שבט סופר חלק א לה

להראב"ד י"ל דטבול יום הוי טומאה קלושא ומודה הראב"ד דאין שני עושה שלישי כמו בחולין והבאתי ראי' לשיטת הראב"ד דחולין שנעשה על טה"ק כקודש דמי מרש"י רפ"ק דחולין שהביא בד"ה הכל שוחטין כתב האוקמתא דטמא בחולין וכותי ומותר והשמיט הא דרבינא לחוד אלא משום דרש"י סבר דפסקינן כל הני אוקמתא והלכתא נינהו אבל הא דרבינא לא הביא משום דלא פסקינן כרבינא ושוב מצאתי כן בראש יוסף ושוב רציתי להביא ראי' מקושית הריטב"א דמקשה על הא דאמר הש"ס טמא בחולין מאי למימרא וקאמר בחולין שנעשה על טה"ק וכקודש דמי ולא קאמר דהיא גופא קמ"ל דמשו"ה שוחט לכתחילה משום דלאו כקודש דמי אלא וודאי משום דהלכתא כקודש דמי, אלא שבתי וראיתי שזה ליתא דהא בדף ג' ע"ב קאמר הש"ס כולהו כרבה בר עולה לא אמרו להך לישנא דהתם עיקר והכא איירי דתנא טמא בחולין תנא נמי במוקדשין טמא בחולין גופא לא אצטרוכי חולין שנעשה על טה"ק לאו כקודש דמי ודילמא הוא גופא אתא מתני' לאשמועי' דלאו כקודש דמי וע"כ צריכין אנו לתירוץ הריטב"א משום דדבר זה לאשמועינן דלאו כקודש דמי אינו נוגע לענין שחיטה ומתני' רבותא דשחיטה קמ"ל דלא חיישינן לשמא יגע בשעת שחיטה, ובזה ישבתי קו' תוס' ג' ע"ב בד"ה וחולין וכו' שכ' האי טעמא הוי מצי למימר נמי ללשנא קמא יע"ש, דהנה על גוף אוקמתא דרבה בר עולא כבר תמהו אחרונים דמ"מ חשש דשמא יגע לא שייך לעיקר דיני שחיטה ורק חשש אחרת הוא שמא יטמא מוקדשין אבל מ"מ צריכין לדחוק כיון דשייך הך חששא בשעת שחיטה נקט בדיני שחיטה, וי"ל לפ"ז אי אמרי' דהכא עיקר הא דטמא במוקדשין והתם איידי דתנא שאר פסולין ואם כן כיון שעיקר דינא דמתניתן כאן הוא בטמא במוקדשין וטמא בחולין אגב גררא שפיר י"ל דמתניתן קמ"ל דטמא בחולין יכול לשחוט משום דלאו כקודש דמי אף ע"ג דזה לא הוי רבותא כ"כ לענין שחיטה מ"מ הא עיקר המתני' משום טמא במוקדשין וטמא בחולין רק אגב גררא משא"כ אי אמרינן דהתם עיקר ובמתני' דחולין העיקר משום טמא בחולין וטמא במוקדשין אגב גררא לא יכול לומר דלאו כקודש דמי קמ"ל בחולין דהא זה לא הוי רבותא רק לענין הקדש ולא לענין שחיטה ומש"ה ללשנא קמא לא יכול לומר משום דסברו לאו כקודש דמי דעדיין קשה דילמא זה גופא קמ"ל מתניתן דלאו כקודש דמי ואפילו בסכין קצר יכול לשחוט אבל ללשנא בתרא דהכא עיקר טמא בחולין קאמר שפיר דלאו כקודש דמי ומיושב קו' תוס' על נכון

ובחדושי אגדה שלי אמרתי הא דלא הביא לחם גם כן ועל דברי אפרים מקשאה כבר תמהו דהא צחקה שרה אח"כ ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה וצחוק מה זו עושה דהא כבר פירסה נדה, ואמרתי דאברהם אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וכבר דקדקו המפרשים לאיזה צורך אמר אחר תעבורו וגם יאמר אחר כן תעבורו אלא כי כן דרך בעל מכנסי אורחים לא לבד שמזמין וקורא אותו על שלחנו לאכול ולסעוד עמו רק כי הוא ג"כ טוב עין ונותן לו לאחר הסעודה צידה לדרך שלא יחסור לו ג"כ על הדרך הלחם אשר לבב אנוש יסעד ובקל יכולין ליקח לחם על הדרך וגם מתחילה לא היה בדעת אברהם רק שיאכלו אצלו בביתו חמאה וחלב וכן בקר מטעמים אשר עשה והביא לפניהם אבל הפת יאכלו אחר שילכו מביתו ע"כ אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אבל לא כל זמן שיהי' בביתו רק אחר תעבורו וילכו מאתו ומדויק הכל על נכון. ועל שאר ד"ת א"א כעת להשיב ויש לי כמה דברים מיושבים בענין זה אבל אין הזמן מספיק להשיב בארוכה, והנני ידידו הדורש שלום תורתו כותב וחותם בחפזון פ"ב יום ב' לס' שמיני תרל"א לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה טו

שלום וברכה לכבוד תלמידי הרב המאוה"ג יפ"ת כש"ת מו"ה יוסף ליב סופר נ"י רב דדערעטשקע יע"א. (וכעת הוא הגאב"ד דק"ק פאקש יע"א

קבלתי מכתבך ע"נ ובסוף המכתב הערה על דברי מג"א סי' שכ"א סק"ז שהקשה על הר"ן והרשב"א שכ' שמולח בשר להצניע חייב חטאת ותמה דהא בגמרא שבת מ"ה משמע דהלכה כרבא דבתרא הוא דאין עיבוד באוכלין, ותמהת לפי מה שכתב הר"ן סוף ע"ז דמולח בקדירה חייב משום מבשל דלמא טעמא דהר"ן ורשב"א שכתבו חייב חטאת משום מבשל הוא ולא עיינת בפנים בהר"ן בסוגי' דשוחט בשבת וברשב"א ר"פ גיד הנשה שהוכיחו דברי לא צריך מליחה ומותר לאכול בשר אומצא בלא מליחה דאל"כ האיך יכול להיות מותר באכילה בו ביום בשבת דלא יכול למלוח וכתבו שניהם דהא אמרינן בשבת האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דה"מ דקבעי לה לאורחא שהיא מליחה גדולה ה"מ לחיוב חטאת אבל מדרבנן עכ"פ אסור וכ"ש אי בלא מליחה אסור דהוי מתקן ומכשיר אוכל מבואר בדבריהם באר היטב דמשום עיבוד באוכלין קאתי ולא רמז ולא רמיזא משום שמבשל ומשום מבשל גם בלא להצניע רק שמולח כמו לקדירה נמי חייב לפמ"ש הר"ן בע"ז דטעמא משום דמלוח כרותח דצלי והיינו לקדירה ואדרבה בפר"ח סי' ס"ח הקשה סתירה דבע"ז כתב הר"ן דחייב משום מבשל ומחולין מוכח מדבריו דאינו רק מדרבנן

וגם מה דרצית לומר על קושי' המשנה למלך פי"א מהלכות שבת ל"ל קרא במנחות דף כ"א תקריב אפילו בשבת דאין עיבוד באוכלין, ולפי דברי הר"ן י"ל משום מבשל וגם תמהת על דברי נוב"י תנינא או"ח כ"ג שלא הזכיר דברי הר"ן בע"ז, זה שנים רבות שכתבתי כן על גליון נוב"י שלי וגם בגליון צל"ח ר"פ כיצד צולין שנעלם ממנו לפי שעה דברי הר"ן אלו אבל עלה על זכרונו בסימן מ"ג ביו"ד תנינא שמפלפל בדברי הר"ן אלו ונדחק מאוד ליישב דברי הר"ן מהא דש"ס פסחים דמבשל בחמי טבריא פטור דבעינן תולדה דאור דוקא והראי' לדברי הר"ן מש"ס מנחות דמיושב קושית המל"מ קדמו בזה השעה"מ בפ"י מהלכות חמץ ומצה ה"ד ומקשה ג"כ מהא דמבשל בחמי טבריא והאמת אתו דגם הר"ן רק מדרבנן קאמר דחייב משום מבשל וכמו שמדייק מדברי הר"ן גופא שמסיים רק אבל שלא יהי' בו משום בישול ולא כתב שלא יהי' חייב משום בישול ע"כ משום דמודה הר"ן דאין לוקין משום מבשל דלא הוי תולדה דאור, ובפ"ג מהל' יו"ט תי' בשעה"מ ליישב קושי' המל"מ משום חלבים צריך קרא דכתב הר"ן והמאירי בביצה דף י"א כיון דאין ראוין לאכילה יש עיבוד דלאו אוכלין גמורין הן ומה"ט אין מולחין החלבי' ומהא דרב אדא בר אהבה מלח גרמא גרמא מכריע השעה"מ בהל' חמץ ומצה דע"כ דליכא משום מבשל דאל"כ היכא שרינן משום שמחת יו"ט דאתי למימנע ולא שחיט דהא לא התירו גבי אלא מליחת צלי דלאו מעבד גמור אבל לקדירה דמלאכה דאורייתא לא התירו, ולדידי אין זו ראי' ואדרבה להיפך יש להוכיח מדברי הר"ן שכתב הא דלא התירו בפ"ב הערמה משום דהיה יכול להניח עירוב תבשילין משא"כ במלח גרמא דלא אפשר בענין אחר מתירו משום הפסד דאתי למימנע ולא שחיט ולא מתרץ כמ"ש רש"י בדף י"ז דמה"ט מלח גרמא דאין עיבוד באוכלין וכמ"ש בתוס' שם אלא משום דלר"ן עדיין משום מבשל הוא והוי כמו בישול ממש ומש"ה מתרץ הר"ן משום דהוא פשע בעצמו שלא הניח עירוב ואף על גב דהחמירו בעור לקדירה ולא התירו מלאכה דאורייתא דוודאי פשיטא דלא התירו מלאכה גמורה משום שמחת יום טוב אלא במלח גרמא בלא"ה לא הוי רק איסורא דרבנן משום הואיל ומקלעי אורחים משא"כ בעיבוד עור דהוי מלאכה דאורייתא ממש ולא התירו רק לצלי ומשו"ה לא קאמר הר"ן רק משום דאפשר בעירוב אבל רש"י מוסיף דעוד יש חילוק משום דאין עיבוד באוכלין והוי רק איסור בעלמא אבל מ"מ האמת כמ"ש בשעה"מ דליכא בישול במליחה דלא הוי תולדה דאור

והנה בנוב"י שם הקשה מש"ס יבמות דף ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה אי בהקטרה והא אמר ר"י הבערה ללאו יוצאת ואמאי לא קאמר זר ששימש במליחה דנמי בעי כהונה וגם קושיא זו הובא בשעה"מ שם ונדחק.