שבט סופר חלק א נד

בעצמו שהוא בקי, ושוב הראה לי בני תלמידי הב' המופלג עקיבא שי' בס' שו"ת מהרי"א שגם הוא מקיל בפשיטות היכא דליכא אחר, אבל ביו"ט שיש צדדים להתיר ולא מפורש בשו"ת כ"ס וח"ס לאיסור גם ביו"ט נ"ל להורות ולהקל בליכא אחר אבל באב באיכא אחר יש להחמיר אפי' ביו"ט מאחר דמוכח מתרה"ד בפירש דאין חילוק כלל בין אב לאחר וכמו שמאריך בכ"ס נ"ד, וביו"ט שני של גליות כבר מקיל בס' בינה לעתים על ה' יו"ט בפ' ב' דיש כמה ספיקות להקל כנ"ל להכריע לדינא

עוד רגע א' אדבר על חידוש דין שראיתי בשו"ת שבו"י ח"א סי, כ"ג שחקר בתרנגולת שלא נמצא לה מרה וטעמו את הכבד ולא נמצא טעם מר אי מותר לצלותה ביו"ט כיון דאתילוד בה ריעותא ואי לא יטעום טעם מר נמצא שטרח שלא לצורך, ופלפל בסוגי' דצריך לבדקן ופסק להקל, וכ' בנדון זה אף למהרש"ל ומחמירין אין להחמיר, לפי מ"ש הש"ך יו"ד סי' מ"ב סק"ד דמשו"ה מותר לטעום משום דרוב פעמים יש בו טעם מר ומלתא דלא שכיח' דהמר' יהי' נטולה, והביא בשם הש"ך דאף אחר הצליה רוב מרגיש טעם מר, ובאמת זה לא נאמר מפורש בדברי הש"ך אלא דממילא נשמע כיון דגם אחר הצליה מותר לטעום, אלא שראיתי בשו"ת כ"ס שיצא מחדש על יו"ד סי' נ"ז שכ' דודאי אי טעם קודם הצליה ולא הרגיש טעם מר לא שייך לומר רוב שירגיש אחר הצליה דכבר יצא מן הרוב דרוב נרגש בעוד הכבד חי והסברא נכונה, וי"ל עוד אי לא טעם בעודו חי רוב הוא להיפוך שלא ירגיש אחר צליה א"כ תלוי' אם גם היכא דשייך רוב טריפות יש להתיר ולא מחזקינן רעותא כמ"ש בכ"ס או"ח סי' ס"ג פלפול ארוך בזה או אע"ג דליכא רוב שיטעום טעם מר אחר הצליה מ"מ גם רוב להיפוך שלא יטעום ליכא רק איתרע הרוב והוי ספק השקול אם יטעום או לא ויש להקל כמו היכא דשכיחי טרפות כמו כשירות, ויען כי דברי הש"ך בלא"ה מפוקפקי' עיי' בפלתי שם שכ' דאדרבא דרוב אין מרגישין ועיי' באחרונים שם א"כ לדעתי לא יטעום ביו"ט רק אחר שיצלה הכבד ולא יטעמנה בעודו חי, וכבר כ' בת"ש ונדחק למה לא יצלה מיד כי בוודאי מה שלא ירגיש בצלי גם בחי לא ירגיש ולא יצטרך לטעום שתי פעמים וכ' דאולי לא הטריחוהו כולי האי משום דרוב הכי איתא דנרגש אבל ביו"ט דיש לצדד להחמיר אי לא טעם בעודו חי כמו שכתבתי בודאי יותר טוב שלא יטעום כלל רק אחר הצליה, וכבוד אהו' גיסי נ"י יחוג את החג בביתי, וזוגתו אחותי הצדקת תי' בעלה משמחה, והנני גיסי הנאמן הדורש שלום תורתו. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה לא

שיל"ת פה פרעסבורג, יום ג' לסדר משפטים תרמ"ז. שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים חריף ובקי הקצין הנעלה כש"ת משה עקשמיין נ"י בק"ק פערענטש יע"א

אחדש"ה מע"כ ידע כי אני טרוד מכל עבר ופנה ולא יכולתי לעיין בשאלתו עד קודם חצות הלילה והנני להשיבו על ספיקתו בתינוק שנדחה מילתו בזמנו כי הרופא אמר שהוא חלש וכחש ויש לחוש שיזיקו המילה ועלה ספק אם יש להמתין גם בתינוק זה אחר שיבריא ז' ימים מעת לעת כמבואר ביו"ד סי' רס"ב וכך עלה על דעת למדן אחד במקומו ולא כן דעת מע"כ נ"י רק שהוא כמו כאיב בעיניו או בשאר אבריו שלא צריכין להמתין רק עד שיבריא. ואען ואומר דהנה בחולה של כל הגוף אף שאין בו סכנה אי ממתינן ז' ימים לא מבואר היטיב וממתניתן דקתני חלה ממתינן עד שיבריא ועלה קאמר שמואל חלצתה חמה נותנין לו כל שבעה להברותו וכן מלשון כל הפוסקי' דנקטו חולה סתם ולא פרשו חולה שיש בו סכנה דוקא משמע בחולי של כל הגוף נותנן כל שבעה אף שאין סכנה בחולי זה כן הי' נראה לי לפום רהיטא אלא שראיתי במהרי"ק שורש קמ"ו הובא בב"י רס"ב דנסתפק בענין מילת קטן שחלה חולי של סכנה והזיע עד שלא הי' סכנה ולבסוף ג' ימים חזר להיות בקדחת וחזר והזיע' אם יש להמתין ז' ימים מזיעה ראשונה או שנייה והעלה שצריך להמתין מזיעה שנייה יען כי לא נרפא עוד לגמרי מחולי של סכנה וכל שנפל התינוק בחולי אחרת אף שאין בו סכנה מ"מ כיון דמעיקרא חולי של סכנה הי' דנין על מעיקרא, ומשמע מדבריו דוקא בחולי של סכנה אבל בחולי שאין בו סכנה לא צריכין להמתין עד שיבריא וזה כסברת מע"כ נ"י כיון דמתחילה הי' סכנה חיישינן שמא בתוך הז' ימים ע"י חיתוך המילה יחזור לסכנתו ראשונה משא"כ אם מעיקרא לא היתה סכנה בחולי של התינוק לא צריך עד שיבריא וראיתי במהרי"ק בפנים שהביא ראי' לדבריו דאל"כ רב פפא וכל הני אמוראי ביבמות פ' הערל למה הוצרכו אוקימתא אחריתא לוקמי אפי' בדכאיב כל גופי' כדמעיקרא ושלפתו חמה לענין סכנה אבל מכל מקום יש בו קצת חולי בלי סכנה וצריך להמתין עכ"פ עד שיעבור עליו כל הכאב דלא גרע מכאב באחד מאיבריו ואחר עבור הכאב נימול אותו ושפיר מצינו דאיתנהו בשעת אכילה ולתניהו בשעת עשי' בלא שינוי דכאיב ליה עיניא אלא וודאי כה"ג יהבינן לי' ז' ימים אחרים להברותו ולא הי' מרוויחים הקושי' דתני לודא אלא וודאי כה"ג איגלאי מילתא למפרע דעדיין בו חולי הראשון ולא קרינן ביה יום הברותו יע"ש, מכל הדברים אלו מוכח דסבר המהרי"ק בפשיטות בחולה סתם רק אין בו סכנה לא נותנין ז' ימים דאל"כ בלא"ה נמי צריך להמתין ז' ימים אף שנתרפא מהסכנה מ"מ חולי אחרת יש בו אלא שכבר כתבתי מלשון המתני' דקאמר חולה סתם וכן מסתימת כל הפוסקים משמע בחולי של כל הגוף אף שאין בו סכנה נותנין ז' ימים מעת לעת

וראיות המהרי"ק מש"ס יבמות בלא"ה תמוה דאף לדבריו עדיין קשה למה צריך רב פפא לאוקמי' כגון דכאיב לי' עיני' וצ"ל דוקא בכאב מועט ולא בכאב מרובה דתלי' בלבא כמ"ש בנמק"י לוקמי בחולי של כל הגוף רק דאין בו סכנה דלא יהבינן ז' ימים אלא ודאי משמע דוקא באחד מאיבריו אבל בחולי ממש דכל הגוף ממתינן ז' ימים מעל"ע דלא כמהרי"ק והטעם נ"ל באמת דאף בצער חולשא כתבו הפוסקים דלא מלין עד שיבריא וידוע דחולה דכל הגוף אף שלחצתו חמה ויצאה ממנו החולי מ"מ עדיין חלש מחלי' ולא שב לבריאותו ולחזקו עד איזה ימים ושיעור שמואל דנותנין לו ז' ימים להברותו דאז יהי' בריא וחזק וכיון דבצער וחולשא לחוד אין מלין התינוק ממילא בחולי ממש דכל הגוף נמי אין מלין רק לאחר ז' שיבריא וזה דוקא בחולה ממש אבל בלית בתינוק חולה כלל רק שהוא כחוש וחלוש כנידון דידי' בודאי אם הבריא וחזור לאיתנו אין נותנין לו עוד ז' דהא כל טעמו דשמואל היא כדי להברותו ולחזקו וחלשותי של החולי כמו שכתבתי וכיון שכל עיקר שלא הי' מילת התינוק היא משום החולשא וכיון שהבריא מזה למאי ינתן עוד ז' ימים ומה יתן ויוסף עוד הימים ע"כ נראה לנו ברור כדעת מעלתו שמלין מיד בתינוק שהי' כחוש וחלוש אבל בחולה שחלה ממש בכל הגוף ושלפתו ממנו החולי נראה לי דנותנין כל הז' מפני החולשי שלאחר החולי אף שהיא נגד משמעות מהרי"ק וכאשר כיון ג"כ מע"כ לדעתו מ"מ בספק נפשות מקילין ופוק חזו מה שכתב הרמב"ם דבכל אלו הדברים צריך להזהר הרבה ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל יע"ש והנה בינוקא דנמצא אדום או ירוק נ"ל ג"כ דמלין אותו מיד וכן משמעות דברי אביי שבת קל"ד ומדברי ר' נתן דמיד שנבלע בו דמו הי' מלין ולא דמי לשאר חולי רק חלוש התינוק דלא נבלע הדם כמ"ש רש"י שם וכיון דאזליה חולשא ונבלע הדם אין נותנין עוד ימים שבעה וזה שמדייק הרמב"ם בלשונו בפ"א דמילה הל' ז' קטן שנמצא בשמיני שלא ירוק ביותר וכו' ולאיזה צורך נקט הרמב"ם שנמצא בשמיני שלו ולא סתם נקט קטן שנמצא ירוק כמו שנקט בטור וש"ע אלא דרצה לדייק דדוקא בנמצא בשמיני שלו אין מלין אבל בקודם שמיני אע"ג דלא עברו ז' ימים מבריחותו מלין מיד כמו בכאב עיניא וכדומה. והנני הדוש"ת. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.