שבט סופר חלק א לח

בזמן הבית הי' עולה עם אשתו ברגל משום שלמי שמחה לקיים ושמחת אתה וביתך כדאמרינן בחגיגה דף ו' עד הכי דמחייבי אמה בשמחה אייתיתו וברמב"ם פ"א מהלכות חגיגה כתב והשמחה האמורה ברגלים היא שיקרב שלמים יותר על שלמי חגיגה ונשים חייבות במצוה זו ואף לדברי הראב"ד שם שמשיג א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה ובדידה תליא מילתא אם רוצה לעלות ולשמוח עמו אבל אם אינה רוצת לעלות לרגל אינו עולה מ"מ בעלה וודאי מחוייב לעלות משום קרבן ראי' וחגיגה ושלמי שמחה ומאי מקשה מהא דר"י דהא הוא וודאי מחוייב לעזוב את ביתו וע"כ הך מעשה שלא בזמן המקדש הי' ואעפ"כ מקשה מדר"י אר' אליעזר לכן א"א לומר כתירוץ הנוב"י דר"י אמר דינא על זמן המקדש אלא דגם בזה"ז החיוב לקבל פ"ר ברגל ושפיר מקשה וע"ז מתרץ לא קשיא הא דאזל ואתי ביומי' הא דאזל ולא אתי ביומי' וע"ז אמר ר"א אינך משובתו הרגל ומשבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל, א"כ אין היתר כלל לעזוב את ביתו כל ימי הרגל לילך ולהקביל פ"ר אפילו אילו שחוזרים לביתם תוך ימי הרגל נמי אינם משובתו הרגל דהא שמחה נוהגת כל ימי הרגל כדתנן במתני' סוכה ההלל והשמחה שמנה והשמחה נוהגת בכל יום ויום מימי הרגל בפני עצמו משא"כ בראי' וחגיגה שאין נוהגין אלא יום אחד א"כ גם אלו שחוזרים לביתם בתוך הרגל לא שפיר עבדי

ושבתי וראיתי שיש לקיים מנהגן של ישראל דקדושים הם שסומכין עצמם על הרמב"ם שם שכ' שחייב להקביל פ"ר ברגל ולא חילק בין אם עבר ואתי ביומי' לבין אזל ולא אתי ביומי' והכ"מ שם תי' דרבינו סבר דר"א הוא דסובר כן אבל ר"י פליג עלי' ולא מחלק כלל וזה דוחק מאוד ולא כתב במה פליגו, ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק האיך טעה ר' אילעי שהוא מחויב לקבל פ"ר ברגל אף שמבטל בזה שמחת ביתו זו אשתו איך יעלה על הדעת לבטל מצות עשה דאוריית' המפורשת בקרא בשביל מצוה דברי קבלה לקבל פ"ר ברגל ועל המקשין נמי קשי' איך אסיק אדעתיה דר"י אמר אפילו לא אזל ואתי ביומי' והרי אם לא יקבל פני רבו אינו עובר רק מצוה קלה מדברי קבלה בשב ואל תעשה ואם עובר על ושמחת קעבר בעשה דאורייתא בקום ועשה שהולך מביתו, ע"כ נ"ל דכבר חקר בשגיא סי' ס"ה אי מצות עשה דושמחת בחגך נוהג נמי בזה"ז מה"ת או דילמא אין נוהג מה"ת כיון דאין לנו שלמי שמחה ובתוס' מועד קטן דף י"ד כתבו דשמחת הרגל דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה א"כ י"ל דוודאי נדחה מצוה דרבנן של שמחת הרגל מפני מצוה דדברי קבלה וחייב לקבל פני רבו שהוא מצות עשה דדברי קבלה ודוחה מצוה דרבנן של ושמחת וי"ל מהאי טעמא סבר המקשן וגם ר' אילעי אפילו לא אזיל ואתי ביומי' נמי חייב לקבל פ"ר ברגל, וא"ש יותר מש"כ הכסף משנה דרבינו סובר דדווקא ר"א סובר כן משום דסבר דגם בזמן הזה נוהג ושמחת מן התורה אבל המקשן ור"י פליגי עלי' ולא מחלקו כלל משום דסברו בזמן הזה שמחת הרגל רק מדרבנן היא אלא שמדברי הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט שכתב וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו שנאמר ושמחת בחגך אעפ"י שהשמחה האמורה כאן הוא קרבן שלמים יש בכלל אותו שמחה לשמח הוא ובניו ואשתו כל אחד כראוי' לו ע"כ, ומזה הוכיח השאג"א שם דרמב"ם סובר דגם בזמן הזה מצות שמחה נוהג מן התורה בכל מיני שמחות אם כן לא א"ש דברינו בישוב הרמב"ם על כן לולי דמסתפינא הייתי אומר הא דושמחת בחגיך אין מן העיקר המצוה שישמח דווקא עם אשתו בביתו רק למצוה מן המובחר לשמוח עם בעלה, ועיין בעל המאור פ"ק דר"ה וא"כ בלא אזל ואתי ביומי נמי יכול לעזוב את ביתו לקבל פני רבו דמצוה מן המובחר נדחה מפני החיוב דדברי קבלה הואיל דאפשר לקיים עיקר השמחה שאין נעקר לגמרי וי"ל דר"י דאמר חייב אדם לקבל פ"ר ברגל מה"ט לא מחלק בין אם אזל ואתי ביומיי' לבין אזל ולא אתי ביומיה אבל ר"א יכול לסבור שאין חיוב לקבל פ"ר ברגל רק מצוה כמו בחדש ושבת דהוי גם כן רק מצוה בעלמא ומה"ט לא כתב הרמב"ם רק דחייב לקבל ברגל ולא הזכיר מחדש ושבת וא"ש יותר תירוץ הכסף משנה דרמב"ם סבר דדווקא ר"א סובר כן אבל ר"י דאמר דחייב לקבל פ"ר ברגל פליג עלי' ולא מחלק כלל. כל זה כתבתי וטרחתי לקיים מנהגן של חסידים ואנשי מעשה שהולכים לקבל פ"ר ברגל שרוצים לקיים דברי הרמב"ם שכתב דחייב לקבל פ"ר ברגל ורוצים לקיים דבריו גם בזה שאין מחלק בין אזל ואתי ביומי' לבין אזל ולא אתי ביומיה והנח להם לישראל וכו'

ונ"ל ליתן טעם מה דצריך להבין לריטב"א דבחדש ושבת יותר חיוב מימי חול אבל לא חיוב כ"כ כמו ברגל וכן למג"א ושאר מפרשים שכתבו בחדש ושבת אינו חיוב רק מצוה אף דבחול נמי איכא מצוה וכתב במחצ"ה שם שצריך לומר דמצוה רבה ומיעוטא איכא בינייהו וצריך טעם למה דווקא בחדש ושבת יש חיוב או מצוה יותר משאר זמנים, ונ"ל לפי מה שאמר הנביא ישעיה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו' והמדרש ילקוט שם ש"ה מתי אבוא ואראה פני אלקים אמרה ישראל רבש"ע אימת אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלינו ורואים את השכינה א"ל הקב"ה בני בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים כשיגיע הקץ אתם עתידין להיות עולים שם בכל חדש וחדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וכו' א"כ חזינן דלעתיד יעלו גם בחדש ושבת וי"ל משו"ה יש מצוה וחיוב יותר בחדש ושבת גם בזמן הזה וא"ש מה ששאל להשונמית לא חדש ולא שבת. וע"ד אגדה פירשתי מה שצריך להבין ג"כ כפל הלשון והיה מדי חדש בחדשו ושבת בשבתו ואכ"מ. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה יח

שלום וברכה לכבוד הרבני המופלג חרוץ ברק השנון כ' מו"ה שמעון דייטש ש"י

בנידון מי שנתערב לו בערב פסח מעט מי פירות במים שלנו וקשה לו למצוא מים אחרים אם מותר ללוש בהם אען ואומר במג"א סימן תר"ב סק"א הניח בצ"ע אם מעט מי פירות גם כן ממהר להחמיץ וכתב דמדברי הרא"ש בקיטוף משמע דאינו אוסר דבר מועט וכבר עמדו עליו המפרשים בחמד משה וא"ר דהא רבנן אמרו כל דאסור ללוש אסור לקטוף וכתבו דדוקא לכתחילה אסרו רבנן משום גזירה דלישה אבל בדיעבד יש לומר דמותר בדבר מועט ועיין בפרמ"ג מה הוא דבר מועט וכתב דמסתבר בששים כמו שכתב הר"י לענין מצה עשירה דמועיל ביטול בסמ"ך יע"ש ואע"ג דהכי לאו בביטול איסור תלי' רק לבטל חורפייהו דמי פירות וי"ל דגם בפחות מכן בטל חורפייהו וכמו שמצינו במים שלא לנו בסי' תנ"ה דבטל ברוב וכתב במג"א דלא סגי ברוב רק חד בתרי ממש כדי לצנן המים וכיון דלא מצינו כמה שיעור הצינון דמי פירות ועיין בספר מנוח שכתב דטבעם של מי פירות דרותחים וא"כ לכאורה יש לדמות למים שלא לנו אלא דידוע דאינו דומה מים שנתחממו ע"י דבר אחר שנצטננו בקל יותר מדבר שטבעו ובעצמותה רותח וכיון דלא מצינו עד כמה בטל חורפייהו מסתבר להחמיר עד ששים דמצינו שיעור זה לכל ביטול איסורים בטעמא ועיין בח"ס או"ח סי' קכ"ט דהביא כמה דברים דאין שיעור ביטולם שוה ובנתיב חיים בהג"ה מציין על המהרש"א בפסחים דף ל"ח שהעלה מכח קושיתי דהאיך יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר לחובת מצה דהא כיון דהי' מעט שמן ע"כ מים נמי הוי בו וא"כ מי פירות עם מים ממהר להחמיץ ותירץ או דכהנים זריזים כמו דמשני לענין פושרים או כיון דהוי רק מעט מ"פ אינו ממהר להחמיץ ומדלא הביא מהרש"א הא דקיטוף משמע דאין ראי' כ"כ מקיטוף דהוי דבר מועט מאוד וגם הוא רק על פני העיסה משא"כ בנתערב בתוכו וע"כ כתב המג"א נמי דמרא"ש משמע דבאמת אין ראיה רק משמעות בעלמא דשאני קיטוף דהוי רק מעט מזעיר אלא דיש להביא ראיה מהא דפריך הש"ס על הא דאין לשין בפושרין מהא דכל המנחות נילושין בפושרין, ומתרץ דכהנים זריזין ואמאי לא פריך מיד על רישא דברייתא על ר"ג דאמר ישרף מיד וא"כ כל המנחות נמי דמגבלין במים