שבט סופר חלק א עה

דתניא כוותי' דר"י דתערובות חמור מנ"ל דגם בתערובות הלכתא כרבנן נגד סתם מתני' דאלו עוברין לפי מה שכתב הריב"א הובא בתוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה מחמת דבר אחר וכו' דנתחמץ מחמת דבר אחר היינו דלאו מינו דע"י שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח במנחות נ"ב אלא כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין יע"ש וראיתי בפנ"י בסוגיא כאן שהק' א"כ מנ"ל לרבוי מחמת דבר אחר דלאו מינו דלמא מחמצת אצטרך לנתחמץ מאליו דלא תימא דווקא נתחמץ ע"י שאור מיהא לר"מ דר"פ כל המנחות לא קשי' דהא לא שנו ליה כלל בין ע"י שאור או מאליו אבל לר"י דאמר דע"י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות ודווקא ע"י שאור וא"כ ס"ד דעל חמץ גמור ע"י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו"ה אצטרך מחמצת וע"י דבר אחר דלאו מינו מנ"ל ויש לדחות קושיתו דלר"י ל"ק דהא בדף כ"ח מוכח דר"י יליף מחמצת ד"א מלשון מחמצת ולא מריבוי דקרא ורק ר"ש יליף מיתור הקרא נתחמץ מחמת ד"א ועיין במהרש"א כאן ואם כן לר"י שפיר מוכח דיש כרת גם מחמת דבר אחר דלאו מינו דלכתוב רק כי כל אוכל חמץ דהוי מחמת עצמו וכ"ש ע"י שאור וע"כ דקרא דכי כל אוכל מחמצת למחמת ד"א דלאו מינו אתי אלא וודאי דכל מחמצת אתי לרבות גם ד"א דלאו מינו משא"כ לר"ש דלא דריש לשון מחמצת וליכא חילוק בין מחמצת לחמץ וא"כ שפיר קשה מנ"ל לרבות מריבוי דקרא מחמת דבר אחר דלאו מינו דמחדא לא הוי ידעינן רק מחמת שאור וצריך קרא אחרינא לרבות מחמת עצמו ודלאו מינו מנ"ל אלא שיש להקשות גם לר"י דהא יליף מתלתא קראי תוך זמנו ולפני זמנו ואחר זמנו כמבואר בדף כ"ח וקשה דהא עכ"פ צריך תרי קראי דאי מלשון מחמצת לא הוי ידעינן רק מחמת ד"א דהיינו ע"י שאור וצריך לכתוב לא תאכל חמץ דהוי ממילא ועל כרחך מחמצת למחמת דבר אחר דלאו מינו ולא מיותר רק חדא קרא

והנה הפנ"י כתב שם לתרץ קושי' תוס' דתרי כי כל כתיבי דאצטרך לנתחמץ מחמת דבר אחר דלאו מינו ולר"מ דלא אצטרך להכי איכא למימר דמרבי ר"מ שאור דר"י דהיינו כקרני חגבים לכרת יע"ש, והנה מ"ש לר"מ מרבי מכל לרבות קרני חגבים זה דוחק דהא רבא מפרש טעמא דר"מ בדף כ"ח דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה ובסידוק גם ר"י מודה ולר"מ קרני חגבים היינו סידוק ממש ולא צריך ריבוי כלל, ועוד קשה לדבריו קושי' הש"ס א"ה דלאו כי להכי הוא דאתי דהא לא ענש אא"כ הזהיר א"כ אזהרה גבי נתחמץ מחמת דבר אחר ואינו מינו היכא כתיבא ואצטרך כל דגבי אזהרה נמי לנתחמץ באינו מינו ותערובות ונוקשה מנ"ל דלא מרבינן מכל רק מה דמסתבר טפי ומוקמינן מחמת דבר אחר דלאו מינו והיכא דיש סברא גם רבנן דרשי כל כמ"ש לקמן בתוס' ולפי דתניא כוותיה דר"י דמרבי ר"א רק תערובות ולא נוקשה משום דתערובות חמור ולא מרבינן הכל מכל בוודאי אי צריך כל לנתחחץ באינו מינו אין לרבות נמי תערובות חמץ אלא מרבינן רק מה דמסתבר יותר אלא אי אמרינן אי מרבינן מכל מרבינן הכל כמו שכתב במשנה למלך לתרץ דברי טור נמי י"ל זה דווקא בתערובות ונוקשה כיון דתרווייהו לאו חמץ ממש נינהו ואין סברא שיהי' תערובות אסור משום היתר מצטרף לאיסור וגם נוקשה דלא הוי חמץ ואינו ראוי לאכול א"כ י"ל כיון דמרבינן חדא אע"ג דלא מסתבר מרבינן נמי הכל וי"ל שפיר אף דנוקשה אסור ועדיף מתערובות מ"מ כיון דגם נוקשה לאו מסברא הוא מרבינן ג"כ מה דגרע מנוקשה לפי הבנת משנה למלך אבל אי אמרינן דצריך כל לנתחמץ מחמת דבר אחר דמצד הסברא יש לרבות לא אמרינן כיון דמרבה נתחמץ מחמת דבר אחר מרבינן הכל ובזה נדחה קושי' הצל"ח שהבאתי על המשנה למלך דוודאי אי לא הי' לנו דרשה מיוחדת לנתחמץ מחמת ד"א בוודאי לא הי' מרבינן מכל תערובות ונוקשה ונתחמץ מחמת דבר אחר ולא הוי מרבינן רק נתחמץ מחמת ד"א אבל לאחר דמחמצת אתי למחמת דבר אחר אז מרבינן מכל תרווייהו נוקשה ותערובות אע"ג דנוקשה חמור וא"ש

היוצא לנו מכל זה דלדברי ריב"א צריכין אנו ריבוי דכל לנתחמץ באינו מינו ואין לנו לרבות נוקשה ותערובוי ג"כ ושפיר קאמר ר"י דיש תלתא קראי ללמוד ללפני ולאחר זמנו דסבר דמכל מחמצת ילפינן ג"כ מחמת אינו מינו וכן לר"ש אי אמרינן כר"י דע"י שאור הוי מין המובחר מרבינן מכל גם מחמת אינו מינו ור"מ דדרש כל לתערובות ונוקשה לשיטתו דליכא חילוק בין ע"י עצמו וע"י שאור ואשתייר כל לרבות נוקשה ותערובות וכן ר"א י"ל דסבר כר"מ אבל להלכתא דפסקינן כר"י דע"י שאור מצוה מן המובחר וצריך כל לנתחמץ באינו מינו ממילא ליכא ריבוי כלל לנוקשה ותערובות ומיושב פסק הרי"ף מ"ד פלפול ועיין

ואסיים במה דפתחתי שכתב הב"י דתערובות אסור מה"ת מדקתני ועל עירובו בלא כלום ולא קאמר מותר ומכח זה הקשה על הטור ונ"ל להוכיח כמו שכתבתי דלעיל דבדף כ"ח אמר ר"ש חמץ לפני זמנו ואחר זמנו אינו עובר בלא כלום ולאחר זמנו לר"ש לכל היותר הוא אסור רק מדרבנן משום קנסא ואפ"ה לא קתני מותר אלא לשיטת תוס' והרא"ש דקודם זמנו עכ"פ עשה דתשביתו הוא דמשמע שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה ועובר בעשה באכילתו קודם זמנו י"ל דמשו"ה נקט אינו עובר משום לפני זמנו דאינו עובר בלאו אבל עכ"פ עשה איכא באכילה אבל לשיטת בעל העיטור דגם לפני זמנו מדרבנן אסור ולבעל המאור דלפני זמנו רק לכתחילה צריך לשרפו קשה למה נקט אינו עובר עליו לפי הבנת הב"י דמזה משמע דאיסור מה"ת יש ומוכח ע"כ דאינו עובר עליו משמע דליכא איסור מה"ת כלל ולא יכול לומר מותר משום דעכ"פ מדרבנן אסור ומה"ט כתב רש"י נמי בד"ה דישראל משרי קא שרי בהנאה לאחר זמנו משמע דגם בהו"א ע"כ דסבר דאיסור מדרבנן יש באכילה דבאכילה בוודאי קנסי ורבא מחדש דאפילו בהנאה קנסו לר"ש דאל"כ דסבר בהו"א דמותר לגמרי לאחר זמנו לתני מותר ומדקאמר אינו עובר עליו משמע דעכ"פ אסור מדרבנן באכילה מצד קנס ומזה מוכח לכאורה דרש"י סבר כשיטת בעל המאור דלפני זמנו דליכא קנס מותר באכילה דאל"כ דלמא משום לפני זמנו לא קאמר מותר ויש להאריך ואסתיים בזה צלח ורכב על דבר אמת וירים ה' קרנך ורישך כחפץ רבך חפץ בהצלחתךףך פה פ"ב יומא דניסן תרנ"א לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה מה

ראיתי פלפול בדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יו"ט הל' כ' שפסק כרב דחביות מותרת ובהמה אסורה משום דינקי אהדדי וקשה קושי' לאיסור מוקצה לא חששת ולאיסור תחומין חששת ושתק רב ונ"ל די"ל לפי מה שהעיר הצל"ח שם ביצה דף ל"ז לפי מה שפירש רבינו שמואל דאיסור מוקצה משום דבהימה גדולה והוסיף שמנונות ביו"ט והוי נולד א"כ קשה לפי מה שכתב המרדכי ופסקינן כן בש"ע ביין שבגיגית דלא אסור משום מוקצה מה שהענבים מתבקעים ויוצא יין והוי מוקצה משום דנולד מיד בתערובות ולא הי' ניכר מעיקרא א"כ מאי מקשה לאיסור מוקצה לא חששת דלמא היינו טעמא משום דהשמנונות דמוסיף בשבת נולד מיד בתערובות ובטל אע"ג דהוי דשיל"מ משא"כ בתחומין שכל חלק של אחד ואחד ניכר והאיסור בעולם וביו"ט ינקי מהדדי משו"ה לא נתבטל היניקה משום דהוי דשיל"מ וא"כ מאי פרכינן לרב דחילוק רב יש בין איסור מוקצה לתחומין והניח בצ"ע ולדידי לא קשה די"ל דהקושי' לרב דסבר בכ"מ מין במינו לא בטל וליכא חילוק בין האיסור ניכר תחילה קודם התערובות או לא ודוקא לדידן לענין דבר שיש לו מתירין יש חילוק לענין אם לא הי' האיסור ניכר תחילה קודם התערובות או לא וא"כ לרב שפיר קשה לאיסור תחומין חששת ולאיסור מוקצה לא אבל הרמב"ם שפיר פסק דוקא בתחומין חששו ליניקה משום דלא בטל משום דשיל"מ וניכר האיסור משא"כ במוקצה דנולד מיד בתערובות וא"ש והא דלא רצה הצל"ח בזה משום די"ל הא דמב"מ לא בטל לרב היינו דוקא בדאורייתא אבל בדרבנן מין במינו בטל כמו שכתב תוס' חולין דף צ"ט שאני ציר דזיעא בעלמא הוא משום דלא אסור רק מדרבנן גם מב"מ בטל אבל באמת אינו מוכרח והריטב"א שם כתב דיש שרוצים