שבט סופר חלק א לו

ונ"ל ליישב דהרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח פסק דאפי' לא נתן רק קורטוב אחד של מלח כשר ולכתחילה המצוה עין נדירה ומה שהקשית דאי אפילו בכ"ש כשר למאי צריך תקריב אפילו בשבת כיון דכשר בדיעבד לא דחי שבת ובכ"ש ליכא עיבוד ובישול כלל ולמה צריך קרא לשבת, וראיתי שעמד בקושי' זו גם בספר תוס' שבת סי' שכ"א והביא מהא דש"ס מנחות דאי נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי שבת, ואינו מבין קושיתו דהא אמרינן שם דהקטרת אברים אע"ג דכשר כל הלילה דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתי', וכבר דחתה שחיטה את השבת ואם כן ק"ו מליחה בשבת כיון דעיקר המצוה היא שימלח כצלי או כמו לקדירה וכיון דכבר דחתה שחיטה את השבת בוודאי הכשר מצות מליחה כהלכתה דוחה שבת דיותר עדיף לעשות עיקר המצוה כתקנה מחביבי' מצות בשעתי' אע"ג דגם בלילה יכול להקטיר כמו ביום דהא להרמב"ם שם אפילו לא מלח כלל כשר בשאר קרבנות וצריכין לומר ע"כ כיון דמ"מ לכתחילה צריך למלוח והמצוה כך הוא יכול למלוח אפילו בשבת גם לענין כ"ש י"ל כן כיון דעיקר המצוה כמו לקדירה דוחה שבת דכבר דחתה שחיטה שבת ולא גרע מחביבי' מצוה בשעתו ואם כן כיון דכ"ש נמי כשר הקרבן חייב משום זרות דהא שימש בזרות ובשביל מלאכת שבת אינו חייב רק אם מוסיף מלח כ"כ עד לקדירה כמו שהוא המצוה וצריך להפך האבר ולמולחו כמו שמבואר בש"ס מנחות שבת כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והפכו ונותן עליו מלח ומעליהו וכן כתב הרמב"ם וא"כ אין איסור זרות ואיסור שבת בבת אחת ואמאי לא יתחייב גם לר"ש אע"ג דלית לי' כולל שתים דהא מיד שנותן מלח כ"ש חייב משום זרות וכבר חלף עבר איסור זרות אף שמלח יותר ובוודאי אינו חייב אם מלח עוד זר אחר וא"כ כשמולח לקדירה אח"כ אתי שבת וחייל כמו דאמרינן לכי משכחת רווחא חייל ועיין בכ"ס או"ח סימן צ"ו ומשו"ה לא מוקי במליחה ועיין, והנני רבך כותב בחפזון הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה טז פה פ"ב בחדש סיון תרמ"ד לפ"ק

שלום לכבוד אהובי אחי הרב הגדול המופלג בהפלגת חכמים ונבונים חריף ובקי בע"פ קולע על השערה הקצין כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר נ"י

אחדשה"ט לשמחת לבבי קבלתי שורותיך בנעימים בהודעת כ"ט מצדך ובשולי מכתב שלחת לן מעט צרי מעניני דיומא על הא דתקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה בחג השבועות זמן מתן תורתינו ולא יום הבכורים דכתיב בקרא מפורש, ונתת טעם לשבח שבכיוון תקנו כן נגד הצדוקין שאומרין שמתחילין לספור חמשים יום משבת שבתוך ימי הפסח כי ממחרת שבת לפי טעותם הוא שבת בראשית וא"כ חג השבועות לאו מתן תורה הוא כי לא שווה בכל פעם רק תליא אימת הי' שבת בימי פסח אלו דבריך. ולדין צריכין תבלין דהא גם לדידן לא נופל תמיד יום מתן תורה בשבועות, ועיין מג"א סי' תצ"ד שנדחק שם על הא דאמרינן יום מתן תורתינו לר"י דבז' בסיון נתנה התורה, ואף לרבנן דוי"ו בסיון נתנה תורה מ"מ הי' ביום נ"א ושבועות ביום חמשים וצ"ל משום דמ"מ לרבנן וי"ו לחודש היה ועכשיו אנו עושין תמיד ביום וי"ו לחודש אמרינן על יום לחודש זמן מתן או משום יו"ט שני, אבל בזמן שהי' מקדשין ע"פ ראי' א"כ פעמים חג העצרת ביום ה' ששה או שבעה ובזמן כנה"ג הי' מקדשין ע"פ הראי' אפ"ה תקנו תמיד לומר זמן מתן תורתינו, ע"כ הי' נ"ל לומר כי באמת עיקר קבלת התורה ביום שאמרו נעשה ונשמע ולא נגמר עד שנתנה התורה, ואם כן נעשה ונשמע אמרו ביום ה' לחודש, ובתוס' ע"ז דף ג' כתבו על הא דדריש ר"ל יום הששי שתנאי התנה הקב"ה אם יקבל את התורה מוטב ואה לאו אני מחזיר את התורה לתהו ובהו דקשי' למ"ד שבעה בסיון ותירצו משום דיום אחד הוסיף מ"ה מדעתו ובדעת הקב"ה הי' ביום וי"ו, וא"כ שה א יומא הוי זמן קבלת התורה, חמשה משום נעשה ונשמע וששי משום דהי' במחשבה ליתן, ויום ז' הוי קבלת התורה, שוב ראיתי בצל"ח פסחים דף ס"ח שכן העלה לישב וזה לדידן אבל לצדוקים א"א דהא לטעמם פעמים ה' וששה ימים בין עצרת לזמן מ"ת ועולים יפה דבריך מני ומינך ועיין

והנה בהא שכתבתי דהקבלה הי' בששה שאמרו נעשה ונשמע ונגמר בשעת מתן תורה ניחא לי נמי הא דתמוה לכאורה האיך נתקיים התנאי שהתנה הקב"ה בבריאת העולם שיתקיים אם יקבל ישראל את התורה דהא דרשו ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם יקבל מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם וכיון דקבלו בע"כ ולא ברצונם לא קבלו את התורה מעצמם רק היו מוכרחים לזה ומאי זה דדרשו ג"כ ארץ יראה ושקטה דמתחילה יראה אם לא יקבלו ולבסוף ושקטה ומה זה המורא דהא הקב"ה הכריחם לקבל ע"כ נ"ל דבאמת מתחילה קבלו ברצון התורה כשאמר נעשה ונשמע ובשבת דף פ"ח הקשו בתוס' על הא דכפה עליהם הר כגיגית דהא הקדימו נעשה ונשמע ותירצו משום דמחמת קולות וברקים והאש הגדולה הי' חוזרין וא"כ לא הי' צריכים כפיי' רק להסיר מהם הפחד והחרדה ושפיר נתקיים התנאי

ועוד י"ל לפי מה דמבואר במדרש תנחומא פ' נח כי על התורה שבכתב אמרו נו"נ וכפיית ההר הי' על תורה שבע"פ ומפני שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות ולא הי' רוצים לקבלה וא"כ י"ל התנאי על הבריאה היה רק עה"ת שבכתב וזו קבלו ברצון טוב ועיין פנ"י שבת שם, ועוד י"ל לפ"מ שהביא בח"א מהרש"א בע"ז בשם פענח רזי לתרץ על הא דהוכרח לכפות עליהם ההר דהא היה התנאי אם לא יקבלו יחזור לתהו ובהו משום דבלא"ה היו משה ואהרן ובניו מקבלין את התורה והי' לעולם קיום והוצרך ע"י כפיית ההר להכריח כל ישראל יע"ש, א"כ לדבריו שפיר נתקיים התנאי דהא משה ובניו היו מקבלים ברצון טוב התורה ויראה הארץ מתחילה ושקטה לבסוף, ועדיין יש להבין אמאי ושקטה לבסוף לפי מה שמשמע מתוס' ע"ז דף ג' ד"ה נוגעין בעדותן דקיום שמים וארץ תלי' לא לבד בקבלת התורה רק גם בקיומה וא"כ דלמא לא מקיימוה אח"כ וכמו שהיתה יראה מתחילה דלמא לא יקבלו יש ג"כ לירא דלמא אפילו לאחר קבלתה לא יקיימו אותה ואמאי נחה ושקטה דעתה לגמרי, ולפי תירוץ שני בתוס' שם דקיום שמים וארץ תליא רק בקבלת התורה לבד והא דאפ"ה הוי נוגעין בעדותן עיין במהרש"א ח"א הי' א"ש אבל לתי' ראשון קשה וכן משמע לי מסוגיא דפסחים דף ס"ח כתירוץ הראשון דמקשה על רב ששת דאמר לך קראי לך תנאי מהא דר"א דאלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ ופירש"י וכי אין הנאה בת"ת אלא ללומדיה לבדם דהא בוודאי עכשיו שכבר קבלוהו התורה ולא תלוי' גם בקיומה אין הנאה רק ללומדי' דשמים וארץ בלא זה קיימים על קבלתה מעיקרא

ואמרתי ע"ד דרוש בשנדקדק עוד על הקרא דאמר משמים השמעת דין ולא אמר השמעת תורה ומה הוא הלשון דין וכי דין אחד לבד השמיע ה' לנו מן השמים, ואמרתי דהנה ילפינן מכמה פסוקים דינו תנאים והאחד מהם דבעי' תנאי קודם למעשה אבל במעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, ולשיטת הרמב"ם צריך להיות דווקא מעשה בפועל ממש ולא בדיבור לבד קודם לתנאי שיהי' התנאי בטל כמבואר בהלכות אישות וא"כ כיון שהתנה הקב"ה עם הבריאה שיתקיים לאחר שהי' ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ונגמרה וכלתה הבריאה בפועל ובמעשה ממש והתנה על יום הששי שיקבלו ישראל התורה וע"מ ובתנאי זה יהי' קיום הבריאה הוי המעשה קודם לתנאי ממש והתנאי בטל והמעשה קיים ע"כ מתחלה יראה הארץ אבל אח"כ כשנתנה התורה ונתחדש הלכה דבעי' דינו תנאי, ובמעשה קודם התנאי המעשה קיים והתנאי בטל שקטה דעתה ונחה דאע"פ שלא יקיימוהו לבסוף מ"מ מעיקרא התנאי בטל וזה שדבר קרא משמים השמעת דין היינו דין שצריך תנאי קודם למעשה דווקא עי"כ יראה הארץ מתחילה ושקטה לבסוף וזה דרוש נאה.