שבט סופר חלק א עג

היינו שמנו של גיד ומסיק בגמרא דמודה ר"מ דאסור מדרבנן וא"כ קשה האיך פסק ותני מותר במתני' במידי דעכ"פ מדרבנן אסור ומתרץ משום דאיסור דשמנו של גיד לא היה מתחילתו גזרה דרבנן אלא דישראל קדושים נהגו בו איסור וקיל משאר דרבנן פסק וקאמר מותר ע"ש למדנו מדבריו דהיכא דאסור עכ"פ מדרבנן לא שייך לומר סתם מותר וא"כ מה"ט לא קאמרי רבנן דעירבו מותר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אבל עירובו בלא כלום שפיר קפסיק ותני כיון דר"א קאמר על עירובו בלאו ע"ז קאמרו רבנן בלא כלום היינו מה"ת אינו עובר בלא כלום אבל עכ"פ מדרבנן אסור ומשו"ה שפיר הקשה רש"י דאי טע"כ מה"ת א"כ האיך קאמרו לא כלום ותירץ דסברו טע"כ לאו דאורייתא וממילא ל"ק לר"מ לר"נ דסבר דלא אמר ר"מ רק לענין נוקשה דחמיר היינו דאין לוקין רק על נוקשה אבל מ"מ תערובת לר"מ דסבר טע"כ מה"ת בוודאי אסור ובמתניתן דקתני הרי אלו באזהרה משמע דלאו גמור הוא ולוקין משו"ה לא מוקי כר"מ וא"ש הכל ומדברי רש"י אלו דלא הקשה רק לרבנן ולא נמי לר"א למאי צריך ריבוי דכל בחמץ כיון דטע"כ דאורייתא מוכח ע"כ דרש"י סבר דאין לוקין על טע"כ רק מה"ת אסור ומה"ט צריך ר"א לדרוש כל בחמץ דלוקין על תערובות חמץ ולא הקשה רש"י רק לרבנן דמשמע דמותר לגמרי מה"ת כמ"ש, אלא דצ"ע קצת מרש"י חולין סוגיא דטע"כ צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר שכתב דרבא לית ליה טע"כ בחולין וכן שמעינן לי' לר"י בע"ז ס"ז כל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מוכח דסבר רש"י דאי טעם כעיקר דאורייתא לוקין ג"כ עליו ועיין

והנה הטור כתב דר"א סבר דתערובות ונוקשה בלאו וכבר תמהו עליו דהא תניא כוותי' דר"י ולא כר"נ דסבר דתערובות וכ"ש נוקשה וכמה תירוצים נאמרו ליישב דברי הטור בדרך ארוכה וקצרה וגם אני אענה מה שנלע"ד דהנה המל"מ כתב דהתכי' כותי' מהברייתא הוא משום דאי כר"נ דחמיר נוקשה מתערובות ור"א אוסר בתרתי א"כ מנ"ל לרבות מכל תרווייהו כיון דנוקשה חמיר דלמא לא מרבי הקרא רק מה דמסתביר וחמור טפי ותערובות מנ"ל ולר"י לא קשה לר"מ מנ"ל תרתי כיון דתערובות חמיר דלמא תרתי ילפותא אית ליה לר"מ לרבות תרווייהו אבל ר"א דיליף מכל מחמצת מנ"ל לרבות גם תערובות כיון דנוקשה חמיר וזה דווקא בהו"א דסבר דריבוי דר"א הוא מלשון מחמצת מדלא קאמר חמץ ומחמצת לא משמע יותר נוקשה מתערובות ומנ"ל לרבות תרווייהו אבל כדמסיק דיליף מריבוי דכל מרבינן כל דבר חמור וקל מה שיכנס תחת סוג חמץ יעיי"ש

ודבריו במח"כ דחוקים בפרט מה שרצה להסביר החילוק אי ילפינן ממחמצת א"א לרבות הכל ואי מכל מרבינן הכל והצל"ח תמה עליו א"כ לאיזה צורך כתיב מחמצת לרבות מחמת ד"א כיון דמכל מרבינן הכל שנכנס תחת סוג זה, ונ"ל להוסיף מיא וקמחא ע"ד מל"מ דהבעל המאור כתב דר"א מרבי עירובו משום דדמי למחמצת דמרבינן לנתחמץ מחמת דבר אחר ומה"ט כתב אע"ג דרבנן לא דרשי כל לרבות מ"מ צריך מיעוט דכל אוכל חמץ משום דהוי ילפינן תערובת חמץ ממחמלת דדומה לנתחמץ מחמת דבר אחר משו"ה צריך מיעוט גם לרבנן, ולפ"ז י"ל אע"ג דנוקשה חמור מ"מ מסתבר לרבות מכל ג"כ תערובות דפשטות הקרא כן הוא כל מחמצת לא תאכלו היינו לא נתחמץ מחמת דבר אחר דווקא אלא כל מחמצת אף תערובות שהוא כנתחמץן מחמת ד"א ודומה לו משא"כ נוקשה לא נזכר בקרא דומה לו כלל דמה ענין נוקשה לנתחמץ מחמת ד"א אע"ג דנוקשה חמור יש לרבות תערובות מפשטות דקרא וממילא נתרבי נמי נוקשה כיון דחמור מתערובות אבל ר"י דסבר דתערובות חמור א"א לרבות נמי נוקשה כיון דתערובות חמור, ולפ"ז בהו"א דלא הביא עוד הבריי' דמרבינן מלשון מחמצת נתחמץ מחמת ד"א שפיר קאמר תניא כוותיה דר"י כמו שמפרש המל"מ דאי נוקשה חמור מנ"ל לרבוי ג"כ תערובות אבל כדמסיק והביא הברייתא דמחמצת לנתחמץ מחמת ד"א וכל אתי לרבות שפיר י"ל אף דנוקשה חמור מ"מ יש לרבות מכל מחמצת תערובות דדומה למחוצת וכיון דנוקשה חמור לר"נ חייב לר"א כ"ש אנוקשה ושפיר כ' הטור למסקנא דלר"א חייב על תערובות ונוקשה דלא קאי התני' כוותי' דר"י ולא קשה ג"כ קושי' הצל"ח לדברי כמובן ואין להאריך, וי"ל דגם הרי"ף סבר כן דלפי האמת נדחה התני' כוותי' ופסקינן כר"נ דנוקשה חמור כמ"ש הב"י לטור משום דמסתבר דנוקשה חמיר ול"ק קושי' הר"ן מנ"ל לרי"ף לפסוק כרבנן דעל עירובו בלא כלום דאי משום סתמא דשיאור ישרף דאתי כרבנן דאינו עובר על נוקשה מנ"ל תערובות כיון דתניא כוותי' דתערובות חמור אבל אי הרי"ף והטור בחדא שיטה אזלי א"ש דלאמת נוקשה חמור וכיון דסתם מתניתן דשיאור דלא כר"מ ואין לוקין על נוקשה כ"ש על תערובות ועיין

והר"ן תירץ דרי"ף הוכיח דהלכתא כרבנן גם בתערובות מהא דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר מוכח מדלא נקט גם כן חמץ דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דלא כר"א דדריש כל לחייב גם בחמץ ותוס' הקשו לקמן דף מ"ה ע"א בשם הרשב"א אהא דקאמר דלא ילפינן לר"ע ממשרת היתר מצטרף לאיסור לכל התורה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד אמאי לא קאמר נזיר וחמץ והניחו בתימא יע"ש ועיין במהרש"א שם שהקשה לדבריהם כיון דר"י אליבא דר"ע קאמר למילתי' ואיהו דרש כל להיתר מצטרף לאיסור בחמץ תקשי לר"י קושית התלמוד א"ה לענין חמץ בפסח נמי כדמקשי לעיל לזעירי וראיתי בשעה"מ פ"א ח"מ סוף הלכה וי"ו דרצה לתרץ קושית מהרש"א דר"י במשרת ס"ל כר"ע דדריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובחמץ לא ס"ל כוותי' דר"ע דדריש כל ומשו"ה לא קאמר חוץ מחמץ משום לדידי' לא ס"ל בהא כר"ע אבל לזעירי פריך שפיר כמאן כר"א ממ"נ דאי אליבא דר"א קאמר ולי' לא ס"ל א"כ אמאי לא קאמר נמי חמץ בפסח כדקאמר בל תקטירו ואי לר"א וס"ל כ"ש דקשי' טפי ומסיים וזה פשוט

ובמח"כ מלבד דאין הדבר פשוט אדרבה דבריו מאוד תמוהים דמהרש"א לא הקשה כן על הש"ס דמשני דר"י כר"ע דא"כ כיון דר"ע דריש כל כמ"ש תוס' לחד תירץ א"כ אמאי לא קאמר ר"י נמי חמץ בפסח דזה בוודאי לא קשה כלום כמ"ש בשעה"מ די"ל דלענין משרת סבר ר"י כר"ע דילפינן מיני' היתר מצטרף לאיסור ולא טע"כ ולא סבר כר"ע דדריש כל ורק לענין איסורא דרש ר"י כל כמ"ש תוס' ומשו"ה לא חשיב נמי חמץ בפסח אלא דמהרש"א העמיד קושיתו על התימא שכתב תוס' בשם הרשב"א דממ"נ אי סבר הרשב"א דר"י דוקא לענין משרת סבר כר"ע ולא ס"ל בהא כר"ע דדרש כל א"כ מאי הקשה הרשב"א אמאי לא קאמר חמץ וחטאת שני כתובים דהא ר"י גופא לא ס"ל כר"ע דדרש כל בחמץ רק דרשת משרת סבר כר"ע והוכרח לתרץ משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים אליבא דר"י וכיון דהקשה הרשב"א דיאמר חמץ עם נזיר דהוי שני כתובים ע"כ דקושיתו כיון דר"י אליבא דר"ע קאמר ור"ע דריש כל אמאי לא קאמר חמץ ונזיר א"כ שפיר הקשה מהרש"א לדבריו דא"כ ליקשי נמי דלחשוב חמץ בפסח כיון דלר"ע קאמר ומשו"ה מדייק המהרש"א בקושיתו לדבריהם ודברי שעה"מ תמוהים שהעלים עיניו במח"כ מזה ועיין

ואשר אני אחזה לתרץ קושי' הרשב"א ע"ד פשוט דהנה לתרווייהו בין לר"נ ובין לר"י יש להרבות מכל או נוקשה או תערובות או תרווייהו אלא דפליגי אי תערובות חמור מנוקשה או נוקשה חמור דלר"נ ר"א מרבי תרווייהו תערובות ונוקשה ור"מ רק חדא ולר"י איפכא ולפי"ז י"ל הא דאמרינן דאתי כל לרבות תערובות היתר מצטרף לאיסור ולא נוקשה היינו אי לא אמרינן בכל התורה היתר מצטרף לאיסור רק בחטאת ונזיר והוי שני כתובים ולא ילפינן א"כ שפיר י"ל דאתי כל דחמץ לרבות תערובות אך אי ילפינן ממשרת לכל התורה היתר מצטרף לאיסור א"כ מנ"ל לומר דכל דחמץ אתי להיתר מצטרף לאיסור דהא ממשרת ילפינן ומסתבר בודאי יותר לומר דאתי לנוקשה מלומר דאתי להיתר מצטרף לאיסור ולעשות שני כתובים אלא לפי האמת דמשני דהוי נזיר וחטאת שנ"כ ולא למידין לכל התורה שפיר דרשינן כל דחמץ לרבות עירובו דמסתבר לר"י טפי מנוקשה אבל קודם דמשני דהוי נזיר וחטאת שני כתובים לא יכול לומר חמץ לר"ע דדריש כל דיותר דרשינן כל לנוקשה לכ"ע קודם שנאמר דהוי שנ"כ שלא ליליף ממשרת.