שבט סופר חלק א סז

כולם כי צר המקום וקטן מהכ"ל, ובענין זה מתיר הרא"ש ויש להביא ראי' לחילוק זה כי קשה על הרא"ש שדחק עצמו שאמימר ומר זוטרא שסתרו ובנו וכו' איירי בדאיכא דוכתא לצלוי ואמאי לא מתרץ הרא"ש שמיירי שהיה רק בהכ"נ א' רק כמו שכ' תוס' והוי תיוהא, ואי אמרינן כמשמעות רש"י ורמב"ם י"ל שגם זה לא מקרי תיוהא, אבל לרא"ש שכ' דלהרחיבו הוי ג"כ תיוהא שפיר י"ל דגם זה מקרי תיוהא ואמאי צריך לדחוק לאוקמי' דל"ל טעמא דפשיעותא כיון דהלכתא כהך לישנא וכדמשמע מרבינא ור"א, אלא ודאי שהרא"ש מיירי רק בלית מקום להתפלל שם אבל משום קור וחום לא מקרי תיוהא אבל אי אמרינן שהרא"ש מתיר ג"כ אם צריך להרחיב רק משום נוי ויפוי בודאי לא עדיף זה מקור וחום, אלא שיש לדחות ולומר דגם לשיטת הרא"ש הוי זה תיוהא, אלא דלא ניחא להרא"ש לתרץ כן משום דאי טעמייהו דמרימר ומר זוטרא משום דהוי כתיוהא הו"ל לש"ס להביא להך דמרימר ומ"ז לאחר שמחלק בין דחזו בי' תיוהא, וגם קשה דהו"ל לש"ס להביא ראי' ממרימר ומ"ז כמו דהביא מרב אשי דבחזי בי' תיוהא שרי, אלא ודאי דטעמייהו לא משום תיוהא אלא משום דאיכא דוכת' לצלוי, ולכן מביא הש"ס הך מרימר ומ"ז מיד אחר תרי איכא דאמרי' משום שגם אינהו סברי משום צלוי, אלא שעדיין קשה מפני מה לא מקשה הש"ס ממרימר ומ"ז כמו שמקשה מבבא בן בוטא ולתרץ משום דאיכא דוכתא לצלוי, וכן קשה לדברי תוס' דבב' ב"כ וכגון דחזו בי' תיוהא דהו"ל להש"ס להקשות ולתרץ כן כמו שהק' ומשני על בבא בן בוטא, ולפירוש ראשון שבתוס' ניחא דאיירי בחד ב"כ דידעינן ממילא דהוי תיוהא כיון דלא היה להם אלא בי סיתוא או בי קייטא, וכן לשיטת הסוברים דבב' ב"כ שרי נמי לא צריך לפרש, אבל אי אמרינן משום דחזי בי' תיוהא או משום דהי' דוכתא לצלוי קשה

ומזה יש ראיה דהרא"ש סבר דאייר' בב' בתי כנסיות ואפ"ה אסור לטעמא דפשיעותא רק למאן דסבר משום דהוי דוכתא לצלוי מותר וממילא לא צריך לפרש וזה שמדייק הרא"ש בלשונו על מרימר ומ"ז והוי להו דוכתי לצלוי ולא כתב בדאיכא דוכתא לצלוי מותר כמו שנאמר בש"ס אלא משום דמיירי בדאיכא כנישתא אחריתא וממילא משמע דהוי להו דוכתא לצלוי, ובקרבן נתנאל במגילה רצה לדייק מהרא"ש דסובר ג"כ בדאיכא בי כנישתא אחרית' דשרי משום דגרס א"ב דאיכא דוכתא לצלוי. ואינו מוכח דיש להעמיס גם כן בזה הלשון בי כנישתא והתוס' כ' רק איפכא אי בבי כנישתא אחריתי שרי אין לגרוס דאיכא בי כנישתא אחרית' רק דוכתא לצלוי אבל בדוכתא לצלוי יש להעמיס ג"כ בי כנישתא, דאל"כ הו"ל לתוס' להוכיח דע"כ בבי כנישתא אחריתי שרי מדנקט רק דאיכא דוכתא לצלוי, אלא ודאי שאינו מוכח מזה רק אם גרסינן כן אפשר לומר דוקא באיכא דוכתא לפלוי אבל בבהכ"נ קבוע באמת שרי, לאפוקי דאם גרסינן דאיכ' בי' כנישתא אחרית' ועיי'

והנה מטור שו"ע ורמב"ם מדסתמו משמע דבאיכא בי כנישתא אחריתי נמי אסור ומשו"ה נקטו בלשונם שמא יארע להם אונס ולא יבנו, ולא משום פשיעותא לחוד דאי להאי טעמא באמת יש להתיר באיכא ב"כ אחרית' כמו שכ' הר"ן, וכן כ' הר"י מגאש בחידושיו לב"ב דלא חיישינן שלא יבנו כלל משום פשיעותא, רק משום שיתרשלו מלבנותו ובנתים יתבטל הדוכתא לצלוי אם אינו בקביעות אבל במקום קבוע אין לחוש, ולפי שיטת הר"ן ור"י מגאש גם מאן דסבר טעמא דפשיעותא' עיקר הטעם ג"כ משום לצלוי, רק שהם מחמירים יותר דלא מהני דוכתא לצלוי משום שמא יתבטל ולא יהי' מקום להתפלל, ומכ"ש שיש לאסור בדליכא דוכתא לצלוי כלל, אפי' במקום שאין לחוש לפשיעותא, ולכן מ"ד משום פשיעותא תרווייהו טעמא אית לי', וכמו שכ' המחצית השקל בסי' קנ"ב ועיין

ובזה יש ליישב ג"כ הא דמייתי הש"ס הך מרימר ומ"ז קודם אבעי' דרבינא, ואקדים ליישב קו' מהרשש"ך שהקשה מאי מסופק רבינא אי יש לחוש בגבו זוזי לפשיעות' תפשוט מדלא אמר איכא בנייהו בגבו זוזי דאי משום פשיעות' שרי ומשום דוכתא לצלוי אסור, ונדחק לתרץ דבאמת ידע רבינא שאסור רק ששאל לרב אשי מפני מה חשינן בגבי זוזי ומאיזה טעם, ומדייק כן בלישנא דאמר מאי ולא אמר מהו ועיין. ולפי מה שהוכחנו מדברי הר"ן והר"י מגאש שגם למ"ד משום פשיעותא עיקר הטעם משום צלוי, ומכ"ש בליכא מקום לצלוי מעיקרא בודאי אסור וא"כ לא קשה כלל דהא גם למ"ד משום פשיעותא אסור דליכא דוכתא לצלוי, ולא יכול לומר איכא בנייהו שיהי' אסור משום צלוי ומשום פשיעותא מותר, אבל איבעי' דרבינא הוא באופן דאיכא דוכתא לצלוי, אבל אכתי יש לחוש משום פשיעותא ומבעי' לי' בגבו זוזי מאי וא"ש, אלא שהא גופא דאף מאן דסבר משום פשיעותא סובר ג"כ משום צלוי אינו מוכח די"ל דל"ל משום צלוי כלל וכמו שהי' סובר המג"א באמת, אלא שמוכח אי אמרינן דשרי בבי כנישתא אחריתי ע"כ צ"ל דטעמא הוי כמו שכ' הר"ן דטעמא דפשיעותא הוא רק משום שיתרשל ולא יהי' לו מקום לצלוי, וממילא מוכח בליכא דוכתא לצלוי כלל בודאי אסור, ומשו"ה אחר שהביא הש"ס מעשה דמרימר ומ"ז דמניה משמע דבבי כנישתא אחריתי שרי שפיר איבעי רבינא מר"א בגבו זוזי מאי דליכא למפשט מדלא קאמרי איכא בנייהו בגבו זוזי שגם למ"ד משום פשיעותא אסור כנ"ל ואתי שפיר

והנה בט"ז יצא להתיר בפשיטות בדאיכא ב"כ אחרית' דליכא למיחש לשמא לא יבנו, וראיה שמביא תמוה מאד כאשר כבר תמה בכ"ס שם דהא בשתי בתי כנסיות נמי יש לחוש שלא יבנו השניה ויפקע קדושת בהכ"נ בכדי, וראיתי בספר עולת תמיד שכ' ג"כ באיכא ב"כ אחריתא גם אם לא יבנו לעולם לא חשינן כיון דאיכא ב"כ אחריתא ומביא זה בשם הר"ן, אבל באמת קשה להעמיס כן בדברי הר"ן שמלשון הר"ן משמע דלא חשינן שלא יבנו כלל היינו משום דליכא למיחש לפשיעותא שלא יבנו כלל אלא שיתרשלו, אבל אי היה לנו לחוש שלא יבנו כלל ויפשעו גם בכנישתא אחריתא אסור, וכן משמע ג"כ מלשון הר"י מגא"ש אולם משמע קצת מלשון תוס' בתירוץ הראשון דבכנישתא אחריתא אין לחוש אם לא יבנו זאת כשיט' הטו"ז ועו"ת דאף אם לא יבנו כלל אין לחוש מדלא כתבו אין לחוש שלא יבנו זאת עיי"ש, ודוחק להעמיס בלשון תוס' אם לא יבנו זאת היינו אם לא יבנו זאת מהר ויתרשלו דהוי להו לפרש כן ולא לסתום

והטעם נ"ל דיש להקל, אף אי חשינן ג"כ לאונס כמו שהוכיח המג"א מש"ס מגילה דבאמצע הבנין אף דליכא משום פשיעותא מכל מקום חיישינן לאונס, מ"מ יש להקל בדאיכא כנישתא אחריתא דהא משום פשיעותא לא חשינן שלא יבנו כלל, ורק לטעמא דאונס יש לחוש מ"מ י"ל כיון דרוצים לבנות אחרת אם גם יאנסו אח"כ אונס רחמנא פטריה, וכולי האי לא חשינן. אבל בדאיכא רק דוכתא לצלוי יש לחוש אף משום אונס ואף באמצע הבנין כמו שכתב מג"א דמשו"ה נקט הרמב"ם טעם דאונס, ויש לחוש שמא יתבטל בנתים ולא יהיה להם דוכתא לצלוי, אבל בכנישתא אחריתא גת הרמב"ם מודה דלא חשינן לאונס, כיון דליכא חשש רק שיפקע קדושת בהכ"נ בכדי ובשביל אונס לא חשינן כה"ג ובפרט דגוף אונס לא שכיח ובין לטעמא דפשיעותא ובין לחשש אונס יש להקל בכנישתא אחריתא וחשש אונס הוא רק בעומד באמצע בנין ורק דוכתא לצלוי ועיין

תבנא לדינא בשתי ב"כ משמעות רוב הפוסקים דשרי משום דליכא למיחש לפשיעותא דלא יבנו כלל וגם לפי טעמא דאונס כתבתי שיש סברא לומר דאין לחוש ואף שאין להתיר ולהקל נגד המג"א שכ' בפירוש אף בב' ב"כ אסור כסתימת לשון הטור והשו"ע, בכל זאת אם צריכין להרחיב יש לסמוך על דברי הרא"ש לפי מה שכתבתי דאי אמרינן שגם בי קייטא בסיתוא הוי כמו תיוהא כמ"ש תוס' ולא צריך דוקא תיוהא שמזומן ליפול או שעומדת חוץ לעיר שאין נכנסין בו כלל כמ"ש בט"ז א"כ לתוס' גם להרחיבו י"ל דהוי תיוהא מכ"ש אם קטן הבהכ"נ מהכיל אנשים שבאים להתפלל שם אלא שזה אינו מוכח דהוי תיוהא דיש לאוקמי הא דמ"ז ומרימר בשתי ב"כ כמ"ש הראשונים, וממילא מוכח בבי כנישתא אחרית' שרי, ולהני פוסקים דס"ל דבב' ב"כ נמי