שבט סופר חלק א פט

א"כ לא קשה קושי' הצל"ח על הבעה"ט והרא"ש דטעמייהו לא משום דחמור מפורש יותר משאינו מפורש ומה"ט הקשו עליהם מש"ס סוכה דאינו מחלק בין לולב דמפורש ובין ערבה דלא הוי רק הלכה דבאמת שווים ולא קיל זה מזה כמו שכ' בלחם משנה ובמלחמות והיינו טעמא משום דמפורש כמזיד הוי ולזה עוררני תלמיד מופלג אחד אלא דעדיין צריכין אנו לעמוד על דברי הראשונים מש"ס יבמות פרק הבא על יבמתו דאמר כשם שמצוה לומר דבר שנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ואמרו שם דחובה נמי איכא שנאמר על תוכיח לך משמע דאף במזיד אפילו חובה נמי איכא ואי אמרינן דבשוגג אפילו לא ידע בודאי נמי לא צריך להוכיח משום דשוגגים המה לא ישמעו אבל במזיד דיוקא אם ידע בוודאי א"ש אבל אי גם שוגגים דווקא בידע בוודאי וטעמא משום מוטב שיהי' שוגגים וא"כ במזיד אפי' ידע בוודאי צריך להוכיח ולא משמע כן מש"ס יבמות וראיתי אח"כ בנמוק"י יבמות שם הובא ג"כ בד"מ תר"ח שהקשו מש"ס שם על הא דשבת והני ריש גלותא ותורף משום דלא ידע בוודאי ואולי משמע מתירוץ זה דאפי' במזיד נמי אם ידע בוודאי אינו מחוייב להוכיח ועוד תירץ משום דלא יהי' להם פתחון פה חייב להוכיח פעם אחת אבל בשוגג אפילו פעם אחת לא יוכיחם דאי יוכיח פעם אחת שוב יהי' כמזידין ומוטב שיהי' שוגגים ולא יהי' מזידין

ובזה מדויק שפיר לישנא דהש"ס ר"פ המביא דקאמר ולא אמרינן להו ולא מידי ושפת יתר הוא ודי ולא אמרינן להוא אלא דרצה לאשמעינן דוודאי דמזיד אע"ג דוודאי לא מקבל אע"ג דחובה שלא לומר דבר שלא נשמע מ"מ משום דלא יהי' פתחון פה אמרינן פעם א' אבל בשוגג לא אמרינן להו ולא מידי אפילו פ"א משום מוטב שיהי' שוגגי' ואי אמרינן אפי' פ"א נעשו מזידין ומדויק שפיר, והנני הדש"ת פה פ"ב ג' טבת תרנ"ה לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ר מהראשב"ס זצ"ל

תשובה נה

שלום וברכה לתלמידי סידי המופלג מורג חרוץ ותיק מלא עתיק קולע אל השערה בע"פ כש"ת מו"ה ליב פרידמאן נ"י (כעת הוא הגאון דיין מצוין

) שורתך קבלתי ע"נ ושמחתי בד"ת נאמרים בהשכל ודעת בפסחים דף ה' על ילפותא דר"ע דאמר רבא ש"מ תלת ואציע לפניך מהדברים שנאמרו בקנטרסי שכתבתי זה יותר מעשרים שנה בימי חורפי לישב קושית הצל"ח ואחרונים על הא דאמר רבא ש"מ מר"ע תלה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא גם אי השבתתו בכל דבר מ"מ גם שריפה בכלל תשביתו ש"מ בערב יו"ט הוא דביו"ט אסור לשרפו ונלע"ד לישב דתוס' הקשו אמאי אסור לשרוף החמץ דהבערה לצורך הוא דהא יכול להנות לאחר שישרוף ויעשה גחלים ותירצו כיון דמתחילת הבערתו לא יוכל להנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף יע"ש ועיין במ"א בסי' תק"ז שהקשה מהא דרב מתנא דמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלין דהא לא יכול להנות ולא בטל רק אח"כ דמקלי קלי איסורא משמע אע"ג דמתחילת הבערתו אינו יכול להנות נמי מותר ויפה אשר דיבר הד"מ דתרוויהו בעינן צורך מצוה או צורך גבוה וגם שמתחילתו לא יכול להנות כמו נדרים ונדבות שהביא התוס' ממנו ראי' דהתם נמי הוא לגבוה ולא יכול להנות עד אחר זריקה יע"ש ומזה נראה כיון דמתחילה לא יכול להנות עד שיזרק או שיעשה המצוה לגבוה מזה מוכח דהעיקר לצורך גבוה ולא להדיוט ובטל צורך הדיוט נגד צורך גבוה ולפ"ז נ"ל מסברא לומר דאי יכול להשבית ולעשות הצורך גבוה בחמץ גם בשאר דברים ומפרר וזורה לרוח או מטיל לים א"כ השריפה עיקר המלאכה לאו לצורך גבוה נעשית דהא בשביל צורך מצוה הי' יכול להשליכו לים או לפרר ברוח ומה לו לשורפו וע"כ דעיקר שריפה הוא כדי שיהנה מהגחלים ונעשה עיקר השריפה לצורך הדיוט ולא לצורך מצוה כעין שכתב תוס' שבת דמה"ט גם תרומה טמאה אסור לשרוף ביו"ט אע"ג דיכול להנות משום דא"א להנות רק אם שרפו ומבערו לעשות מצותו וניכר יותר הצורך גבוה כן י"ל בשריפת חמץ כיון דאפשר לעשות המצוה ע"י ביעור אחר השריפה לצורך הדיוט הוא וא"ש מסברא ומיושב שפיר קושי' הצל"ח דאי השבתתו בכל דבר מ"מ א"א לומר דתשביתו ביו"ט משום דגם שריפה בכלל דזה אינו דאי באמת השבתתו בכל דבר מותר לשרוף כקושי' תוס' דיכול להנות מאפרן ומשום דעיקר לגבוה לא אסור דלא דמי לנדרים ונדבות דאדרבה דעיקר השריפה נעשית בשביל להנות מהחמץ נאחר שנשרף מהגחלים וא"ש

ובזה ישבתי דקדוק של מהר"ם שיף בתוס' ביצה דף כ"ז ע"ב וד"ה ועל החלה דמתחילה הקשו על רש"י למה יהי' אסור להשליך לכלבים וכתבו דמצוה דוקא לשרוף תרומה כמו קדשים שהוא בשריפה דוקא ואח"כ הקשו למה באמת יהי' אסור לשרוף תרומה דהא יכול להסיקו תחת תבשילו לצורך הדיוט ותירצו משום דדומה לנדרים ונדבות דהא בלא זה דהקדימו תוס' קושי' על רש"י ותירוצם מיד הי' יכולים להקשות אמאי אסור לשרוף תרומה ולפמש"כ א"ש דקושי' ותירוצם צריכים תחילה כדי שיעלה תירוצם יפה דאי באמת כרש"י דיכול לבער תרומה ג"כ ע"י שמשליך לכלבים לא הי' שייך תירץ תוס' דמה"ט אסור לשרוף תרומה דדומה לנדרים ונדבות דהא אינו דומה לתרומה דכיון שיכול להשליך לכלבים והוא הולך ושורפו בודאי עיקר מלאכת שריפה הוא בשביל צורך הדיוט משא"כ לאחר שהעלו דתרומה דומה לקדשים ואין ביעור אחר רק שריפה שפיר תרצו אח"כ דדומה לנדרים ונדבות וא"ש נכון כל המשך התוס' וסדרן ועיין. אלא שעדיין צריכין אנו להוסיף תבלין דהא עיקר קושי' תוס' דיכול להנות מגחלתן של חמץ היינו דוקא אי חמץ מהנשרפין דוקא אבל אי השבתתו בכל דבר א"כ הוא מהנקברין ואפרן אסור ולא יכול להנות והתוס' הקשו להאמת דר"ע אית ליה אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל קשה דלמא השבתתו בכל דבר ובודאי השריפה אסור ביו"ט דלא יכול להנות כלל מאפרן אלא דמשום הא לא ארי' דכבר כתבו הפנ"י בסוגי' דזוז"ג וכן בשעה"מ בכמה מקומות דהא דאפרן אסור הוא רק מדרבנן אבל מה"ת מותר וכיון דר"ע על קרא קאי א"ש דברינו

אלא דמפשטות לשון תוס' בתמורה שכתבו דמה"ט דנשרפין אפרן מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו משמע די"ל דמה"ת אסור ע"כ בחרתי עוד דרך אחר לישב בשנקדים דקדקו של צל"ח על הא דכתב רש"י מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון ערב יו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ש"מ סבירא ליה כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' ומאי כל האריכות דהא אי הוי יליף ר"ע גם ממקום אחר מ"מ מדיליף נמי משום דאסור להבעיר ביו"ט מוכח דסבר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ונ"ל דרבא אמר נמי ש"מ הבערה לחלק יצא וכתבו בתוס' מדקרי לי אב מלאכה וצ"ע לכאורה כיון דלתירץ תוס' זו גם אי ללאו יצאתה נמי אסור ביו"ט לאיזה צורך מדייק ר"ע בדבריו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה דהא אין נפקותא כלל אי אב מלאכה הוא או לו

ונ"ל דביבמות דף וי"ו בסוגי' דעשה דוחה ל"ת כת הרשב"א בשם מורי על הא דאמר בלאו דמחמר דלא דמחמר לא הוי עשה ול"ת דלא אמרה תורה עשה דשבתון רק באיסור מיתה במלאכות של אב מלאכה אבל במחמר כיון דלא הוי רק לאו לא הוי בעשה דשבתון דעל לאו לא נאמר עשה דשבתון ולפ"ז הבערה ג"כ למ"ד ללאו יצאתה לא נאמר עליה נמי עשה דשבתון של יו"ט והא כל מלאכות יו"ט משבת גמרינן וכיון דמלאכת שבת דהוי רק בלאו לא נאמרה עשה דשבתון גם ביו"ט כן הוא וא"כ לא הוי מדייק ר"ע כלום דע"כ תשביתו מערב יו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא י"ל דעשה דשריפת חמץ דוחה ללא תעשה