שבט סופר חלק א עו

ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מב"מ אלא באיסורין של תורה ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעא בעלמא והכי דייקא לישנא דגמרא וכשם שהקיל בו ר' יוסי לדונו בששה עשר אע"פ שכל איסורין של דבריהן בס' וכן עיקר יע"ש וא"כ בשאר איסורין אף בדרבנן מב"מ לא בטל ולא קשה על רבינו שמואל וכן הרמב"ם יוכל לסבור כן ועוד י"ל דוקא באיסור דרבנן בעלמא כמו ציר וכדומה י"ל דמב"מ בטל גם לרב אבל מוקצה דחמירי כעין דאורייתא כמ"ש תוס' ישנים ביצה דף ג' ע"ב דמה"ט ספיקא אסור במוקצה א"כ גם לענין מב"מ יש להחמיר במוקצה יותר משאר איסור דרבנן והשתא דאתית להכי יש לישב דברי הרמב"ם על דרך אחר דהא דמקשה הש"ס בפשיטות לאיסור מוקצה לא חששת לאיסור תחומין חששת דמשמע דפשוט להו דאיסור מוקצה יותר חמור מתחומין ומנ"ל דלמא איסור תחומין חמור בפרט לשיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דאיסור תחומין י"ב מיל לכ"ע דאורייתא יש לאיסור תחומין עיקר מה"ת וחמור מאיסור מוקצה ומה"ט לא חשש לאיסור מוקצה אבל לתחומין חשש אף ליניקה ועוד דהא במוקצה יש פלוגתא ותחומין לכ"ע אסור מדרבנן

אלא די"ל לפי מה שכבר העיר בפלתי סי' צ"ט על סתירת תוס' שכתבו דמוקצה חמירא כעין דאורייתא ומשו"ה ספק אסור ובדף ד' ד"ה אין מבטלין וכו' כתבו דדוקא איסור מוקצה דקיל דאין עיקרו אלא מדרבנן מבטלין אף לכתחילה משא"כ תרומה דעיקרו מדאורייתא משמע דמוקצה קיל יותר משאר איסור דרבנן וכתב דוקא לר"י דמוקצה אף בשבת אסור וליכא חילוק בין יו"ט לשבת שפיר י"ל דמוקצה חמור יותר כעין דאורייתא וכמ"ש רש"י דמוקצה דאורייתא משום דילפינן דהכינו אשר יביאו ואף דחולקין על רש"י מ"מ עיקרו מה"ת הוא דיש סמך מהכינו אשר יביאו אבל לדידן להלכתא דפסקינן מוקצה דוקא ביו"ט משום דקיל ואתי לזלזולי אבל בשבת מוקצה מותר אע"ג דקרא דהכינו בשבת כתיב אין לומר דמוקצה חמור יותר ועיקרו מה"ת דהא בשבת מותר לגמרי ושפיר כתבו להלכתא דמוקצה אין עיקר מה"ת ומבטלין אף לכתחילה ולפ"ז א"ש לרב לשיטתי' דסבר כר"י דמוקצה אף בשבת אסור וא"כ מוקצה כעין תורה וחמור משאר איסורי דרבנן וספק אסור שפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששת וכ"ש לאיסור תחומין משא"כ לרמב"ם ורי"ף שפסקו דמוקצה רק ביו"ט אסור שפיר י"ל דמוקצה קיל יותר דאסור רק ביו"ט משא"כ תחומין דחמור דאסור בשבת ויו"ט וכ"ש להרמב"ם די"ב מיל לכ"ע דאורייתא ונכון

ועל דברי הראב"ד בהשגות באותו פרק הל' י' שחולק על הרמב"ם ופסק כר"י בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה והה"מ יצא לתרץ ונדחק מאוד בדברי הראב"ד מה שא"א להבין שהראב"ד ראה מה שנאמר הלכה כריב"נ ולא ראה ושכח מה שסיימו שם דהלכה כדברי המיקל ורק לקולא הלכה כריב"נ אבל לא לענין הפקר איך אפשר שיהי' בהעלם עין כזאת מהראב"ד ז"ל אבל לחומר הקושי' אמרתי שיש מקום להראב"ד שהל' כריב"נ מהא דמקשה הש"ס ביצה ל"א ע"ב וכ"ת ה"נ והא תני' אמר ריב"נ חפצי הפקר קונים שביתה וכבר הקשה תוס' שם בד"ה וכ"ת וכו' דמאי פריך מריב"נ הא פליגי רבנן עליה דריב"נ וסברו דאין קונים שביתה ותירצו אבל הראב"ד לא ניחא ליה בתירץ תוס' ומדהביא סתמא מריב"נ משמע דהלכתא כוותי' וכ"ש לפי פירש הרז"ה שם דכל זה שייכי לקושי' רב אבא דלא תהי' בטילה נבילה אע"ג דלית ליה בעלים משום הא דריב"נ והא לא קיימ"ל כריב"נ אלא משמע מכאן מדפריך בפשיטות לרב חסדא דהלכה כריב"נ

אלא דצ"ע קצת להרז"ה דהא רב חסדא קאמר דינו לר"י כמו שכתב ג"כ רש"י דסבר מב"א לא בטל וא"כ מאי מקשה לר"י מריב"נ לפי מה שמסיק רב אשי בפ' מוצא תפילין צ"ז ע"ב דמתניתן בחביות של הפקר עסקינן ומים דהפקר ומאן אמרו לו ריב"נ דאמר חפצי הפקר קונים שביתה א"כ ר"י דמתניתן דאמר נותן אדם חביות לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום לית ליה כריב"נ וכיון דרב חסדא הא דנבילה בטילה לר"י קאמר א"כ מאי הביא מהא דריב"נ דלא תבטל נבילה משום הא דריב"נ ויש לדחות וביותר י"ל דהש"ס קאי לשאר אמוראים דכל המוציא שם דמתרצו מתניתן בתירוצו אחרינא וי"ל גם ר"י כריב"נ סבר וממילא יש הוכחה כשיטות הרמב"ם דהל' כריב"נ, ולרב אשי י"ל דמה"ט פסק הראב"ד כריב"נ מדתנן במתניתן אמרו לו והיינו ריב"נ ומדסתם רבי בלשון אמרו לו היינו רבים פסקינן כריב"נ גם לענין הפקר קנו שביתה ויש להאריך ועיין

והראב"ד כתב דמה"ט לא הביא הרי"ף בהלכותיו פלוגתא דרב נחמן ורב ששת אי כרגלי ממלא או מי שנתמלא לו דלאו דהלכתא הוא בבור של עולי בבל אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלוקת עומדת במעיינות הנובעים ובלחם משנה דייק מזה כשיטות תוס' עירובין דף מ"ה דגם במים דנייד' ג"כ כרגלי הממלא דוקא ולא כרגלי כל אדם דלא כרש"י ובשעה"מ כתב שסותרים דברי הראב"ד שהביא הריטב"א עירובין דכתב בשם הראב"ד דמים דניידי אין קונין שביתה כלל והרי הן כרגלי כל אדם ועוד ראיתי שם בדברי הריטב"א שגם בבור של הפקר יש לו שיטה אחרת דלא אמרינן כרגלי ממלא רק כל זמן שהן ביד הממלא ואין יכול להו להוליכן אחר רק כרגלי הממלא אבל אם נותן המים לאחר הוי כרגלי מי שנותן לו דלא קנו שביתה ביד הממלא רק כל זמן שהם בידו יע"ש

ולדבריו צ"ל דכל פלוגתא דר"נ וששת אי הוי כרגלי ממלא או מי שנתמלאו לו הוא רק כל זמן שהמים ביד הממלא אבל כשנותן לחבירו הוי כיד מי שזוכה בהם גם לרב ששת ועיין בב"ח סי' שצ"ז שכתב ג"כ לפי שיטת הר"ת דמפרש דר"ש סבר דקנה חבירו וכיון דלא זכה חבירו רק מכח מגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' ואתי רק מכוחו הוי כרגלי הממלא זה דוקא כ"ז שהוא ביד הממלא אבל אם נותן לחבירו כיון דלא קנה ממלא ממש רק מגו דזכי בודאי הוי אח"כ כרגלי למי שזכי בהמים ממש והמג"א הניח דברי הב"ח בצ"ע ומצאתי ג"כ ברשב"א בחידושיו שכתב כן לשיטת ר"ת שהקשה גם לשיטת ר"ת לדבריו לר"נ לא הוי מיד כרגלי מי שנתמלא לו רק לאחר שנתן בידו ומלישנא דר"נ לא משמע כן דהול"ל כרגלי המקבל ורגלי מי שנתמלא לו משמע דמיד בשעת מילוי הוי כרגליו ועוד דאף כשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יתר מרגליו וליתר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהי' כרגליו יע"ש ומוכרח מדבריו דסבר בפשיטות כשיטת הב"ח דלר"ת לא הוי כרגלי ממלא לר"ש רק כל זמן שלא נתן לחבירו אבל כשנתן לו הוי גם לר"ש כרגלי המקבל וכל הפלוגתא הוא רק כל זמן שהמים ביד הממלא והבאתי דברי הראב"ד דגם לפי פירושו צריכין לפרש כן ולא רחוקין דברי הב"ח לפרש כן שהבאתי לו חבר הרשב"א והראב"ד ועיין והרשב"א כתב דלכל הפירושים קשה הא דקאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו דמשמע משעת מילוי מיד ולפירש רשב"ם דר"נ סבר דקנה חבירו א"ש דמיד הוא כרגלי מי שנתמלא ולא לאחר הקבלה דוקא אלא דמצאתי להמרשש"ך במס' בב"מ דף יו"ד שהקשה דלא א"ש לפירש זה הא דנקט הפלוגתא במילא ונתן לחבירו דאפילו בלא נתנו לו נמי הוי כרגלי מי שנתמלחו לו ולר"ש כרגלי הממלא משא"כ לרש"י ולר"ת א"ש דנקט ונתן לחבירו דדוקא לאחר הקבלה הוי כרגליו אבל לא מיד בשעת מילוי והניח בצ"ע

ולפ"ז לכל הפירושים לא א"ש דלרש"י ור"ת קשה קוש' הרשב"א דמי שנתמלא לו משמע מיד בשעת מילוי ולרשב"ם דא"ש דהוי מיד כרגלי מי שנתמלא לו לא א"ש הא דאמר ונתן לחבירו ומצאתי בהרז"ה שכתב ומישב הגרסא דר"נ סבר דקנה חבירו אע"ג דסבר בב"מ דלא קנה חבירו היינו בשלא הגיע ליד חבירו אבל כיון שנתן ליד חבירו וזכה בו חבירו איגלאי מלתא למפרע דמעידן הגבהה זכה ביה לפיכך הם כרגלי מי שנתמלא לו וכונת דבריו הקדושים נ"ל כיון דכל הטעם דלא קנה חבירו במגביה מציאה לחבירו היינו משום