שבט סופר חלק א מ

והנה במג"א סי' תנ"ה כתב דמדברי הרמב"ם והה"מ משמע דאין יוצאין במצה מתובלת בשומשמין וקצח ובמחצית השקל מפרש משמעות המג"א מדכתב הרמב"ם בפ"ה מותר ליתן התבלין והקצח לתוך הבצק וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב וביום ראשון אסור ללוש רק במים בלבד משמע דגם על תבלין וקצח קאי משום דהוי מצה עשירה וכן מדכתב הה"מ דהתוספתא אינה סוברת לחם עוני כר"ע רק למעט מעשר שני כדברי ר' יוסי הגלילי ואינה אוסרת מצה עשירה ואין הלכה כמותו אלא כר"ע משמע דלדידן אוסר הה"מ, ובאמת אין שום משמעות כ"כ ויותר נראה לי לומר מדהביא הרמב"ם בפ"ה דמותר ליתן התבלין לתוך הבצק ובפרק וי"ו לא כתב דיוצאין במצה מתובלת רק לשין בשאר מי פירות והי' לו להביא הא דתוספתא דשמעינן תרווייהו דאינו מחמץ וגם דיוצאין בו וע"כ דרמב"ם סבר באמת דאין יוצאין רק דמותר ללוש בהן אבל מ"מ מצה עשירה הוי והתוספתא דלא כהלכתא כמ"ש הה"מ אלא דעדיין קשה מה בין שאר מי פירות לתבלין, ולפי מה שכתבתי א"ש דבשאר מי פירות טעמא משום זיעא בעלמא הוא ולא הוי מצה עשירה דאין ממש בתוכו משא"כ בתבלין בעין וכדומה דהוי ממש גם הרמב"ם מודה דהוי מצה עשירה וא"ש נכון

ודברי הרמב"ם רפ"ה צריכין ביאור שכתב דאין ללוש ביום ראשון אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא משום לחם עוני ותמוה האיך יעלה על הדעת משום חמץ דהא כתב באותו הלכה דמותר ללוש במים ושמן ודבש אפילו לכתחילה דפסק כר"ע דאינו ממהר להחמיץ ועיין בשו"ת כתב סופר סי' צ"ב שעמד בזה ויש לפרש דבריו לפי מה שכבר הביא הה"מ בשם יש מפרשים הא דמתיר הרמב"ם שאר מי פירות ביום ראשון היינו דוקא עם מים משום דראוי לבוא לידי חימוץ אבל בלא מים אין יוצאין ושאר מפרשים סברו דאף בלא מים יוצאין משום דלא צריך רק ראוי לבוא לידי חימוץ בשום צד ואופן שבעולם וכיון דאם לש במים בא לידי חימוץ גם במי פירות כשר עיין בלחם משנה שם ופר"ח הוכיח מדברי הרמב"ם דיוצאין בשאר מי פירות דסבר דמים עם מי פירות הוי חמוץ גמור דאל"ה לא הי' יוצא מהיקש דלא תאכל עליו חמץ אבל לפי דברי הלח"מ אינו מוכח וא"כ יש לומר דזה כונת הרמב"ם דכתב דאין לשון ביום ראשון אלא במים בלבד משמע דגם מים עם יין ושמן ודבש נמי אסור ומפרש לא משום חמץ היינו משום דלא בא לידי חמוץ גמור ואינו יוצא בלא"ה אף בלא טעמא דלחם עוני אלא דטעמא משום דלחם עוני דבאמת מים עם מי פירות הוי חמוץ גמור כמו שסבר הה"מ להרמב"ם שחייב כרת במים עם מ"פ או דלא צריך רק מין שראוי לבוא לידי חימוץ והנפקותא דאי לית ליה רק מצה שנילוש במי פירות יאכל עכ"פ לצאת לידי מצה אע"ג דלא מקיים העשה דלחם עוני כמו שסבר הב"ח וגבורות השם דשני מצות הם כמו שפירש האלי' רבה דברי גבורות השם וא"ש והרמב"ן במלחמות דחי שיטה זו דלא סגי במין שראוי לבוא לידי חימוץ מהא דאמר רב פפא דטעמא דר"ל משום דאינו ראוי לצאת בו ידי מצה משו"ה גם משום חמץ לא חייב אע"ג דהוי מין שראוי לצאת בו ואע"ג דלא אמרינן היקש זה מהא דהקשה מברייתא דהמחהו וגמעו מ"מ מוכח דאינו יוצא ידי מצה במה שאינו ראוי עתה לבוא לידי חימוץ יע"ש ובאמת לא קשה די"ל דהיינו טעמא דאלו פוסקים דסברו דדי במין שראוי בשום צד ואופן ומביא לידי חימוץ מברייתא דהמחהו דחייב משום חמץ אע"ג דיש להקיש נמי איפכא חיוב חמץ ומצה כס"ד דרב פפא וע"כ דמהני במין לצד משא"כ אורז ודוחן דמ"מ בשום צד להיות חמץ רק סרחון אלא דקשה לי מברייתא ל"ה ע"ב דקאמר דטעמא דלא יצא במצה של טבל משום מי שאיסרו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל וקומי רב ששת ברייתא כר"ש דלית ליה איסור חל על איסור ורבינא אמר אפילו תימא רבנן דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ לבד דהא מהאי היקשא ממעטינן נמי מה שאינו ראוי לבוא חימוץ ואי אמרינן דההיקש הוא דצריך רק מין שראוי לבוא בשום אופן לחימוץ אע"ג דעכשיו שנילוש במי פירות א"א מ"מ כיון דבמים אפשר איסורו משום בל תאכלו חמץ קרינן א"כ גם בטבל למה לא יצא דהא המין ראוי שחייב עליו משום בל תאכל חמץ אם יפריש ויתקן טבלו ודוחק לומר משום דצריך מעשה הפרשה משא"כ במי פירות דהי' יכול ליתן מים תחת מי פירות דהא בידו להפריש ובלא"ה לא נראה לחלק כן ומוכח מזה דלא די במין לבד רק שצריך עכשיו להיות ראוי בשעת לישה לבוא לידי איסור חמץ וצ"ע, והנני רבך חפץ בטובך פ"ב יומי דניסן זמר"ת לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה כ

שוכ"ט לתלמידי המופלג בתורה ברק השנון יפ"ת מו"ה שמעון דייטש שי' בק"ק ראווימש במדינת פאזען

אודות מה שהערות על אתרוגים המובאים מאה"ק תוב"ב והרבה ב"א שלימים ויריאים מחמת חיבת קודש לקחו מהם לצאת בו חובת היום ולא ידעו אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות ויש בו חשש לצאת בו משום אתרוג של טבל והבאת שיטות הפוסקים בדין תרומות ומעשרות בזה"ז אי דאורייתא או דרבנן. הנה הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות כ' דתרומה בזה"ז דרבנן ואפילו בימי עזרא הוי רק דרבנן משום דלא הוי ביאת כולכם כמו שאמרו בש"ס נדה פ' יוצא דופן דאפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם ביאת כולכם כן סבר ג"כ הרמב"ם לענין תרומה דכתיב כי תבואו וכן לענין מעשר, ועיין בכ"מ מה שנדחק לתרץ השגת הראב"ד ועיין בב"ח וכן בט"ז של"א סק"א דהתכוונו לד"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן סבר אע"ג דקדושה שני' לא בטלה מ"מ ביאת כולכם בעינן כמו בחלה, ועיין בר"ש פ"א דשביעית ומחלק הרמב"ם בין קדושת ירושלים ומקדש ובין קדושת הארץ וכן מחלק תוס' יבמות פ"ב ע"ב דקדושת ירושלים לא בטלה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מאשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו או משום דאיקרי נחלה ואין לה הפסק א"נ משום דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ובזבחים דף סמ"ך בתוס' ד"ה מאי קסבר וכו' בסוף הדיבור לא ניחא לתוס' בהכי וכתבו שתימא הוא לומר שקדושת הבית קיימא ולא יתחייב בתרומה רק איפכא כתבו דיש לומר דקדושת הבית בטלה ולא קדושת הארץ כמו דאשכחן בשילה דבטלה קדושת הבית וכן בנוב וגבעון דהותרו הבמות ולא נתבטלה קדושת הארץ

והנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות בחירה במתק לשונו כ' טעמא משום דקדושת מקדש וירושלים משום השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי אח מקדשיכם ואמרו חכמים אפילו בשעת שממה בקדושתן הן עומדים, ואגב אומר מה שכתב בנימוקי הרמב"ן בפרשת בחקותי כי שממות הארץ והמקדש אשר היתה מעולם ארץ טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם ולא תמצא בכל הישוב אשר חרב כמוהו וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם וזה מפני קדושת הארץ והשממה בעצמה מורה על קדושתה שאין לאומים אחיזה בה לישבה אפי' בשעת שממה בקדושתן הן עומדים, ובזה פרשתי ג"כ מה שאמר הנביא ישעי' כאיש אשר אמו תכחמו כן אנכי מנחמכם ובירושלים תנוחמו היינו אף בשעת החורבן על ידי ירושלים שנשאר שממה זה ראי' גדולה והבטחה ונחמה לנו שנחזור לירושלים ואין לאויבינו אחיזה ונשאר גם כן לעתיד לבא וגם לאחר החרבן מקדש וירושלים בקדושתן וזה שאמר ובירושלים תנוחמו, אבל קדושת הארץ סבר הרמב"ם דבטלה לענין תרומה וגם בימי עזרא לא נתחייבו בתרומה ומעשר מפני דלא הוי בביאת כל ישראל כאשר יהי' לעתיד, ולפי זה להרמב"ם גם למ"ד דסבר דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ומקריבין אעפ"י שאין בית וחומה מ"מ מצי סבר לענין בתי ערי חומה דלא קדשה לע"ל דהתם לא שייך טעמא מפני שכינה לא בטלה וכן משמע קצת מש"ס עירובין ל"ב ע"ב דקאמר למ"ד דלא קדשה לע"ל דיליף דכתיב והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת מק"ש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים בשמיטין ויובלות וקידש בתי ערי חומה אף ירושת עזרא כן ולא נקט נמי קידש מקדש וירושלים וע"כ משום דקדושת מקדש וירושלים י"ל דקדשה