שבט סופר חלק א מח

ג"כ על שמנה רק שידליק שמנה ולא יפחות וכן באמת שיטת הרמב"ם דלא צריך היכר דהדליק שמנה ואף אם מדליק כ"א יכולי' להדליק שמנה אף שאינו ניכר, אבל שיט' תוס' שצריך היכר דווקא שהוא שמנה ולא יכול ג"כ להוסיף, וזהו שכ' המחבר שמוסיף והולך עד שמנה ולא יותר שצריך להיות היכר שמדליק שמנה כנגד הימים ומשו"ה אפי' אם רבים בני בית לא ידליקו יותר וזה נתינת טעם לשיט' תוס. והנה בפר"ח שם כ' שיט' תוס' ורמב"ם תלי' בשתי לשונות שם אם הטעם נגד ימים הנכנסין ויוצאין או כנגד פרי החג והני תרי אמוראי פליגי בהנהו תרי פירושי' אם הטעם כנגד ימים הנכנסים ויוצאי' צריך היכר דווקא לידע ולהודיע כמה ימים אבל לטעם פרי החג ל"צ היכר יעיי"ש. ובאמת משמע קצת כן בדברי תוס' שם שכתבו ונקטו בדבריהם רק הטעם דנכנסי' ויוצאין ולא כתבו ג"כ לטעם האחר או סתמא משמע דוקא להאי טעמא קאי ב"ש וב"ה רק על נר איש וביתו אבל לטעם אחר קאי נמי על המהדרין ולפ"ז י"ל דתוס' לא פליג על הרמב"ם לפי מה דמייתי הש"ס מעשה בשני זקנים בצידון דכ"א יהיב טעמא משום פרי החג או משום מעלין בקדש משמע שזה הטעם עיקר ולא משום דנכנסי' ויוצאי' ויכול להיות שגם תוס' מודה לפי האי טעמא דמשמע שהוא עיקר לשיטת רמב"ם דכל א' וא' מדליק שמנה ועיי'

אלא שבאמת דברי פר"ח דחוקין לומר דלטעם דפרי החג של"צ היכר לידע ולהודיע דוודאי עיקר הדלקת נ"ח הוא רק משום פרסומא ניסא ומשום היכר להודיע הנס לרבים ולא עשאו מצוה זו כשאר מצות שבגוף שצריך כל א' וא' לקיים רק על הבית נ"ח איש וביתו משום דעיקר הוא היכר לרבים, ועיי' בפנ"י שם ולא יכול להוסיף על שמנה או בימים הקודמים להוסיף על המנין נגד הימים, ול"ד לשאר דברי' כי כאן עיקר הוא ההיכר כמובן, ועיי' בכ"ס קל"ה שאם אין לו נרות כמנין הימים לא ידלק יותר מנר א' שאם אינו מדליק כמנין הימים במה שמוסיף גורע. וגם מה ענין פרי החג אצל נ"ח, וכבר הרגיש בזה בס' פנ"י אלא שבוודאי עיקר הטעם הוא משום היכר הימים או כנגד הנכנסי' או היוצאין אלא שהיה סברא לומר כנגד היוצאין משום דמעלין בקדש ומשו"ה אמר שזהו עדיפא לב"ש משום דהוי נמי נגד פרי החג, ונ"ל להסביר דמה שעושין בנ"ח למעט והולך כנגד פה"ח כי הנס היה ג"כ שהצילנו ד' בימים ההם מצרת השיעבוד כי היינו תחת יד יוונים, וד' הוציאנו מעבדות לחירות ומתחת מושל שבט היונים, ונתן לנו נצחון על האויב וגם גזרו לבטל שבת ר"ח ומילה שהם עיקרי המצות, ומה שקבעו חכמים להדליק נ"ח הוא מורה ג"כ על השאר כמ"ש המפרשים כי נר מצוה ותורה אור ובנ"ח אנו עושי' זכר לאלו המצות שזכינו לאור התורה ונר המצוה. והנה ב"ש סבר שיש לנו לעשות רמז ורושם להנצחון עצמו שגברכו על אויבינו ויצאנו לחירות מצרות ורעות ע"כ ממעט והולך כפרי החג שאמר ר"א בסוכה הני ע' פרים נגד מי כנגד ע' אומות ובמדרש כשם שפרי' פוחתי' והולכי' כך אמות פוחתי' משו"ה אמר נגד פה"ח כשם ששם ממעט והולך כן בנ"ח לרמז על מפלת האומות אבל ב"ה סבר שעיקר הנס ושאנו עושי' זכר לדבר הוא רק מה שנוגע להצלת הנפש לשמור מצות ד' וכן קבעו רק להודות ולהלל ולא לדבר הנוגע לגוף ואין להחשיבו כ"כ ע"כ מעלין בקודש ולא מורידי' לרמז שעיקר הנס הוא רק בשביל קודש כנ"ל נכון להסביר טעם דפה"ח, ואין זה עיקר הטעם רק מוסיף על הטעם הראשון דלמה תקנו מתחלה ח' כנגד ימים היוצאי' ולא אמרינן מעלין בקודש, כ"ז כתבתי בחפזי בעיון מעט מזעיר והנני אחיך אוהבך מצפה לתשובתך בקרוב הטרוד מאוד. פרעסבורג, יום ב' זאת חנוכה ק"ץ הגלו"ת לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה כז

שלום וכ"ט ושפעת שמחות לראש ידידי הרב המאור המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ובקי בעל פיפיות ז"ר יפ"ת יראת ד' אוצרו מפואר לשבח כש"ת מו"ה יודא ליב זאלצר נ"י אב"ד דק"ק באטארקעז יע"א (כעת הוא הגאבדק"ק האמאנא יע"א

) אחדש"ה ביום אתמול כי יעבור קבלתי את מכתבו בהגיע תור ימי משתה ושמחה ואהבת דודים ורעים בשלוח מנות ושמחתי במנחתו הטהורה מרחשת אהבה מזוזה אשר קבל מארץ הקדושה שנכתבה מסופר דוקנא בכתב יפה ומהודר ואעשה רצונו לקבעה בחדר המיוחד לתורה אשר למדו בו כבוד אאמו"ז בעל ח"ס ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל וגם אני יושב שם באוהל הזה אשר נתקדש בקדושת תורתם וביותר שמחתי כי בשבוע העברה קבלתי ג"כ מתמן תפילין מהודרים בכל מיני יפוי ויופי ושדר לן ג"כ מיני מתיקא בדברי שאלתו אשר הציע לפני כי בא לגבולו תלמיד אחד לה"ג מו"ה דוד דייטש זצ"ל אב"ד דק"ק יארמוט ובידו מגילה אשר נכתבו עשרת בני המן באמצע הדף ולא בעמוד מיוחד ושורות נכתבים לפניהם ולאחריהם ומע"כ השתומם ע"ז כי לא נכתב ככל המגילות הנהוגות גבן ואותו תלמיד אמר לו שרבו ז"ל צוה לעצמו לכתוב מגילה על אופן זה ואמר שקבל כן מרבו המובהק בעל ח"ס ז"ל שצוה לכתוב כן לכתחילה ומע"כ מפקפק בעדות זו, והנה אמת העיד התלמיד כי המגילה אשר קרא בו אאמו"ז ז"ל וגם עכשיו אנו קורין בה נכתבים עשרת בני המן באמצע עמוד ולפניהם ולאחריהם כמה שורות ועיני כבודו שפיר חזו מה שקאמר בזה בספרי אחרונים ועיין מש"כ בח"ס או"ח סי' קפ"ט וק"צ ושם כתב דמצד הסברא הי' אומר לכתוב רק עשרת בסוף עמוד ולא לדקדק לכתוב איש בראש העמוד כי הסוף דף ותחילת דף שנזכר בירושלמי ובמס' סופרים קאי על ראש וסוף השיטה כאשר הסבירו האחרונים דברי הגמיי"מ כיון דע"כ הא דאת בסופה על השיטה קאי ממילא גם תחילת דף הוא שיטה וקאי על רוחב הדף ולא על האורך הדף ומשו"ה מסיים ראש השיטה וסוף השיטה וכאשר אמר הח"ס מסברא כן מוכח להדיא ממסורה שכתב איש בראש הדף ועשרת בסוף הדף ובסוף העמוד משמע דלא קפיד רק שיהי' עשרת בסוף העמוד אבל איש יכול להתחיל באמצע הדף רק שיהי' בראש השיטה וראיתי בס' ששה זרעוני ערוגה מהג' ר' זלמן עמריך ז"ל שרצה לדחוק גם במסורה זו ובדברי הלבוש שכתב ג"כ תחלה וסוף עמוד דהיינו נמי על רוחב העמוד ובכל זאת אף שמצדד הח"ס במסורה לא שינה וקרא במגילה שכתוב הכל באמצע העמוד ובלתי ספק היתה לו ג"כ קבלה בזה מרבו חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל ולא רצה לשנות כאשר כ' הרבה פעמים בח"ס שלא שינה ממה שמצא אף שהי' נוטה לדעת אחרת והנה בח"ס כתב דכן משמע מפסקי תוס' דכ' להדיא ראש וסוף שיטה ובאמת הפסקי תוס' לא כתב כן אלא אדרבא מלשון פסקי תוס' משמע שצריך לכתוב איש בראש העמוד ועשרת בסוף העמוד וז"ל איש בראש הדף ואת בסוף השיטה הראשונה עשרת בסוף הדף וצריך בי"א שיטין מדשני' בלישנא דגבי איש ועשרת נקט דף וגבי את בסוף השיטה משמע דעל אורך הדף ועמוד קאי וראיתי אח"כ בספר בית אפרים שהביא ראיי' זו מפסקי תוס' כאשר כתבתי ואולי טעות סופר הוא בח"ס וצריך להיות בהג"ה אשרי ששם נאמר רק ראש וסוף שיטה ולא נזכר דף כלל והעיקר ממס' סופרים פי"ג ה' וי"ו איש בראש דפא ואת בסופו ביוד שיטין עשרת בסוף דפא שניה ומדכתב עשרת בסוף דפא משמע דמקפיד על סוף הדף דאי בסוף השיטה לא הי' צריך להזכיר עשרת בסוף דפא דממילא ידעינן ומדלא הזכיר בירושלמי כאשר הגרסא לפנינו רק איש בראש דפא ואת בסופה משמע דלא צריך עשרת סוף העמוד וראיתי בספר שו"ת גינת וורדים שרצה ג"כ ליישב דברי מס' סופרים דלא מוכח מדכתב עשרת בסוף דפא לפי מה שהגרסא בששה שיטין והוא על תמונה זו איש ואת פרשנדתא ואת &&ציור&& &&ציור&& &&ציור&& &&ציור&& ויזתא עשרת