שבט סופר חלק א סט

מצוה להקדים או לא עיין בספר תו"ש סימן של"ד שכתב דא"כ דמשו"ה מצילין מפני הדליקה גם מזון בהמה משום דאסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו יע"ש

ולמלאות רצוני לשום עני על הערותיו כתבתי כל זה בקצירת אומר ועוד יש להאריך אבל אין הפנאי מסכים ולא ידעתי מה ששאל אם נייח לנו אם יכתוב עוד הערות על דברי אבא מאוה"ג זצ"ל, כי זה דרכה של תורה, כי תורה נמשלה למדבר שהפקר לכל והקב"ה חדי בפלפולא ואם ישיב על דברינו שנכתבים בעיון מועט ישמיחני והנני ידידו הנאמן הדש"ת פה פרעסבורג אור ליום ו' עש"ק לס' וישב תרל"ז לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה מא

שלום לתלמידי הרבני המופלג בתורה ויראה חרוץ ברק השנון כש"ת מו"ה משה אברהם סופר נ"י בק"ק פאפא יע"א

זה שבועות אחדים שקבלתי מכתבך אבל יען כי עמוס מטרדות אנוכי ואינו נוגע רק לפלפול הנחתי מכתבך מן הצד להקדים דברים הנחוצים ויען כי נפשך חשקה לתשובתי ע"כ ראיתי דבריך ומצאתי בהם טעם לשבח בכמה דברים וקשה לדבר בענין נוסח הברכות כאשר כבר הובא בתוס' בשם ר"י פסחים דף ז' שלא מצא טעם לכל הברכות ומה שכתבת בדברי הרמב"ם בפי"א מברכות עיקרן הדברים לפי דעתי שיש חילוק בין מצות שהם חובת גברא וא"א להפטר ממנה ויש מצות שאינם חובת גברא אבל מ"מ אם מקיים מצוה קעביד וכן מה שהוא רשות גמור ועיין בכ"מ שם שכתב נמי שתלתא גוונא נינהו חובה ואינו חובה ורשות ותחילה כ' הרמב"ם בין מה שהוא חובה עליו או אינו חובה עליו היינו חובת הגוף ואינו חובה היינו הפרשת תרומה אף ע"ג דאין החיוב רק אם רוצה לאכול או להשתרש עם התבואה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תרומה ומעשר וכן רש"י גיטין דף מ"ז ע"ב בד"ה מדאורייתא דאין הפרשת תרומה חוב עליו רק אם אוכלין או מוכרין דקא משתרשי לי' מ"מ מצוה עושה אם מפריש תרומה ולאו תיקן טבל לבד הוא וגם על ידי הפרשה מקיים מצות נתינה לכהן משא"כ שחיטה רשות גמור הוא רק לתיקן איסור אבמ"ה וזבחת ליכא מצוה רק תיקון הלאו ויש להעמיס כן בכוונת הט"ז יו"ד סי' א' סקי"ז ומשו"ה כתב הרמב"ם דמברך להפריש ובשחיטה על השחיטה אלא שזה לכאורה ניחא אי אמרינן דוזבחת ליכא עשה כלל רק תיקון הלאו כמ"ש תוס' בשם ריצב"א שבועות דף כ"ד בד"ה האוכל וכו' אבל לתוס' דאיכא עשה דוזבחת א"כ גם אם שוחט מקיים עשה דוזבחת ודמי שחיטה לתרומה והרמב"ם כתב בפ"א מה' שחיטה דמצות עשה לשחוט א"כ קשה לדבריו מה חילוק יש בין תרומה לשחיטה וע"כ צ"ל חילוק אחר דשאני תרומה דהמצוה שלא יפטור עצמו מהפרשת תרומה ויקיים המצוה דהא גם בציצית לאו חובת מנא הוא רק חובת גברא והיינו אם לובש טלית בת ד' כנפות אבל אין חיוב ללובשו ומ"מ לא מקרי רשות לכ"ע וע"כ משום דמצוה עליו שלא יפטור טליתו מחיוב ציצית ועיין בתוס' ערכין ב' בד"ה הכל דאם לא יכול לקנות אינן חייבין לקנות אבל אם יש לו איכא עונש אם משנה אותו להפטר ממנו וע"ז אמרו בפ' התכלת בעידן ריתחא ענשינן וכן הוא בהפרשת חלה דאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה כמבואר בסי' שכ"ד סעיף י"ד וכן בתרומה דאסור להערים להכניס התבואה במוץ שלה כדי לאכול אדם ממנו מעט מעט עיין בסי' של"א בש"ך ס"ק קי"ד ובאמת דברי המג"א סי' ח' שמחלק בין ציצית דצריך לברך מעומד ובין ברכת חלה דמיושב משום דחלה רק לתקן העיסה שיהי' מותר לאכול תמוהים מה"ט דגם ציצית רק אם רוצה להנות מהטלית וללבשו חייב ומה בין הנאת טלית להנאת עיסה וכמו דמצוה שיקיים מצות ציצית ולא יפטור ממנו כן הוא ג"כ בחלה שלא ילוש פחות מכשיעור להפטר ממנה ומ"מ א"ש דברי הרמב"ם שמחלק בין הפרשת תרומה ובין שחיטה מה"ט שכתבתי דהפרשת תרומה דומה למצות ציצית ומה"ט פסק נמי הרמב"ם שם שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט אע"ג דהרמב"ם פסק בפ"י מה' קרבן פסח דחגיגה רשות היינו שאינו חובה עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן דלא כמ"ש תוס' פסחים דף ע' דכ"ע מודו דחובה מדרבנן הוא דא"כ הי' לרמב"ם לומר דמדרבנן מחויב אבל מ"מ סבר הרמב"ם דמצוה איכא להביא עם הפסח חגיגה כמ"ש בהלכה י"ב כשמקריבין בפסח בראשון מקריבין עמו ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח צאן ובקר היינו אף דהוא רשות מ"מ מצוה קעביד ודומה לציצית והפרשת תרומה ועיין

ומה שכתבת הא דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין הל' כ"ה וצריך לברך בכל לילה וכתב הכ"מ דפשוט הוא וכתבת דהרמב"ם רצה להשמיעני דיברך גם ביו"ט שני ולא חיישינן לזילותא דיו"ט כאשר באמת הקשו הראשונים מהא דסוכה דיתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן יפה כתבת, ולפי דעתי בפשוט י"ל לפי מה שכתב תוס' בפ' ר' ישמעאל בשם בה"ג דאם שכח לברך באחד מכל הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו משום דתמימות בעינן ותוס' חולקים משום דכל לילה ולילה מלוה בפני עצמו הוא, ועיין בטור תפ"ט ובב"י שם וא"כ לבה"ג דבעינן תמימות ומצוה חדא הוא צ"ע למה יברך בכל לילה ולילה דהי' מסתבר לומר שלא יברך רק תחלת ליל ט"ז וא"כ י"ל דהרמב"ם סבר כבה"ג דתמימות בעינן וקמ"ל רבותא דאפ"ה צריך לברך בכל לילה ונכון

ועל הא דפסק הרמב"ם דאם בדק בתוך המועד מברך ג"כ על ביעור וכבר עמד בצל"ח על זה דהא לטעם דיהיב הרמב"ם דמשו"ה מברך על ביעור משום שמיד שגמר בלבו לבטל נעשית מצות ביעור קודם שבדק א"כ בבדק תוך המועד ולא ביטל קודם או שנתחמץ לו עיסה בפסח יברך לבער ותירץ משום לא פלוג יע"ש ובאמת יש ליתן טעם לפי דברי הפנ"י שכתב דמשו"ה מברך על ביעור משום דעיקר הברכה על הביעור שאח"כ שישרף החמץ אף שמבטל מיד בשעת בדיקה מ"מ על ביטול לא מברכינן משום דאין מברכין על דברים שבלב ואי הוי מברך לבער הי' משמע דמברך על מה שעושה עכשיו הבדיקה והביטל ובאמת אינו כן דעיקר הברכה על גמר המצוה שישרוף ויבער החמץ רק דמברך בשעת בדיקה משום דבדיקה תחילת ביעור הוא על כן מברך על ביעור דמשמע על ביעור שיעשה לבסוף ומיישב בזה שיטות הרמב"ם יע"ש, ובאמת הרמב"ם יהיב טעמא אחרינא דמברך על ביעור משום דמברך ג"כ על הביטול שכבר עבר מיד בשעת בדיקה ומש"ה מברך בעל דמשמע לעבר על הביטול וגם להבא על הבדיקה והביעור כמ"ש ב"י דבעל הכל בכלל בדיקה וביטול וביעור וי"ל הא דלא ניחא לי' לרמב"ם בטעמא דכתב פנ"י או משום דסבר דשייך לברך ג"כ על הביטול כמ"ש הבעל העיטור בטור סי' תל"ו דמברך על הביטול לחוד וכן משמע קצת מדכתב הרמב"ם דמה"ט יברך על ביעור לעבר משום הביטול שעבר ואי לא קאי הברכה כלל על ביטול משום דהוי דברים שבלב רק על הבדיקה והביעור עדיין יברך לבער או די"ל דגם הרמב"ם סבר דאינו מברך על הביטול לחוד רק כיון דתקנו לברך על הבדיקה והביעור מברך גם כן על הביטול וכולל בברכה גם הביטול א"כ כיון דגם ביטול בכלל והביטול עושה מיד לאחר הבדיקה הי' לו לברך לבער כיון דהבדיקה והביטול שהוא העיקר מה"ת עושה מיד משו"ה יהיב הרמב"ם טעם דגם משום הביטול צריך לברך על משום דכבר עבר המצוה מיד כשהולך לבדוק וזה דווקא קודם המועד ששייך גם ביטול צריך הרמב"ם לטעם אחר אבל בתוך המועד דליכא ביטול והברכה רק על הבדיקה והביעור לחוד בוודאי אתי שפיר טעמא דיהיב הפנ"י כיון דהבדיקה רק תחילת ביעור הוא ועיקר הביעור שמברך עליו נעשה לאחר הבדיקה מה"ט מברך בעל וא"ש יום א' דר"ח אייר

לאחר חתימת מכתבי ראיתי בשו"ת מהרל"ח סי' ס"ב שכ' הא דמברך בספירה בכל לילה אע"ג דבעינן תמימות היינו משום דבכל לילה עושה חלק מהמצוה בפני עצמו וצריך