שבט סופר חלק א סח

אסור ע"כ צ"ל דאיירי בחד בהכ"נ אלא דזה הוי תיוהא, א"כ גם להרחיבו הוי תיוהא, והא דכ' הרא"ש דאיירי דהא להו דוכתא לצלוי כבר מדחה הר"ן וכן הר"י מגאש שזה דוחק שמזכיר שני ההפכים יחד ולא אמר מרימר ומ"ז סברי הכי ורבינא ורב אשי סברו הכי ומשמעות הש"ס דליכא פלוגתא בנייהו, וגם תי' תוס' דאיירי דחזי בי' תיוהא יש בו מן הדוחק כמ"ש, ולשאר תירוצים שבתוס' מוכח דליכא למיחש שלא יבנו כלל כמ"ש בתו"ש א"כ בשניהם יחד באיכא ב"כ אחריתא וגם תיוהא להרחיב יש מקום להקל ממ"נ לשיטות הסוברים באיכא ב"כ אחריתא שרי וזו סברת רוב ראשונים מותר (וגם יש לסמוך דלהרחיב הוי תיוהא כמו שנראה מתוס' דגם קור וחום תוי תיוהא) ולשיטת הסוברים בבי כנישתא אחריתא אסור התירוץ יותר מורוח הוא דמ"ז ומרימר איירי בבהכ"נ א' וקור וחום הוי תיוהא וא"כ גם להרחיב הוי תיוהא מכל הלין טעמא יש לסמוך להקל כנלענ"ד. הכ"ד החותם באהבה רבה פ"ב יע"א יום ו' עש"ק לס' בא תרל"ו לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה מ

שלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב המופלג מלא פלג המאוה"ג חרוץ ובקי בעל פיפיות כש"ת מו"ה יהושע ברוך רייניטץ נ"י אב"ד דק"ק משעטשאוויטץ יע"א

מכתבו הנעים עם ספרו מנחה מזכרת אהבה קבלתי ע"נ והנני בתודה לפניו ומעלתו ש"י העיר אותי לעיין על מה שכ' בספרו במכתב שני סי' ט' על דברי אבא מאוה"ג זצ"ל בתשובה ל"ב א"ח שמתמה על ספר ח"ס שמביא ראיה מסיפורי מעשה של רבקה ולא הביא יותר ממה שאמר הקב"ה למשה בפ' חוקת והקשת את העדה ובעירם ומעלתו מצא שכן כתב באמת ומביא ראיה זו בספר חסדים סי' תקל"א וכן אנכי כבר עמדתי על זה וציינתי אצל המג"א שלי דברי ס"ח שמביא עוד ראיה זו לחלק בין אכילה לשתיה וכן מוסיף עוד ראיה לענין אכילה אסור מדכתיב ויתן תבן ומספא לגמלים ואח"כ ויושם לפניו לאכול ובאמת תמוה ג"כ על שאר אחרונים ספר א"ר ופמ"ג וכן ביד אפרים שמתמה מפני מה לא מביא ראיה מוהשקית וכו' ולא ראו במח"כ ועיין ביד אפרים שם שמביאו בשם אור החיים חילוק ומדחה הראיות מרבקה וקרא דוהשקית די"ל במקום סכנה וצער בוודאי אדם קודם והוא כעין חילוק שמביא מעלתו בספרו לענין שתיה וכן תמוה ג"כ על המג"א שמביא ראית ס"ח מקרא דרבקה והניח הא דהשקית וכו' שאמר ד' למשה, והנה הגהות יד אפרים שנדפס אצל מג"א נתן טעם לחלק בין אכילה לשתי' לפי מה שנאמר במדרש שמטר בזכות הבהמות וכיון שכן דין הוא להקדים הבהמה לאכילת אדם משא"כ לשתיה שמים רבים על פני אדמה, ולפי דעתי לפי חילוקו לא היה צריך לדברי המדרש רק ביותר יש לחלק כיון שהמלאכה נעשית ע"י הבהמה ורב תבואות בכח השור כמו שאמר ר' יוסי במס' שבת מעולם לא קראתי שורי אלא שדה ומשו"ה בדין הוא להקדים משא"כ שתיה שמוכן לכל אדם קודם, עוד יש לחלק לפי מה שמובא בספר א"ר טעם הא דאסור לטעום קודם לבהמה משום דגם הש"י נתן והכין תחילה לבהמה ונתתי עשב בשדך לבהמתך וכו' משא"כ מזון ומאכל אדם שצריך תיקון הכנה ובישול ומשו"ה גם האדם צריך להקדים וא"כ כד דרשינן טעמא דקרא שפיר יש חילוק אכילה שצריך הכנה ובישול משא"כ בשתיה מים וכדומה שאין צריך הכנה כלל וראוי להקדים אדם, ועוד נ"ל לומר אי שהיה ג"כ אסור תליא בשיטת הט"ז ומג"א אי גם טעימה אסור או דוקא סעודה כאשר משמע משמעות הקרא ואfלת ושבעת ומה שהקשה השואל בכ"ס מש"ס גיטין כבר קדמוה בספר תו"ש רס"א סקי"ד ואם טעימה בעלמא נמי אסור מסתברא שגם שתיה אסורה דלא גרע מטעימה, משא"כ אי רק דוקא סעודת קבע אסור כnו שמסיק בט"ז שפיר יש לחלק בין אכילה לשתיה דאין קבע לשתיה כלל ואפילו בהבדלה ותפילה דאסור טעימה מ"מ שתית מים מותר ואין אדם קובע על השתיה ולא מקרי קבע כמו סעודה ואי שתיה אסור או לא תליא בחילופי גרסאות גיטין וברכות ולפי מה שהעלה הט"ז דוקא סעודה אסור וכן נראה מדברי הרא"ש שמסיים על דברי רב ששת מפני שצורך סעודה לא הוי הפסק וכן מדברי הרמב"ם וסמ"ג יש להקל בשתיה ומיושב המנהג שהובא ביד אפרים שנוהגין העם להקל בשתיה ורק באכילה ומקפידין יע"ש

והנה גם מדברי הכלבו הובא בספר ב"י קס"ז שכ' בכל הני טול ברוך וכו' שלכתחילה אין להפסיק ורק בדיעבד לא הוי הפסק לברכה יש להביא ראיה לדברי הט"ז דרק בסעודה אסור דא"כ אמאי לא יפסיק לכתחילה בגביל לתורא דהא אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ומצד הדין הוא ואמאי לכתחילה לא אלא וודאי דלא אסור רק בסעודה וליכא איסור בטעימה ומשו"ה לכתחילה לא, אבל בדיעבד לא הוי הפסק משום צורך סעודה ומדברי רמ"א שמביא הא דכלבו להלכה דלכתחילה אין להפסיק מוכח בט"ז דגם רמ"א סבר דרק סעודה אסור אלא שתמהתי ג"כ על דהביאו מלח ולפתן דנמי אין רשות לבצוע עד שהביאו מלח ולפתן וא"כ אפילו לכתחילה נמי וראיתי אח"כ שכבר הרגיש בזה בפמ"ג במשבצות ס"ק ז' ומביא ראיה מכח זה דאפילו בפת נקייה שמצד הדין אין צריך להביא מלח רק למצוה מן המובחר נמי לא הוי הפסק יע"ש

ומדברי הרמב"ם מוכח שכ' בתנו לפלוני לאכול לא הוי הפסק דאפילו לצורך סעודה נמי לא הוי הפסק עיין בב"י וי"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' בהל' עבדים דרק סעודה אסור ואפ"ה בגביל לתורא לא הוי הפסק מוכח שאפילו מעניני סעודה לא הוי הפסק ותמוה על דברי הב"ח שם שרצה לומר בדברי הרמב"ם שהיה לו גירסא טול כרוך כמו כרכי ריפתא ולא טול ברוך דא"כ קשה אמאי קאמר הביאו ליפתן ומלח הוי הפסק דאפילו אי מיירא בפת נקייה דלא צריך מצד הדין מכל מקום מצוה הוא ואפילו לאו מצוה בוודאי צורך סעודה הוא ואמאי סבר רב דזה הוי הפסק ודבריו בזה תמוהין, אלא שנ"ל שהרמב"ם הוציא דינו מהא דגביל לתורא כמו שכתבת דהוי רק צורך סעודה וא"ש נמי בזה הא דשינה הרמב"ם לשונו בפ"א מה' ברכות ונקט תחילה הא דטול מלח ולפתן ואחר כך תנו לפלוני לאכול ומסיים בגביל לתורא ובש"ס נקט תחילה הא דטול ברוך, אלא לפי אמת אפילו בלא טול ברוך נמי לא הוי הפסק לפי מה שמסקינן בגבול לתורא ונקט הרמב"ם רבותא רק במה שהוא לצורך סעודה מלח ולפתן הוי אפילו לפת נקייה מצוה מן המובחר או דהוי לצורך סעודת עצמו שהוא צריך ללפתן ומלח ואח"כ נקטו אפילו בתנו לפלוני לאכול אע"ג דלא הוי מעניני סעודה דידיה רק דאחרינא נמי לא הוי הפסק ואפילו בגביל לתורי נמי לא הוי הפסק משום דזה נמי הוי צורך סעודה משום דצריך להקדים ועיין

ובתשובת אבא מאוה"ג עשה סמוכים שיש בו ממש לחילוק של אבי זקני בעל ח"ס מהא דרבקה ועיין בפרמ"ג שם ולפי מה שהסביר הוא ראי' של ספר חסדים דעיקר הראי' מאריעזר דבו מצינו אותו לשון שאמר שתה וגם לגמלך אשקה א"ש הראי' של ס"ח ולפי דברי זקני ח"ס ז"ל י"ל הא דכ' ותורד כדה על ידה ותשקיהו ואמאי לא נתנה לו הכד בידו ועיין בפנים יפות שהעיר מהא דש"ס קידושין דף ע' ע"א תיתי דונג ותשקינן ואין משתמשין באשה וכ' שעדיין לא נגזר אלא שאם היה הכד ברשותו ונתנה לו היה מן הדין שיקדים לבהמתו כיון שבידו וברשותו המים ומה לה לעכב אותו ולצוות אותו שישת הוא תחילה, ע"כ עשתה בחכמתה ולא נתנה הכד מידה כלל ותפסה הכד ברשותה ובידה ע"כ ותשקהו תחילה

ולא אמנע טוב מה ששמעתי ע"ז ע"ד דרוש משמיה דזקני בעל ח"ס זצ"ל לפי ש"ס בבא בתרא פ"ז ע"ב דאם שלח בנו אצל חנווני ונשבר הצלוחית פטור החנווני אבל אם לקח מידו הצלוחית החנווני חייב ע"כ רבקה שקטנה היתה באותה שעה לא נתנה הכד מידה כדי שלא יתחייב אליעזר אם ישבר אח"כ וש"י, ומה שמסופק בכ"ס אם גם באכילת שבת ויו"ט