכח מר"ע ג"כ דזוז"ג אסור דלא יכול לשרוף החמץ בלא עצים כמ"ש המג"א סי' תמ"ה ונ"ל לפי מה שסיים המג"א שם והביא הא דתוס' שבת דף כ"ה מ"א ד"ה הא שכתבו דשמן ובשר ותבואה חשיבו בעין טפי מהיסק עצים וגם רבנן מודו וא"כ מה"ט לא יכול לדייק רבא דזוז"ג אסור אע"ג דא"א לשרוף החמץ בלא עצים מ"מ כיון דהחמץ גופא הוי בעין טפי מעצים לא מקרי זוז"ג כמו דלא הוי זוז"ג עצים בעין בתנור לרבי משום דעצים העיקר נגד התנור כן אמרינן דלא חשיבי עצים בעין בתבשיל ופת נגד החמץ אלא דיכול לשרוף עם החמץ תבואה וכדומה ולעשות עם זה זוז"ג

ולפי מה שכתב במחצית השקל תק"ת דשני תירוצי תוס' לא פליגו אהדדי ומישך שייכי אהדדי ובזה מישב בחדושי אאמו"ז ר"ע איגר זצ"ל הקושי' של השעה"מ דלפי תירוץ הראשון שלא רוצה להנות מהגחלים א"כ יהי' מוכח מר"ע דלא אמרינן הואיל ולפי תירוץ השני דלא יכול להנות בתחילת ההבערה מוכח דשבח עצים בפת וכיון די"ל כתירוץ ראשון ומוכח רק דלא אמרינן הואיל אבל שבח עצים לא מוכח ולפי תירוץ שני מוכח דיש שבח עצים אבל אין מוכח דלא אמרינן הואיל ממילא ליכא להוכיח לא הא ולא הא רק תלת ש"מ מר"ע לכל תירוצי תוס' וממילא גם מזוזיג לא קשה דלמא כתירוץ ראשון של תוס' דלא צריך לגחלים כלל והוי מלאכה שלא לצורך ועיין, והקשה עוד שם בחדושי ר"ע איגר זצ"ל וכן הקשה בשעה"מ בהל' יסודי תורה לתירוץ שני של תוס' דהא שלא כדרך הנאתן סבר התוס' דמותר לגמרי ועכ"פ מה"ת מותר וא"כ כיון דהחמץ להנות ע"י הסקה הוי שלא כדרך הנאתן מותר מיד להנות ומקשה ג"כ מאי פריך בש"ס ר"פ כל שעה דף ל' ולא יסיק בו תנור וכריים פשיטא ומשני לא נצרכא אלא לר"י דהא צריך לאשמעינן אע"ג דהוי שלא כדרך הנאתן מ"מ אסור והניח בצ"ע וכן בפנ"י בסוגוי' זו הרבה לתמוה על הפוסקים דאסרו בחמץ אף בזוז"ג דהא הוי שלא כדרך הנאתן ומנ"ל להחמיר כ"כ יע"ש ומזה מוכח כשאלת מהרי"ל שהביא במג"א שם שכתב דאוכל באוכלי הוי דרך הנאה ומשו"ה אסור בחמץ אף דממלי בלי איסורא משא"כ בעצים שנשרו מן הדקל יע"ש

אלא לפענ"ד נראה דזה לא מקרי שלא כדרך הנאתן כיון שצריך לבער החמץ אם נהנה בשעת ביעורו בהיסיקו לבשל ולאפות בו בודאי דרך הנאתו מקרי דהא לכך עומד לשרוף החמץ וצריך לשרפו ואם נהנה לשעת שריפתו בודאי הוו דרך הנאה דהא להיסק עומד והתוס' בדף כ"ח ע"א בד"ה ותנן כתבו שפיר דבחמץ גם רבנן מודו דמברר וזורה לרוח כיון דחמץ אינו אסור רק כדרך הנאה מדכתיב לא יאכל ואף דמגדל צמחים לא מקרי דרך הנאה כיון שכבר הי' מקיים מצות ביעור ולא עומד לזבל שדה אבל אם בשעה שמקיים מצות שריפה ועומד לכך נהנה לאפות בו בודאי דרך הנאה הוא כיון שעומד לכך לשרוף ומקיים מצות שריפה בהדי הנאה כנ"ל ועיין דתוס' בב"ק דף ק"א ע"א בד"ה ולא יצבע וכו' בשם ר"ת דאיצטרך לרבות שלא ידליק בשמן שאין עומד להדלקה כלל דלאו אורחייהו משמע קצת דאף אי נהנה בשעת הדלקה וביעור דהא ערלה בשריפה צריך ג"כ דרך הנאתו אלא שאינו מוכח דאי עיקר כונתו לקיים מצות שריפה ולא להנות ועשה מדורה לשמן לשרפו ומדליק בו נר מוכח דרוצה להנות ואין זה עיקר הנאתו בשמן שעומד לאכילה משא"כ אם מבערו ועושה מדורה ונהנה בו ויש לומר ג"כ דזה כונת תוס' דמחלקו בין הא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה משום דהתם לא הוי דרך הנאה כלל משא"כ בשמן י"ל אע"ג דאדליק בשמן שעמד לאכילה מ"מ כיון דעכ"פ עומד לבער הוי דרך הנאה קצת להנות בו בב"א ואי אמרינן מה"ת אין מצותו בשריפה בערלה כמו שמסופק תוס' בסוכה ל"ה ע"א בד"ה לפי בלא"ה א"ש דברי ר"ת ואין ראיי' מדבריו נגד דברי ועיין בכל זה והנני רבך דודך צל"ח ורכב ע"ד אמת, אסרו חג המצות תרמ"ט לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה ס

שוכ"ט לתלמידי הרבני המופלג ברק השנון בע"פ בן עירי כ"ש מו"ה שמחה האללאש שי' שיושב על התורה בק"ק אטש יע"א

שמחתי בהודעתך משלומך וושלום תורתך ואתה יושב בהתמדה על התורה בבית חותנך הרב נ"י ולהיות כי ידעתי כי חביבים עליך דברינו בעת שיצקת מים על ידינו ע"כ פניתי לראות ד"ת אשר הצגת לפני בסוגי' דחמץ בזמנו ומתוך הדברים תמצא ג"כ תשובה על פלפולך וראשית דברינו בשיטת הטור סי' תמ"ז שכ' גם לר"ש לאחר זמנו דאסור מצד קנסא אם נתערב מותר רק בששים כמו שאר איסורים והא דמשני ה"מ בעינא אבל בתערובות לא היינו בששים והמג"א הרבה לתמוה עליו דא"כ מאי מקשה על רבא והא ר"ש קנסא קניס דהא מצד קנס בודאי לא יהי' חמור יותר משאר איסורים לאסרו יותר מששים ועל קושי' זו כבר הרגיש במג"א עצמו די"ל דבהוי אמינא סבר כיון דאסור רבא במשהו בפסח א"כ גם לאחר הפסח יהי' אסור מצד קנס אפילו במשהו אלא הקושי' אחרת עומדת כחומה דא"כ למאי צריך לומר לאחר זמן דסבר כר"ש דהא אפילו לר' יהודא דאסור לאחר זמנו מה"ת גם כן בטל בששים כמו לרב דסבר שלא במינו בנו"ט שלא בזמנו ולשיטת הטור מוכרח דהא לפני זמנו לאחר השש אע"ג דפסקינן כר"י בלפני זמנו אפ"ה סבר הטור דבטל בששים חזינן דוקא בזמנו משום כרת ולא בדילי' מיני' וא"כ לאחר זמנו לא צ"ל כר"ש. ונ"ל תחלה להביא ראי' לשיטת הטור דהוכיח שיטתו מסוגי' הש"ס דהנה כבר כתב בפנ"י וכן בצל"ח דעיקר דיוק הטור מהא דשמואל דקאמר שלא בזמנו בין במינו ושלא במינו מותר וכן קאמר בזמנו שלא במינו מותר וכמו בזמנו ע"כ בנו"ט כן מותר שלא בזמנו נמי ואע"ג דמר"י מוכח להיפך מ"מ מחמיר הטור בנו"ט מהא דשמואל ובאמת גדול הדוחק מנ"ל לטור דמותר דשמואל שלא בזמנו בנו"ט ומהאיך הוכיח דסבר הש"ס הכי דמותר דשמואל בנ"ט הוא שלא בזמנו ונ"ל דהוכיח זה דע"כ הש"ס סבר הכי דהנה הרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהל' מ"א דחמץ לא בטל משום דשיל"מ ומשום קרא דכל מחמצת לא תאכלו גזרו אף שלא במינו ועיין רמב"ן במלחמות שהלך ג"כ בשיטת הרמב"ם וכתב דע"כ ר' יוחנן סבר דלא אמרינן דשיל"מ ובאמת קשה מנ"ל לחדש דחמץ הוי