שבט סופר חלק א צד

ומקרי צ"ק עכ"פ אע"ג דמאן דתני הבערה מוכח דלא אמרינן הואיל דהא לרבה אמרינן בפסחים דאפיק הבערה מ"מ מהני הואיל להיות צ"ק א"כ גם לתירץ ראשון של תוספ' י"ל מתוך וצ"ק הוי הואיל ואי מקלעי אורחים ויהי' נהנה גחלתו ועיין בש"א בסי' ק"ח שכתב דמתוך והואיל יחד לא אמרינן מכש"כ דלא אמרינן תרי הואיל יעי"ש ויש לפקפק ע"ז כיון דעיקר ההיתר הוא משום מתוך ורק צריך להיות צורך קצת לזה מהני בודאי הואיל לומר עכ"פ שיהי' צ"ק ויהי' מוכח מתוספ' דלא כתבו דשריפת חמץ הוי צ"ק משום דיכול להנות אי מקלעי אורחין ש"מ דל"ל לתוספ' מתוך והואיל יחד כדברי ש"א אף להיות צ"ק אבל מתוספות שבת ל"ט ע"ב בד"ה אלא א"כ דכתבו בשם ר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתי' מתיר ב"ש אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתי' אסרי ב"ש דל"ל מתוך ובפ"ב דביצה אסרו ב"ש מדורה להתחמם כנגדה אע"ג דראויי' הוא לבשל ולאפות יעיי"ש והא דצריך תוספת להביא מהאי דמדורה ולא הביא מהא דאוסר ב"ש להחם חמין אע"ג דראוי' לבשל ולאפות צ"ל דסברו די"ל דלאו משום הבערה אוסר ב"ש להחם חמין רק משום איסור בישול מים דמסתמא מים לרחיצה הוי יד סולדת וזה דלא כמשמעות רש"י ביצה שפירש במתניתן שם אוכל נפש היתר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל אכילה דמשמע דהאיסור משום הבערה עיי"ש

ומשו"ה הביא התוספות מהא דמדורה דמוכרח יותר דאף בראוי לאפות אסור ובחמין ג"כ אסור לב"ש אא"כ שותה מהם אבל גוף הדבר שכתב התוספות דצריך לשתות דוקא משום דב"ש ל"ל מתוך צ"ע דמה ענין ראוי לשתי' למתוך וראיתי בחדושי ר"ע איגר ז"ל על שבת שכתב דכוונת תוספת כמו דל"ל לב"ש מתוך ל"ל הואיל וכן מפורש בדברי רשב"א שם אלא שדברי תוספ' נפלאו ממנו דהא בפ"ג דפסחים פריך מהברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב והא הברייתא כב"ש דל"ל מתוך ומה"ט כתב תוספ' בפסחים דמוכח דאף לב"ש אמרינן הואיל הרי מוכח דאף לב"ש אמרינן הואיל והניח בצע"ג

ולדידי נכדו נראה דכוונת תוספת כפשטא משום מתוך ודוחק להעמיס דתוספות כונתם על הואיל שלא נזכר בדבריהם כלל וכונתם משום די"ל דב"ש סבר דמשו"ה לא יחם חמין לרגליו משום דרחיצה לא הוי דבר השוה לכל נפש ואף אי אמרינן מתוך מ"מ באינו שככ"נ אסור ועיין בצל"ח ביצה דמה"ט מדייק ר"י דב"ש ל"ל מתוך בהבערה כמו בהוצאה ולא הביא ממתניתן דלא יחם חמין משום די"ל דטעמא דב"ש משום דלא הוי שוה לכל נפש וע"ז כתבו התוספ' דה"א דדוקא באינו ראוי' לשתי' אסור אבל בראוין לשתי' י"ל כיון דהואיל ויכול לשתות אי מקלעי אורחים מה"ט עכ"פ צ"ק הוי וגם ב"ש מודה וע"ז כתבו דהא ב"ש ל"ל מתוך אף בל"ק כמוכח בביצה זה נראה לי בביאור כונתם וא"כ מוכח לכאורה מתוס' דאמרינן מתוך והואיל יחד עכ"פ להיות צ"ק ומהא דתוספות פסחים אינו מוכח משום דיש לומר דתוספות תירץ בפשוט דמשום צורך מצוה מקרי צ"ק ולא צריכי לפרש היכי הוי צ"ק לשני התירוצים לתירץ אחד משום דיכול להנות לבסוף ולתירץ האחר משום הואיל ע"כ כתבו משום צורך מצוה דמוכח ממתניתן ביצה דגם צורך מצוה הוי ל"ק והא דבאמת אסור לב"ש לתוס' פסחים דב"ש ג"כ סבר הואיל צ"ל דב"ש לאו מדאורייתא רק מדרבנן דהא אי אמרינן הואיל עכ"פ אסור מדרבנן כמו שכתבו הראשונים דמה"ט צריך עירוב תבשילין גם לרבה משום דמדרבנן אסור ומוכרחים אנו לומר כן דאל"כ אמאי לא הקשה לרבה בפסחים מהא ברייתא דלא יעשה אדם מדורה להתחמם דמוכח דלא אמרינן הואיל דהא ראוי' לאפות ולבשל וע"כ משום די"ל דמדרבנן אסור לב"ש

אלא דעדיין קשה לתוספות בשבת שכתבו לב"ה חמין לכל גופו אסור משום דאינו שוה לכל נפש ומדאורייתא אסור דמה"ט גזרו אף בחמין שהוחמו מעיו"ט דקשה דנימא הואיל בראוין לשתי' משום דמקלעי אורחים וחזא לשתי' ואף באין ראוין לשתי' דמקלעי אורחים לרחוץ פניהם ידיהם ורגליהם וצ"ל ע"כ כיון דעכ"פ בסמוך לחשיכה אסור מדאורייתא דכה"ג לא אמרינן מקלעי אורחי' כמ"ש תוספות פסחים אע"ג דלא שכיח מ"מ כיון דגוף המלאכה דאורייתא היכי דלא שייך הואיל גזרו אף בהוחמו מעיו"ט ועיין ומוכח מתוספת נמי דאף באיסר דרבנן לא אמרינן מתוך לב"ש דהא בראוין לשתי' אי אמרינן הואיל לא הוי רק דרבנן ולימא מתוך גם בראוין לשתייה אע"ג דלא ישתה וע"כ דגם באיסור דרבנן לא סבר ב"ש מתוך וזה דלא כמ"ש הצל"ח בביצה מדנקט במתניתן אין מוציאין וכו' לרשות הרבים מכלל דלכרמלית או לחצר שאינו מעורבת דרבנן גם ב"ש מודה דאמרינן מתוך באיסור דרבנן ועיין והשתא דאתית להכא לא מוכח מתוספת ג"כ דאמרינן מתוך והואיל יחד דלא כש"א די"ל דש"א לא אמר רק בנידן דידיה דאף אי אמרינן הואיל מ"מ לא הותר עדיין דהא צריך אוכל נפש דוקא וצריך ג"כ לומר מתוך להתיר אף צורך מצוה אבל בראוין לשתי' אי אמרינן הואיל דמקלעי אורחים וחזיא לשתי' שרי נמי מה"ת בלא מתוך רק איסור דרבנן נשאר מה"ט הקשה התוס' שפיר דנימא דיהי' מותר גם לב"ש דמצד הואיל הוא צ"ק וכה"ג גם מדרבנן מותר וע"ז שפיר תרצו דב"ש ל"ל מתוך כלל וגם באיסור דרבנן ל"ל אף בצ"ק אבל היכי דהוי לאחר הואיל כגון בדבר מצוה עדיין לא מותר מן התורה רק עם מתוך כה"ג שפיר י"ל דלא אמרינן הואיל ומתוך יחד ועיין אלא דהרשב"א כתב מפורש בשבת כיון דב"ש לית להו מתוך כ"ש דל"ל הואיל ובודאי קשה מסוגי' דפסחים דמשמע אף לב"ש אמרינן הואיל

ורציתי לומר ולתרץ לפי מה שהקשה הפנ"י שם בפסחים דהא דאוקמא הברייתא כב"ש היינו ר"י דסבר דב"ש וב"ה במתוך פליגי אבל לרבה דאמר בביצה דטעמא דב"ה אלא משום דאין עירב והוצאה אין דברי ריב"א מוכריחים וכתב דתוספת סברו דרבה לבתר דשמע דר"י דא"כ ליפלגי באבנים קיבלה מיני' יע"ש וא"כ י"ל דרשב"א סבר באמת כן דרבה לא חזר ולא סבר במתוך פליגו ולא מוכח דאמרינן גם לב"ש הואיל אלא מאז תמהתי על דברי פנ"י דמאוד תמוהים דלרבה דגם לב"ה לא אמרינן מתוך בודאי מוכח דאמרינן הואיל לכ"ע אף לב"ש כיון דגם ב"ה ל"ל מתוך ולאחר כמה שנים מצאתי ראיתי בט"א על חגיגה באבני מילואים שלו דף מ"ד שהוכיח מדברי תוספות דסברו דע"כ רבה הדר לגבי ר' יוסף דאי לא הדר למאי כתבו מכאן מוכח דאמרינן גם לב"ש הואיל דבלא"ה ע"כ הכי הוא דהא רבה מתוך ל"ל ואפ"ה א"ל הואיל אלא ודאי דהדר יע"ש וממ"נ קשה על הרשב"א ודחקתי לישב דברי הפנ"י אבל אין כאן מקום להאריך ובאמת לא הי' צריך הט"א לדייק מדברי תוספות אלו דסברו דרבה הדר דכן מוכח מפורש מתוס' ביצה דהקשו לרש"י דסבר דגם בלא צ"ק אמרינן מתוך מהא דאופה מיו"ט לחול דלוקה ואפילו לרבה דסבר דלא לקי היינו מטעם הואיל אבל מטעם מתוך לא קאמר מוכח בפירש דרבה לאמת הדר לגבי ר' יוסף ועיין

והנה באבני מילואים שם יצא לפרש סוגי' דפסחים דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וכתב דודאי הואיל למפרע ל"א ובהואיל להבא נ"ה בעידנא אלא דכונת המקשן דנימא מתוך שהותר חרישה לצורך מצות כיסוי הותר ג"כ שלא לצורך אלא דעדיין צריך צ"ק ולזה מהני הואיל דלהבא דיכול להיות צ"ק שאיתרמי דם צעיר לכסות וכתב דמוכח דאמרינן מתוך והואיל גם יחד יעיי"ש וקצרתי בדבריו ובאמת תמוה דיצא לחדש דבר חדש דאמרינן מתוך ומותר לצורך מצוה הותר נמי שלא לצורך בצ"ק דלא מצינו מתוך רק במלאכת או"נ וכמו שהוסבר במג"ש מדלא כתיב אך אוכל נפש יעשה לכם ש"מ דכוונת התורה להתיר המלאכה אפילו בלא אכילה דאך אשר יאכל לכל נפש כגון הבערה ובישל דשייכי לאו"נ מותר אף בלא אכילה לרש"י אף בלא צ"ק ולתוספת בצ"ק דומי' דאוכל נפש שהוא צורך היום יע"ש אבל מתוך שהותרה לצורך מצוה לא מצינו וראיתי שכבר עמד בזה בתמי' בקונטרס אבא מאוה"ג ז"ל ולא מצא מענה אבל יען גברא רבה אמר מלתא מצוה לקיים דבריו וחפשתי ומצאתי שכן מפורש בירושלמי ביצה פ"א הל' ג' ר' חייא בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישל ביו"ט ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישל אלא אכילה בלבד התיב ר' אבא מר ממל על הדא דר"י אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ועיין במפרש דהיינו