שבט סופר חלק א רצה

שמתה אמו שהי' אחותו דר"ת והרא"ש חולק על ר"ת דאף בעיר אחרת הוי כמתו מוטל לפניו ואסור בבשר ויין ופליגי על כרחך רק היכי דלא נהג אבילות רק לאחר שיסתום הגולל אף שמת בעיר אחרת כגון שידע מתי יהי' נקבר או שרוצה בעצמו לילך לקבורה דאל"כ מה זה דאמר שהי' שותה ר"ת יין ובשר ולא קאמר דחייב באבילות ופשיטא דמותר בבשר ויין וגם הרא"ש לא היה לחלוק בזה כיון דחל אבילות מיד וע"כ כגון דאינו חייב עוד באבילות עד שיסתום הגולל אף שמת בעיר אחרת וסבר ר"ת דלא חל אנינות כיון שיש קרובים בעיר אחרת שיטפלו עם המת אבל הרא"ש סבר דאף בעיר אחרת חייב באנינות אלא שהש"ך סק"ג כתב בשם הב"ח דפסק כר"ת ביש קרובים בעיר אחרת דאז לא צריך לילך מעירו אין דין אונן עליהן משא"כ בשאין קרובין בעיר אחרת דאז ע"כ צריכין לילך מהעיר גם ר"ת סבר כהרא"ש שדין אונן עליהן ויש ראיי' לזה מדברי הרמב"ן שכתבתי דמדמי הא דמוליכין המת בבית הקברות מחוץ לעיר אף דמהדר אפי אינו חל אבילות עד שיסתום הגולל להא דמסרוה לכתפים וכ"ש כשהמת בעיר אחרת ויש קרובין שם לטפל שדמי למסרוה לכתפים ועדיף מיני' שמסרוהו לכתפים הוא אפילו באותו עיר וזה בעיר אחרת ועמדתי משתומם על הרא"ש דהוא מודה לדין הירושלמי במסרוה לכתפים וחולק על הר"ת אם המת בעיר אחרת ויש קרובים שם ומשמע מדבריו דאף אין דעת הקרובים לילך לעיר אחרת לקבורת המת מ"מ דין אנינות עליהם ומאי שנא ממסרוה לכתפים וצערתי על זה עד שמצאתי בפר"ח סי' ע"א באו"ח שגם הוא הסכים לר"ת וכמו שכתב הב"ח דוקא בעיר אחרת ויש קרובים וראי' מנמסר לכתפים דאמרינן בירושלמי שאוכל בשר ושותה יין וכ"ש הך, ואני הבאתי ראי' ג"כ מדברי הרמב"ן וכיון שהב"ח והפר"ח פסקו כר"ת וגם מהש"ך משמע מלשונו שהסכים עם הב"ח בזה יש להקל דלא חל אנינות ויפה הורה מעכ"ת נ"י ואני הבאתי הפוסקים וביארתי כל צורך בעזה"י ליתן פנים מסבירות להלכה והחותך חיים לכל חי יתן לו חיים ארוכים ימים ושנים כחפץ ידידו הכותב בחיפזון לאחר עיון שעות אחדים מפני הטרדות הכ"ד. פרעסבורג יום א' לס' בא שנת תר"ן לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה קז

שלום ונחמה לידידי הרבני המופלג חרוץ ובקי בע"פ בנש"ק מו"ה אליעזר דוב כ"ץ גראס נ"י בן הגאון מו"ה משה פערל זצ"ל

מכתבו הגיעני מעיר האמבורג אשר הוא על הדרך כעת משם נתבשר לו בשורה לא טובה כי מתה אמו ע"ה ה' יגדור פרצות עמו ביום ב' דר"ח כסליו ונקברה ביום שלאחריו ויען כי הוא הרחק נדוד ממדינתו לא נודע לו עד ר"ח טבת ולא אמר קדיש כל החדש ונפשו מסתפק לשאול בשתים אם יכול לומר קדיש עד י"ב חדשים מיום הקבורה יען כי השנה מעוברת ויש דיעה אחת כי בשנה מעוברת אומרים קדיש י"ב חודש ואף דלא נהגו כן מ"מ יען כי לא אמר חודש שלם עכ"פ בשנה מעוברת יכול להשלים החודש החסר וגם ביארצייט אי יעשה ביום הקבורה או ביום המיתה דלמא הא דכתב הש"ך סי' ת"ב סק"י דאם יום הקבורה מרוחק מיום המיתה ב' או ג' ימים דווקא הוא או לאו דווקא אפי' מרוחק יום א' נמי

ואשיב תחילה על ספיקתו הראשון דוודאי לא יאמר יותר מי"א חדשים כמבואר ברמ"א סי' שע"ו שלא יעשה אבותיו כרשעים ואף אם לא אמר קדיש כלל איזה ימים או שבועות מ"מ לא ישלים הזמן ולא יאמר יותר מי"א חדשים, ועיין ברמ"א שם שכתב שבעה ושלשים לענין קדיש מונין מיום הקבורה אף שלא שמע האבל מיד וא"כ גם לענין י"א חודש כן אף דלא שמע מ"מ אין לו לומר יותר מי"א חודש דזיל בתר טעמא כדי שלא יעשה אבותיו כרשעים ואף בלא אמר תחלה שייך זה, ומה שכתב שיש דיעה בשנה מעוברת יאמר י"ב חודש לא מצאתיו ולא ראיתיו ואולי זכרונו הטעתו כי בסי' שצ"א סעי"א כתב בשנה מעוברת נמי אינו נוהג אבילות רק י"ב חדשים ובט"ז שם הביא שיש אנשים נוהגים קצת אבילות גם בחדש י"ג ואין טעם לדרש זה והוא מנהג בטל וזה הטעות מצינו דווקא באבילות אבל לא לענין קדיש לומר י"ב חדשים בשנה מעוברת דהטועים סברו די"ב חדשים היינו שנה וא"כ כשהשנה מעוברת צריך לנהוג כל השנה כמו בכל מקום דצריך שנה חדש מעובר נכלל בהשנה אבל טעות הוא דדווקא אם נאמר שנה כן הוא אבל היכא דאמרו י"ב חודש דווקא י"ב חודש ולא יותר עיין בב"ח ועיין ג"כ ביו"ד סימן נ"ז לענין טרפה חיה ובפר"ח שם דחולק על הת"ח שם שכתב בשנה מעוברת צריך להיות י"ג חדשים כיון דאמרינן והלכתא בזכר שנים עשר חודש דווקא הוא ולא י"ג חדשים ועיין בפרמ"ג שם, אבל בקדיש בוודאי אין מי שיטעה בכך כיון דפסקינן י"א חודש וח"ו להאריך משפט רשעים בגיהנם יותר מי"ב חודש, ועיין בד"מ מה שהביא בשם מהר"י מקורביל ויש ליתן קצת טעם לאנשים הנוהגים כן כיון ביום היארצייט נוהגים אבילות ג"כ כמ"ש בתה"ד הובא בש"ך סי' ת"ב שם וכמ"ש הרמ"א סי' שצ"ה מה"ט מאחרים אבילות עד יום יא"צ שהוא בשנה מעוברת לאחר י"ג חדשים וזה דווקא באבילות נהגו כן משום דלא שייך באבילות הטעם שלא יעשו אבותם רשעים כמ"ש הט"ז בסימן ר"מ לחלק בין אבילות דנוהג י"ב חדשים ובין אמירת קדיש משו"ה ממשיכים ג"כ אבילות בשנה מעוברת אבל בקדיש בקום ועשה דשייך טעמא שלא יעשה אבותיו כרשעים בוודאי מוחין במי שרוצה להחמיר לומר יותר מי"א חודש אף בשנה מעוברת

ועל ספיקתו השניי' הלא הדבר מבואר ומפורש בש"ך שם שכתב ומסיים שם אבל מי שמת אביו ונקבר בו ביום או ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשעה ראשונה עכ"ל, ובוודאי מפני שהוה בדרך לא ראה בש"ך בפנים והטעם דהא דפסק ברחוק ב' או ג' ימים יעשה יארצייט ביום הקבורה היינו כמ"ש המ"ב הובא בש"ך שם דנוהגים לפסוק אבילות ביום היארציט וכיון שהאבילות מיום הקבורה ע"כ יעשה גם היא"צ ביום הקבורה בשנה ראשונה אבל אם הוא ביום המחרת כיון דהאבילות נשלם ביום המיתה דהא אם נקבר ביום ב' פסק אבילות לאחר י"ב חודש דהיינו ביום א' לעת ערב כשנכנס יום ב' ואם יום המיתה ביום א' ויש יארצייט ביום א' נמי נהג אבילות כמ"ש התה"ד כיון שמתענין בו נהגו ג"כ אבילות ממילא יכול לעשות יארצייט ביום א' אף שהקבורה ביום ב' כיון שעכ"פ מתאבל י"ב חודש מיום הקבורה משא"כ אם נתאחר הקבורה ב' ימים שנוהגים שפוסקים אבילות ביום יארצייט אז צריך לעשות יא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיתאבל י"ב חדשים מיום הקבורה, וזה טעם של הש"ך שמחלק בין יום המחרת ובין ב' וג' ימים, ועיין בטו"ז שם שחולק שתמיד עושים יארצייט ביום המיתה דמשפט י"ב חודש הוא מיום המיתה והוא אזיל לשיטתו בסימן שע"ו סק"ד שמי שמת לו בשבת או ביו"ט יאמר קדיש מיד דאין קדיש תלוי' באבילות כלל דקדיש הוא להציל מהדינים ומתחיל מיד ביום המיתה והנהיכ שם חולק כמ"ש הש"ך כאן דמשפט בגיהנם הוא מהקבורה וכבר הביאו הרבה שו"ת בלחם הפנים ובית לחם יהודא דנוהגים במקומות כט"ז בזה, ועיין באו"ח סימן ע"א בפרמ"ג ואליהו רבה שם

ולענין יארצייט נוהגים כהכרעת הש"ך וצ"ל אף דיאמר קדיש ביום המיתה מיד היינו מטעם שהביאו בשם הזוהר דכמה מיני דינים יש ומתחיל מיום המיתה ויאמר קדיש כדי להצילו מן הדינין שקודם הקבורה וגם להקדים קודם העונש אבל עיקר המשפט בגיהנם הוא מהקבורה ע"כ אבילות עיקר מהקבורה כש"ך ועבודת הגרשוני ס"ה רצה לדייק מהרמ"א שכתב בסי' שע"ו דמונין הקדיש של ז' ול' מיום הקבורה דלא כט"ז, ובאמת אין ראי' כ"כ דוודאי עיקר העונש בגיהנם הוא מהקבורה משו"ה צריך לומר ז' ול' אחר הקבורה אבל כיון דיש ג"כ דינין ביום המיתה יאמר ג"כ קדיש קודם אם אפשר אבל מ"מ מונין ז' ול' לענין קדימה משאר אבלים מיום הקבורה כי אז עיקר משפט והדין ומה"ט הכריעו הפוסקים נמי דאם יש אבלים אחרים לא יאמר קדיש ביום המיתה ועיין

ובנדון דיד' בלא"ה אף אם הי' הקבורה רחוק יום ג' וד' מיום המיתה מ"מ עושה יא"צ ביום המיתה גם להש"ך דהא טעמא דש"ך כיון שנהגו שפוסקין אבילות ביום היארצייט ותשלום אבילות הוא מיום הקבורה ע"כ יעשה גם היא"צ