שבט סופר חלק א עד

והנה המהרש"א כתב דקושי' הרשב"א הוא דוקא לתירץ ראשון שבתוס' דדריש ר"ע כל דחמץ אבל לתירץ שני דלא דריש כל רק היכי דמסתבר אבל היכי דאין סברא לדרוש כי הכא גבי עירוב לא דרשי ליה רבנן לק"מ דר"ע נמי לא דריש יע"ש ולכאורה יש להקשות דעדיין הול"ל דהוי נזיר וחמץ שני כתובים ואי משום דלא מסתבר לרבות עירוב מכל דאין סברא שיהי' היתר מצטרף לאיסור א"כ אדרבה אז ילפינן ממשרת היתר מצטרף לאיסור ע"כ לכל התורה אע"ג דאין סברא וא"כ ביותר יש לנו לומר דכל דחמץ אתי' לרבות עירוב והוי שני כתובים ולא נאסר עירוב רק בנזיר וחמץ אלא דזה אינו דדוקא אי בכל התורה לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אז אין סברא לרבות מכל דחמץ היתר מצטרף מה שאינו בכל איסורים אבל אי באמת בכל התורה אסור אין חידוש דהא דאמרה התורה לא תאכל בכזית היינו היתר עם איסור יחד ומצטרפין לכזית וביותר א"ש לפמ"ש הרא"ם הובא במשנה למלך בפ"א מהל' חמץ דמשמעות אכילה הוא בכ"ש אלא דאתי הלמ"ס ואפקיה הקרא ממשמעותי לעונשים דהשיעור בכזית ושבקי' לקרא במשמעות לאיסורא דח"ש אסור מה"ת יע"ש וזה שנים שראיתי בקונטרס אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאי אמרינן היתר מצטרף לאיסור שבקיה לקרא במשמעותי' גם לענין עונשים דאכילה הוא בכ"ש דהא לא צריך לאכול מהאיסור באמת רק כל שהוא ואתי הלכה דצריך לצרף לכזית לענוש עליו ואף בהיתר סגי אבל איסור הוא כסתם אכילה בכל שהוא א"כ בודאי אין זה שום דוחק וחידוש למילף ממשרת לכל התורה היתר מצטרף לאיסור כדי לדרוש כל דחמץ עעירוב ולומר דהוי שני כתובים אדרבה ילפינן ממשרת לכל התורה ולא דרשינן כל דחמץ לרבות עירובו כיון דאז יהי' שני כתובים ודוקא בנזיר וחמץ יהיה אסור עירובו ולא מסתבר שיהי' עירוב אסור גם בחמץ לרבות מכל דלא מסתבר לאסור עירוב אם אינו אסור בשאר איסורין ועיין

ויש לומר ג"כ דהרמב"ם דסבר לפי פירש הכ"מ דלא פליגו ר"א ורבנן בתערובות חמץ אי אכל כזית עם ההיתר מכל התערובות רק ביש כזית כדי אכילת פרס אלא דפליגו דקשריף וקאכיל ליה דבטליה דעתו אצל כל אדם ובשאר איסורים פטור אבל בחמץ מרבינן לר"א מכל דאף כה"ג חייב והא דמקשה לזעירי א"כ חמץ בפסח נמי עיין בכסף משנה שם ובשער המלך ועיין גם כן בפר"ח אבל עדיין קשה מנא ליה לרמב"ם לחדש דלפי האמת פליגו בשלא כדרך אכילתן בקשריף ליה אבל לפי קושי' הרשב"א א"ש מדלא קאמר הש"ס דהוי נזיר וחמץ שני כתובים מוכח דלא פליגו בחמץ בהיתר מצטרף לאיסור רק בדקשריף וקאכיל אע"ג דבטליה דעתו מכל מקום חייב מלקות מכל דחמץ ומצאתי לו חבר להרמב"ם דפליגו ר"א ורבנן בשאכל הכותח בעין ולא אמרינן בטליה דעתו אצל כל אדם דהרא"ש בר"פ כל שעה הביא דברי הרב הברצלוני ז"ל שכתב דחמץ בחרכו קודם זמנו מותר דוקא בהנאה אבל באכילה אסור ומהאי טעמא נמי כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ומאי ראי' מכותח הבבלי דהא אמרינן דפליגו במשטר קשטיר ולית ביה כדי אכילת פרס ובכה"ג פליגו ר"א ורבנן וזה כדרך אכילה וע"כ דגם הברצלוני סבר כהרמב"ם דלפי האמת פליגו בדקשריף ואכיל ובכה"ג לר"א לקי ולרבנן עכ"פ איסורא איכא ולא אמרינן בטלי' דעתו ומה"ט חייב ג"כ בחרכו קודם זמנו אף על גב דבטלי' דעתו אצל כל האדם מ"מ כיון דהוא אחשבי' ואכיל איסורא איכא כמו בכותח הבבלי וזה כפירש הרמב"ם אלא שיש לפקפק על הדמיון לכותח הבבלי די"ל דשאני כותח הבבלי דהמאכל בעצמותו ראוי לאכול וחזי לבני אדם אלא שאין דרכו בעיני' רק לטבול בו בכה"ג עכ"פ לרבנן איסורא איכא אבל בחרכו קודם זמנו דנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא בעלמא דמה"ט התירו הי"א אפילו באכילה י"ל דאפילו איסורא מדרבנן ליכא אלא שיש להסביר ראיות הברצלוני לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ח מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח

ובהראב"ד בהשגות שם כתב דמשמע מדברי הרמב"ם אע"ג דאינו נאכל בעיני' מחמת מלחו כיון דנאכל בטיבול בליפתן מקרי נאכל מחמת מלחו אבל הוא כ' אע"ג דנאכל עם לפתן כיון דאינו נאכל בעיני' הוי אינו נאכל מחמת מלחו והביא מהאי דפסחים דאמרינן באכל בעיני' בטלי' דעתו אצל כל אדם יע"ש ולפ"ז כותח אינו נאכל מחמת מלחו בעיני' ולא ראוי' לאכילה כלל בעיני' ודומה לחרכו קודם זמנו שנפסל מאכילה, ועיין בלחם משנה דכותח גם בעיני' נאכל מחמת מלחו והא דאמרינן שבטליה דעתו אם אוכלו בעיני' היינו משום דאין דרך בני אדם לאכלו רק בטיבול אבל מ"מ האדם יכול לאכלו ואין המלח מונעו לאוכלו, ולפי דבריו ליכא ראי' מכותח ועיין בכ"מ שם שתירץ אע"ג דנאכל מחמת מלחו גם בעינו מ"מ בטלי' דעתו מפני עיפוש הפת שבו וא"כ דומה ממש לחרכו קודם זמנו ולדברי הכ"מ א"ש יותר דלפי דברי הראב"ד דאינו נאכל מחמת מלחו בעינו משום המלח שבו עדיין אינו דומה לחרכו קודם זמנו ולפת שעיפשה דנפסל האוכל לגמרי ובטל ליה מתורת אוכל ועיין בפר"ח סי' תמ"ב וגם ביו"ד סי' ק"ג שמצדד לומר דבנבילה שנסרחה עד שאינו ראוי לגר אפילו איסור דרבנן ליכא ואע"ג דבכל שאר שלא כדה"נ כמו בעירוב בו דבר מר וכדומה מודה דעכ"פ אסור מדרבנן ולכמה שיטות רק דאינו לוקין על שלא כדה"נ אבל איסור דאורייתא איכא מ"מ בנבילה שנסרחה כיון דבטל לגמרי מאוכל ופקע שם איסור מיני' י"ל אף איסור דרבנן ליכא, ועיין בחות דעת סי' ק"ג שחולק בדברים הקלורים לעינים בין נבילה שנסרחה ובין שלכדה"נ דנבילה שנסרחה אינו חוזר לאיסור ואפילו ממתיק ליה ע"י תבלין אינו חוזר לאיסור ואף ע"ג דפגם ולבסוף השביח אסור היינו דווקא בטעם שאינו פוגם בעצמותו רק דלא ניחא לי' בטעם זה כמ"ש הר"ן מש"ה לא בטל מתורת אוכל משא"כ בפוגם בעין דאינו חוזר לאיסור עוד דפקע שם האיסור וחולק על הפלתי דרצה לחדש דבבשר בחלב אסור נטלפ"ג כיון שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן והארכתי בתשובה בדברים נכונים ואם כן עדיין אינו דומה לכותח דהוי רק כמו עירוב דבר מר שחוזר לאיסורו אם ממתיקו מש"ה עכ"פ מדרבנן אסור אי אכלכי' בעינו כיון דהוא אחשבי' לאכול כך משא"כ בחרכו קודם זמנו ופת שעיפשה י"ל דאפי' איסורא דרבנן ליכא מהחילוק שכתבתי והפר"ח לא יהיב טעמא מפני מה בנבילה מוסרחת לא יהי' אסור מדרבנן אלא דכתב דמשמע דמותר לגמרי אבל אי אמרינן דפקע האיסור לגמרי אם נפסד מאוכל אדם ולא מהני אם ממתיק אותו אחר כך שראוי לאכילה משום דכבר פקע האיסור א"כ מה"ט גם איסור דרבנן ליכא והיינו טעמא דיש שרוצים לומר שהביא הרא"ש דלאו דווקא הנאה אלא אף באכילה מותר משום דהוי כאכילה עפרא בעלמא והרא"ש כתב דלא מסתבר דאע"ג דבטלי דעתו אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל אסור ולפי סברתינו החילוק בוודאי מסתבר דדווקא בדבר האסור בעצמותו אלא שאכל שלא כדרך בני אדם יש לומר דמ"מ אסור מדרבנן כיון דאיהו קאכיל לי' ואחשבי' ומה"ט גם שלא כדרך הנאתן אסור אבל בפת שעיפשה דנתבטל מתורת אוכל לגמרי ופקע שם האיסור והוי כהיתר גמור א"א לומר דע"י שהוא אוכלו ואחשבי' אסור וכי אפשר לחשוב על היתר שהוא אסור והחילוק נכון וברור

וי"ל בכוונת הרא"ש לפי מה שכתב המנחת כהן וחולק על הפר"ח דגם בפוגם בעין אסור מדרבנן כמו שאסרו בקדירה שאינה בן יומא אטו ב"י אצ"ל לזה דאיסורא עדיין בעין דאיכא למגזר אטו קודם שנפגם אלא שי"ל דאינו דומה כיון דנטלפ"ג בכלי הוי רק פגם כל דהוא בתבשיל יש לגזור שפיר אטו ב"י אבל לא בפגם בעין שאינו ראוי לאכול בעין כלל אבל ע"ז כתב הרא"ש כיון דעכ"פ הוא אכיל לי' אסור דחיך אוכל יטעם לו משו"ה אסור משום גזירה דיאכל קודם שיפגום כמו דגזרינן אינו בן יומא אטו ב"י אבל לא שהאיסור משום דאחשבי' לחוד כפשטות דברי הרא"ש אבל מ"מ היש שרוצים להתיר אפילו לאכילה סוברים דגם איסור דרבנן ליכא בפגם בעין ולא דמי לשאר איסור דרבנן דאסרו משום דאחשביה לאוכל כמ"ש אבל לדברי הכ"מ דאינו ראוי לאכול מחמת פת שעיפשה א"ש ראיות הברצלוני ויש להאריך ועיין

וכעת נפל בדעתי שיש ליישב דברי הרי"ף דפסק כרבנן מקושי' הר"ן אע"ג דסתם מתני' בנוקשה כרבנן כיון