שבט סופר חלק א פח

תשובה נד

יצאתי בעהי"ת ליישב דברי הרמב"ם בה' לולב בפ"ג הל' כ"ב שכתב וערבה זו הואיל ואינו בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום שביעי לבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה ותמה בהה"מ דהא בש"ס ל"ד הטעם דאמר רב זביד משמי' דרבא דערבה דרבנן לא הוא לשום תנא דאבא שאול מקרא יליף לה ולרבנן הלכתא גמירי לה ונתנו טעם אחר בש"ס שם משום דלולב יש עיקר מדאורייתא גם בגבולין משא"כ ערבה דלית לי' עיקר בגבולין לא עבדינן זכר למקדש רק חד יומא ונדחק דאולי הי' להרמב"ם גרסא אחרת, והלחם משנה כתב שתימה גדולה הוא ולא מתרץ ג"כ ולא ראיתי כעת מי שיצא ליישב דברי הרמב"ם אשר נושאי כליו הניחו בצ"ע

ולפענ"ד נראה ליישב בשנדייק עוד בדברי הרמב"ם שכתב הואיל ואינה בפירוש בתורה ולא קאמר הואיל ואינו מה"ת כמו שאמר ר' זביד לולב דאורייתא וערבה דרבנן ומה רצה הרמב"ם בזה שכתב הואיל ואינו בפירוש בתורה ונ"ל ליישב הכל דהנה בש"ס ביצה ר"פ המביא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהיה שוגגין ואל יהיו מזידין והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא לא שנא דאורייתא ול"ש דרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוס' יום כיפורים דאוריי' ואכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי וכן פסקו הרמב"ם בהל' שביתות עשור ובש"ע סי' תר"ח וכתבו הרא"ש והר"ן וכן שאר ראשונים דה"מ דווקא בדבר דאתי' מדרשא כגון תוס' עינוי דיום כפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, וראיתי בצל"ח שם שהקשה על הראשונים שאם יש הפרש בין דבר המפורש בקרא לדבר שאינו מפורש ודאי דלא חמיר דבר שאתי רק מהלכה למשה מסיני וקשה מש"ס סוכה דקאמר למאן אי לאבא שאול וכו' ואי לרבנן הלכתא גמירי לה ומה בכך אף שהוא הלכתא מ"מ יש לחלק בין ערבה ובין לולב שהוא מפורש בתורה והניח בצ"ע, וא"כ י"ל דעכ"פ מוכח מש"ס ביצה בתוס' יו"כ לא מחינן משום דאינו מפורש אבל מפורש חמור ומשו"ה כתב הרמב"ם שפיר הטעם שאמר ר' זביד תחילה דשאני ערבה דאתיא רק מריבוי או מהלכה ואינו חמור כ"כ משא"כ לולב שהוא מפורש וזה שמדייק הרמב"ם ג"כ בלשונו הזהב דלולב מפורש בקרא מה שאינו כן ערבה אף ע"ג דלא הוי דרבנן ואתיא מהלכה והוי גם כן דאורייתא מכל מקום אינו מפורש בקרא ושפיר יש לחלק בחילוק זה דמפורש חמיר ואינו מפורש מסתמא דסוגי' דר"פ המביא וא"ש אלא דעדיין צריכין אנו להוסיף מים וקמחא דוודאי אלו אמר הש"ס דווקא בתוס' יו"כ לא מחינן א"כ שפיר מוכח מש"ס דיש חילוק גם בדאוריי' בין מפורש לאינו מפורש אבל באמת הש"ס רק קאמר ולא היא והביא ראי' ממעשה דנשי דאכלי ושתו עד שחשיכה אבל באמת י"ל דאין חילוק בין מפורש לאינו מפורש כדמוכח להיפך מקושי' הש"ס סוכה דליכא חילוק ומנ"ל להראשונים לחלק ומה"ט מדחה גם כן בקרבן נתנאל שם דברי היש"ש דהביא ראי' דבין השמשות מחינן מדמוחק רש"י הגרסא משחשיכה דאל"כ שפיר גרסינן משחתיכה וקאי על בה"ש דלא מחינן וע"כ דסבר רש"י כיון דבוודאי יו"כ מחינן גם בבה"ש כיון דספיקא מה"ת לחומרא ועיין במג"א סימן תר"ח ואינו ראי' דרש"י לא יכול לגרוס כן דאי הוי אכלי בה"ש לא הוי צ"ל דתוס' יו"כ מה"ת אלא דלא אכלי רק בתוס' יו"כ אבל באמת י"ל דגם בבה"ש ואפילו בוודאי מפורש מה"ת אינו מוכח מה"ט דמחינן וא"כ אין להרמב"ם ראי' לחלק בין מפורש לאינו מפורש ואדרבה מש"ס סוכה מוכח איפכא להמקשה דגם ערבה דאורייתא ומחלק חילוק אחר ע"כ נ"ל להוסיף באומר ודברים דהר"ן וכן הש"מ הקשו דש"ס דביצה מחלפו וסתרי בסוגי' דשבת ר"פ השואל דהתם אסיקנא דדווקא בדרבנן אבל בדאורייתא מחינן בהו וכסוגי' עבדינן כיון דעבד עובדא ולא מחו בהו בדאורייתא ובש"מ כתב דאיכא למימר דפליגין אוקימתא אהדדי וקיי"ל כההיא דהתם לחומרא יע"ש. ובזה א"ש ליישב דברי הטור בסי' תר"ח שלא הביא כלל האי דינא דנשים שאוכלות ושותות בתוס' יו"כ והרמב"ם והש"ע הביאו מפני מה השמיטן הטור אלא דהטור סבר כסוגיא דשבת ולחומרה ווחינן בתוס' יו"כ כיון דהוי דאורייתא אע"ג דאינו מפורש אלא שבתי וראיתי אח"כ דגם בהלכות שבת סי' שס"ה הביא הטור שלא ישב אדם אפומא דלחיא שמא יפול מידו החפץ לר"ה ולא הביא ג"כ דאם ישב דלא מחינן ולא ראיתי מי שיהיב טעמא דלא הביא הטור דינים אלו דלא מחינן וצ"ע

ובשטה מקובצת שם כתב ליישב סתירת הסוגיא לפמש"כ הראשונים דיש חילוק בין מפורש בתורה לאינו מפו' י"ל הא דאמר בשבת אבל בדאורייתא לא לאו דאורייתא ממש אלא כל דאתא מדרשא דקרא כיון דאיסורי' קיי"ל כגון תוס' יום כיפורים דאתי מדרשא קרי ליה דרבנן כעין דרבנן וכתב והוא הנכון יע"ש וכ"ש דאתי שפיר תירוצו להרמב"ם שכתב כלל בספר המצות דכל ריבוי והל"מ הוי ד"ס ועיין בלח"מ שם בהל' לולב שכתב מה"ט דיש להקשות עוד לדברי הרמב"ם דהיכא מקשה על הא דקאמר ערבה דרבנן היכן קראו דרבנן משום דאתיא לאבא שאול מריבוי ולחכמים מהלכה דהא להרמב"ם מקרי דרבנן ומתרץ אע"ג דמקרי דרבנן מ"מ קושי' הש"ס הוא לדברי הרמב"ם אמאי מקילין בי' כיון דהוי הל"מ יש להחמיר בו כד"ת יע"ש וא"כ א"ש ישובנו בדברי הרמב"ם כמין חומר כיון דכל הקושי' להרמב"ם בלא"ה משום דלא קיל דברים דאתיא מדרשא או מהל"מ כשאר דברי תורה אבל מסתם הש"ס דסתרי אהדדי סבר הרמב"ם כתירץ של הש"מ דהא דקאמר בשבת ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא היינו דרבנן דאתיא מכח דרשא או הל"מ דמקרי דרבנן ומוכח ע"כ דקיל יותר מה דאתי מדרשא ממה דמפורש בתורה והש"ס סוכה סבר דליכא חילוק אבל מדמוכח מסתירת סוגי' הש"ס דשבת וביצה דעל כרחך יש חילוק בין מפורש ואינו מפורש ועבדינן מעשה בהני נשי דלא מחינן ומשו"ה שפיר כתב הרמב"ם החילוק בין לולב לערבה אע"ג דהוי נמי דאורייתא מ"מ אינו מפורש בקרא כאשר דייק הרמב"ם בלשונו וא"ש נכון ישוב המיישב דעת מהתמיה שהניחו ה"ה ולחם משנה ולא מצאו תירץ ועלתה בידינו בעהשי"ת

והנה הש"מ והצל"ח סברו דטעמא לחלק בין מפורש בקרא או אינו מפרוש הוא דמפורש חמור יותר אבל באמת מראשונים לא משמע כן דהרשב"א כ' משום דאמר מוטב שיהי' שוגגין וכו' דווקא באינו מפורש אבל מפורש לא דהוי כמזידין דוודאי אינם שוגגים כיון דמפורש בקרא וכן העתיק הד"מ סי' תר"ח דכן טעמו של בעה"ט שהביא הרא"ש וכן הביא הש"מ בשם ריטב"א דווקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא ועבדין במזיד ליתא לה"ט יע"ש, וא"כ כיון דמפורש הוי כמזיד צריכין למחות ולכאורה מקושי' תוס' שבת שהקשו בדף נ"ה בד"ה ואע"ג דלא מקבלי דהיינו דווקא היכא דספק אי מקבלי כדאמר לפניהם מי גלוי אבל היכי דוודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהי' שוגגין וכו' ואי במפורש בקרא או במזיד סברו תוס' דצריך להוכיח א"כ מאי הקשו ותירצו מהני דבי ריש גלותא דאמר למוכחינהו אע"ג דאמר דלא מקבלי מנאי משום דלא ידע בוודאי ואדרבה הלשון משמע דידע בוודאי דלא קאמר דלמא לא מקבלי וקאמר דלא מקבלי משמע דמשער בדעתו דבוודאי לא יקבלו ויותר הי' להם לתרץ דעברו במזיד או בדבר שמפורש בקרא ומוכח דלית להו לתוס' לחלק והא דאמר מוטב שיהי' שוגגין משום דבאמת שוגגין הוי אבל גם במזיד י"ל היכא דיודע דלא יקבלו נמי לא צריך להוכיח דהא אי לא מקבל מוסיף חטא על פשע ולא תשא עליו חטא כתיב

ולפ"ז לשיטת תוס' אי לא ידעינן בוודאי דלא מקבלי גם בשוגג צריך להוכיח והיכא דידעינן בוודאי גם במזיד לא צריך להוכיח אבל משיטת ראשונים לא משמע כן שהביאו חילוק של תוס' בין יודע בוודאי או לא ובין מפורש ומזיד ובין אינו מפורש ושוגג, ולפמ"ש דטעמא דראשונים במפורש הוא משום דהוי מזיד דוודאי אינם שוגגים בדבר המפורש