שבט סופר חלק א רצו

ביום הקבורה וזה דווקא בשנה פשוטה אבל בשנה מעוברת דפוסקין אבילות לאחר י"ב חודש כמו שהבאתי, ועיין בב"ח שכתב כיון דכבר פסק אבילות חודש קודם היא"צ גם ביום יא"צ לא צריך לנהוג אבילות א"כ כיון דפסק אבילות ככלות י"ב חודש לא שייך טעמא דמ"ב כלל ובוודאי בשנה מעוברת אף אם מרוחק הרבה עושה יא"צ גם להש"ך ביום המיתה ופשוט וכיון שאירע לו כן בשנה מעוברת לית ספק כלל שיעשה היא"צ ביום המיתה אף אם היה רחוק הרבה וכ"ש שהי' למחרת יום המיתה הקבורה דאף בשנה פשוטה כן הוא וה' יגדור בעדו ויבולע המות לנצח אמן

ומה שכתב לדברי הרז"ה בסוגי' דלאו להנות ניתנו דזה דווקא בדאורייתא ולא במצוה דרבנן ומקשה מירושלמי סוף תרומה דמותר להדליק בשמן שריפה נר חנוכה באין לו שמן אחר ומסביר בפנ"י שבת בסוגיא דכבתה משום דמצוה לאו להנות ניתנו ולהחז"ה יהי' אסור כיון דהוי מצוה דרבנן לא ידעתי מאי קושי' על הרז"ה וכי אין פירוש אחר בירושלמי ובפנ"י עצמו כתב שם טעם די"ל משום דמותר שמן אסור הוי כמפסיד קדשים בידים ולרב הונא דמותר להשתמש בלא"ה אסור דהא ישתמש לאורו והשמן אסור בהנאה והילך עוד פירוש אחר מש"כ בספר קהלת יעקב מהר"י אלגאזי באות א' דטעמא דירושלמי משום דאין עושין מצות חבילות חבילות משו"ה באין לו שמן אחר מותר כמבואר בפסחים דבאין לו מותר לעשות חבילות חבילות ועיין בכ"ס או"ח סי' כ"ו שכתב כן מדנפשי' בטעמא דירושלמי וכתבתי מזה במ"א ואין להאריך פה וה' שנותיו יאריך וישיגהו ששון ושמחה כאות נפשו ונפש החפץ בהצלחתו, ר פ"ב חדש טבת תרנ"ה לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה קח

שלום וברכה להרב המופלג מורג חרוץ בע"פ יפ"ת וותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה אברהם גרינבוים נ"י רב דק"ק דאסאסא יע"א בזיבענבירגען

מכתבו קבלתי ואודות אשר שאל אותי הלכה למעשה אודות אחד שהולך להמיר ר"ל ואומרים איזה אנשים כי ביום שיעשה מחשבתו הרעה להמיר דתו מחויבים קרובים לנהוג עליו אבילות שבעה לישב על הארץ וכדומה ומע"כ לא מצא דבר זה בפוסקים ואחד רוצה להביא ראי' מדברי הגה"ה ברא"ש אלו מגלחין סי' נ"ט וז"ל ר"ג נתאבל על בנו כשהמיר דתו י"ד יום ק"ו לשכינה י"ד יום יע"ש מלשון כשהמיר משמע מיד כשהמיר נתאבל עליו ויען כי דרכי האנשים אלו לפסוק מתוך קצורי ספרים חפשתי בספר חכמת אדם שכל חכמת כל אנשים אלו מזה ולא לאלו חיבר ספרו רק ללומדים מתוך עיון בש"ס ופוסקים ויודעים כל דבר על בוריין ומקורן וראה זה מצאתי שם בכלל קנ"ו אות ו"ו שהביא מעשה בבן עהגדולים שהמיר וישב עליו י"ד ימים תיכף כשהמיר ז' בשביל הגוף וז' בשביל הנפש שנאבדו ממנו וציין הגה"א ולבוש יע"ש הבין ג"כ מלשון הגה"ה דתיכף שאמיר צריך להתאבל אבל לא כשמת בלא תשובה אבל מה שציין לבוש ראיתי בפנים ולא מצאתי וז"ל שם שמ"ה סעי' וי"ו ומצינו חד גברא רבה שהתאבל על בנו שהמיר דתו ומת והתאבל י"ד יום ק"ו לשכינה לא משום אבילות עשה כן אלא משום צער עצמו שנצטער עצמו שלא זכה לשוב בתשובה ואבד גופו ונפשו עכ"ל משמע דוקא לאחר שמת הרי עושה לצער עצמו שלא זכה בנו לשוב תשובה אבל כל זמן שיש לצפות עדיין שמא יחזור בתשובה בודאי אין להתאבל עליו אבילות ממש דלא דמי למת שלא ישוב עוד לארץ מולדתו משא"כ כשהמיר אינו ק"ו ממת דליכא עוד בודאי לא אבידת הגוף ולא אבידת נפש דעדיין יש תקנה

והנה הט"ז סי' ש"מ הביא דברי הגה"ה ר"ג ישב על בנו שהמיר ומת והוא טעות הדפוס וצ"ל דתו תחת ומת שלא נאמר בדברי הגה"ה ומע"כ כתב שמדברי הב"י שמה וכן בד"מ ש"מ שהביאו המרדכי שכתב שר"ג נתאבל על בנו שנשתמד אמנם אין ללמוד ממנו דלאפישי צערא הוא דעביד שלא זכה לשוב בתשובה משמע דלאחר מיתה איירי שכתבו שלא זכה לתשובה שפיר דייק וכן ראיתי בתשובה מאהבה שכתב ודייק כן יע"ש והנה זה הכל רק באב ואם של הבן י"ל שצריכין להתאבל או עכ"פ לצער עצמן מפני שהולידו בן כזה שהמיר דתו ויצאו מהם שורש פורה ראש ולענה אבל שאר קרובים כ"ע מודים שאינם צריכין להתאבל כלל ולא לצער אדרבה לובשים לבנים ושמחים משום אבוד רשעים רנה כדתני' בברייתא מ"ב דשמחות ומע"כ כתב שלא זכה להבין דלמה לא נלמד מר"ג שעכ"פ יצער עליו לאחר מיתה שלא שב בתשובה ולמה כתב בש"ע שהקרובים שמחים ולפי הבנתו הי' לו להקשות ביותר על ר"ג שצער עצמו דהא מפורש בברייתא שמחות ששמחים אלא דלא קשה ודוק בלשון הברייתא שפרט ותני אחיהן וקרוביהן מה שלא נאמר בשאר דאין מתאבלין כמו במאבד עצמו לדעת וכדומה אלא ודאי דאתי לאשמעינן דוקא אחיהן וקרוביהן שמחים ולובשים לבנים משום אבוד רשעים רנה אבל לא אביו ואמו אף שאין צריכין להתאבל ולישב עליו ולנהוג דין אבילות כמו בשאר מת עכ"פ לא ישמחו שהולידו בן כזה ואדרבה יצערו עצמן כמו שעשה ר"ג ואדרבה יש ראיי' לר"ג שהתאבל ממש לפי הבנת פשטות דברי המרדכי משום דלא תנן בשמחות רק אחיהם וקרוביהן או דמוכח מהברייתא רק דלא ישמחו וילבשו לבנים האבות רק יצערו עצמם אבל לא מוכח עוד דצריכין לישב עליו כדין שבעה כמו בשאר מתים ויש ראי' לר"ג מלשון הברייתא ועיין

וחפשתי בארגז ספרים שלי ומצאתי בספר בית לחם יהודא וז"ל כתב בספר חסידים ס' ק"ץ בשעת ההמרה צריך לבכות ולהתאבל עליו שכנאבד הגוף בוכין כשנאבד הגוף והנשמה לא כ"ש וכן הוא מנהג העולם ונ"ל שאינו אלא בבן ובת אבל לא בשאר הראוין להתאבל עכ"ל וז"ל ספר החסידים שם הממיר את הדת לעבודת אלילים ומת אין בוכין עליו ואין מספידין עליו בכו בכה להולך מתורת ה' להמיר דתו בעוד שהוא חי שמא ישוב כי לא ישוב עוד כשהוא מת ואם שב ומת בוכין עליו וכשהמיר ראו' לבכות ומה כשנאבד הגוף בוכין כשנאבד הגוף והנשמה לא כל שכן עכ"ל, והדרש הכי הוא דאל תבכו למת הוא כשהמיר ומת ובכו בכה להולך הוא בעוד שהוא חי דיש עוד תקוה שמא ישוב והסיפא דקרא כ' לא ישוב קאי על תחילת הפסיק כשמת בלא תשובה דלא יכול לשוב עוד יע"ש וי"ל דוקא לבכות כתב ספר חסידים דיש לו לאב בשעה שממיר בנו הדת וכן ראוי לעשות אולי עצבותא ובכיה של אב תהני שישוב בנו אבל לא לישב עליו ולנהוג שבעה דלא מצינו רק במת ממש וכ"ש שיש תקנה שישוב עוד משא"כ כשמת בלא תשובה אז אין לו לבכות ולספוד מאחר שאין תקוה שישוב עוד ור"ג לאפושי צערא דידי' עביד וכיון דמלשון הגה"ה אין למידין שצריכין להתאבל כשהמיר דהא ממרדכי ומהג"מי' משמע דמעשה דר"ג קאי לאחר שמת וגם כשמת כתבו שאין ללמוד וכ"ש שאין להתאבל ממש כשעדיין חי שיש תקוה שישוב עוד וגם לא נזכר בש"ע מזה בודאי אין לחייב לישב ולהתאבל דהא כל ספק אבילות להקל וכ"ש בזו אבל לבכות ולקונן בודאי ראוי שיעשה כן האב ואם כמ"ש בספר חסידים אולי ירחם ה' ליתן בלבו שישוב עוד קודם מותו וכל זה דוקא לאב ואם אבל לא לשאר קרובים דלא כאותן אנשים שהי' רוצים לומר דהקרובים צריכין לישב עליו ויפה עשה מעכ"ת שלא הורה לקרוע ולנהוג אבילות שבעה רק האב והאם יבכו ויתאבלו עכ"פ אבל אין לחייב לישב על הארץ ולנהוג דין אבילות כמו על מת ממש כנ"ל, וה' יקבץ נדחי עמו ישראל ויקבץ פזורינו מבין הגוים הכ"ד טרוד מאוד פה פרעסבורג יום ג' לסדר ויקהל תרנ"א לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.