שבט סופר חלק א רצד

אימתי הוי סתימת הגולל כן כתב בדין דלקמן בדיני גדול הבית ולמה לא כתב דהיינו בשידעו מתי יקבר באיזה יום ולא צריכין לשער אלא ודאי משום דאי ידעו יום שיהי' נקבר אף בלא הלך גדול המשפחה עמו מונין משיסתים הגולל, והרב"י כתב די"ל דגם בה"ג איירי במוליכין לעיר אחרת דוקא ומשו"ה פסק הטור כהרמב"ן אע"ג דמשמע מהרא"ש דסבר כבה"ג

ובזה יש ליישב הלשון דכתב הרמב"ן אבל דבר' הבה"ג מטין לומר שאפילו נקבר בעירו נמי כן דינו ולא כתב דלא כן נראה מדברי בה"ג וכמ"ש הרא"ש דברי בה"ג דלא כרמב"ן אלא משום די"ל דדברי בה"ג נמי איירי במוליכין לעיר אחרת אבל מדסתם הבה"ג כתב הרמב"ן דמטין לומר דאף בעירו כן אבל לא מוכח שחולק ובדגול מרבבה שם רוצה לחלק דדוקא ביו"ט סבר בה"ג דמונין מיד משום דאין דעתן עוד עליו דמסרו לנכרים אבל בחול במוסרין לישראל י"ל דגם בה"ג מודה כיון שיש זמן שיודיעו לקרובים ואין מתייאשין עד שידעו יע"ש, וכבר קדמו הרדב"ז בזה בחלק א' סי' ס"ג וכן כתב הב"ח דיש הו"א לומר כן דשאני יו"ט מחול משו"ה כתב הרא"ש דלא כרמב"ן לא משום שלא פסק כרמב"ן אלא להורות דדברי בה"ג דלא כרמב"ן וממילא הרמב"ן חולק אף ביו"ט דליכא חילוק ובזה מיישב נמי הרדב"ז לשון מטין משום דגם הרמב"ן הרגיש די"ל חילוק בין יו"ט וחול אבל לא מסתבר לי' לחלק בדברי בה"ג ומשו"ה כתב מטין ומדברי הש"ך שכתב לקמן בסי' שצ"ט סקי"ט כמו שנתבאר לעיל סימן שע"ה וכן כאן כתב בסק"א נ"מ לענין קובר מתו ברגל משמע דש"ך נקט לעיקר דליכא חילוק בין יו"ט וחול דלא כמ"ש וצידד הדגול מרבבה מדברי הש"ך שכתב נ"מ לענין קובר מתו בערב רגל משמע דאף בנהג אבילות איירי דהא אין הרגל מבטל שבעה ושלשים אם לא נהג אבילות ממש כמבואר שצ"ט וגם שנקבר המת בערב הרגל דאי לא נקבר באותו יום בפשוט הי' יכול לומר הנ"מ בין הרמב"ן ובין בה"ג אי אותו היום עלתה לו או לא לבה"ג עלתה לו כי מתחיל אבילות מכי מהדרי אפי אבל לא להרמב"ן וזה עיקר הפלוגתא אלא דרצה לומר נ"מ אף אם נקבר בעיו"ט ונהג ג"כ אבילות בערב הרגל מ"מ להרמב"ן דכתב שאינו מתאבלין עד שאומרים להם שנקבר לא מהני אף אם נקבר בערב הרגל וגם נהג אבילות כיון דלא שמעו שנקבר ועדיין לא הי' עליהם חל חיוב אבילות עד ששמעו ולא דמי להא דפרישה שהבאתי דמתאבלין משעה שאמדו שנקבר דשאני התם כיון דלא ישמעו מהקרובים מתי שנקבר דהלכו לעיר אחרת חל חיוב אבילות מיד שיכולים לשער משא"כ כאן דיחזרו הקרובים אין חיוב אבילות עד שישמעו ובאמת גם בגדול הבית אם ישיב לביתו או שיהי' נודע להם בקרוב ע"י אחר אין צריכין לנהוג אבילות עד ששמעו מתי נקבר אבל איירי התם שלא יחזרו לביתם ולא ידעו אלא דמדברי תשובות הרא"ש שהביא הרמ"א בהג"ה שם משמע דלא כש"ך שכתב הי' סבור שנסתם הגולל והתחיל להתאבל ואח"כ נודע לו שטעה חוזר ומתחיל אבילות מחדש יע"ש והרא"ש ע"כ איירי בדין שהתחיל אבילות דוקא משיסתים הגולל דאי במתחיל במהדרי אפי בודאי מהני אף שלא נסתם הגולל כלל ולא הוי אבילות בטעות ואפ"ה כתב דוקא אם לא הי' נסתם הגולל אבל אם הי' באמת סתימת הגולל מהני אף דלא ידע מקודם רק מספק נוהג אבילות נמי עולה לו וזה דלא כש"ך שאין עולה לו בערב הרגל אף דנהג אבילות ממש והא דכתב הרמב"ן עד שישמעו היינו שאין צריכין לנהוג אבילות אבל מ"מ אם נהגו קודם השמועה ונסתם הגולל עולה לו אף ששמעו בלילה שלאחריו

וראיתי בשערי דיעה מהג' שמן רוקח כוונה אחרת בדברי הש"ך שכתב דכוונת הש"ך דודאי בחול מונין לעולם משעה שנקבר ולא משעה שאמרו לו ואף אם לא נהג אבילות אם הי' עדיין יום נחשב לו אותו יום למנין שבעה אבל בערב הרגל דאם לא נהג אבילות אינו עולה מן המנין וצריך לנהוג כל אבילות אחר הרגל וא"כ שפיר יש נ"מ בזה שאין מתאבלין עד שיאמרו לו שנקבר וציין על שצ"ו ושצ"ט ולפי הבנתו בש"ך י"ל דגם הש"ך מודה אם נקבר כבר דמהני אם נהג אבילות ממש כהרא"ש בתשובה אלא דהש"ך רצה לומר נ"מ אף בדיעבד אם לא שמעו בין חול ליו"ט דאי לא שמעו ולא נהגו אבילות בכל זאת עולה אותו היום כמבואר בסי' שצ"ו בזלזול במקצת הימים אבל בערב רגל אי לא נהג ע"י שלא ישמע לא עלתה לו וצריך לנהוג כל שבעה לאחר הרגל ונלמד קולא ג"כ לדבריו דבחול אף שלא נהג אבילות וגם לא שמע מתי נסתם הגולל נמי עולה לו וזה אינו מוכח מסי' שצ"ו דדוקא אם ידע שמת וחל חיוב אבילות עליו אלא שזלזל במזיד או בשוגג שלא ידע שצריך אז עולה למנין שבעה אף שלא נהג אבילות כדמשמע מלשון המחבר שם אבל אם לא ידע שנסתם הגולל ולא חל חיוב אבילות מקודם עד שידע ושמע ולא נהג אבילות בודאי מסתבר דאינו עולה כלל כיון דלא הי' החיוב עד שישמע וגם לא נהג אבילות כלל וכן משמע מדברי תשובת הרא"ש כלל כ"ז סי' ג' בראובן ששמע בעיר אחרת שמת בנו ואמרו לו שמת ולא נהג אבילות כתב דעולה לו כיון דמיד ששמע לו שמת הי' לו להתאבל ואם עבר ולא התאבל אינו צריך להשלימו משמע דוקא משום דהי' החיוב עליו להתאבל כדשמע אבל בלא שמע שנסתם הגולל שאין החיוב עד שישמע שנסתם הגולל י"ל בלא התחיל אבילות ממש אינו עולה לו וכן יש לדייק נמי משאר מקומות ואין להאריך

שוב ראיתי מה שהובא בפתחי תשובה מהגאון דליסא זצ"ל ונראה שגם הוא מחלק כן, אלא לפי מה שכתב הרדב"ז בסוף התשובה היכי דנקבר בין השמשות אע"פ שלא חזרו הקרובים אלא אחר שנכנס שבת או הרגל אף על פי שלהרמב"ן לא חל אבילות עד שיחזרו הקרובים היינו דוקא אם חוזרים ביום הקבורה ממש אבל כיון שנקבר ביום ושבים בלילה אין דעתם עליו עד שיסתום הגולל ולפ"ז בודאי יש להקל אף בחול אף אם לא נהגו אבילות כיון דאין דעתם עליו אם שבים בלילה וחל חיוב אבילות מיד שנסתם הגולל קודם ששמעו וכ"ש אם נקבר ממש דלא כמשמעות הש"ך ואין חילוק לררב"ז בין בה"ג להרמב"ן רק אם לא נקבר באותו יום או קודם הרגל וכיון דבאבילות הלכה כדברי המיקל בודאי יש לסמוך על הרדב"ז דלא כש"ך וכ"ש בערב הרגל דיש לנו עוד טעמים לחלק כאשר כתבנו דבודאי יש להקל עכ"פ אם נקבר אף דלא שמע עד דנכנס הרגל כנ"ל להלכה

שוב הורה מעכ"ת נ"י אף דהתחלת אבילות מזמן קבורתו מ"מ אינו חל עליו אנינות ודמי להא דס' שמ"א ס"ג במסריה לכתפים ולמי שמת בתפיסה דמותר בבשר ויין אף שאינו מחוייב עליו להתאבל עד שיקבר ולפום רהיטא הי' נראה לכאורה נגד זה ממאי דאמרינן בירושלמי שהבאתי דאם גדול המשפחה הולך עמו אלו ואלו מונין משיסתום הגולל והיינו דאמר ר' יוסי דאזלינן לחומרא בגדול הבית עיין בב"י ומאי חומרא אי מונין לאבילות מיד או לאחר שיסתום הגולל אלא ודאי דאי הי' מונין מיד בודאי אינם אוננים כיון דחל עליהם אבילות משא"כ אי אלו שבבית מונין ג"כ משעה שיסתום הגולל אסורה ג"כ בבשר ויין אף שישנם בבית ואינם הולכין עם המת אבל הרמב"ן כתב בפי' דאם קוברים מחוץ לעיר אינם מתאבלים עד שיסתום הגולל ואינו אלא כמו שנמסר לכתפים דמותר לאכול בשר עיין ברא"ש משמע דדמי לגמרי לנמסר לכתפים והחומרא דירושלמי י"ל כיון דלא יכולין למנות מיד וצריכין' לאחר למנות וימשכו ימי אבילות זה חומרא ובזה נדחו דברי הב"ח שכתב על תמיהת הב"י על הרא"ש לגרסתו בירושלמי דאם גדול המשפחה בבית אלו ואלו מונין משיצא המת דא"כ קשה מאי חומרא כקושי' תוס' ותירוץ שזה חומרא שבעודם בדרך צריכין לטרוח ולנהוג אבילות ואם גדול הבית הולך עם המת צריכין להמתין עד שיסתום הגולל וזה נמי חומרא וכתב שזה פשוט ולא ידע מה ראו התוס' להקשות ולפרק בדוחק כי אין כאן קושי' ואין צריך פירוש עמוק יע"ש ואני אדע מה ראו התוס' להקשות ולפרק כן דאף די"ל שזה חומרא שצריכין לטרוח ולנהוג אבילות בדרך מ"מ בודאי יש צד קולא יותר דאלו אם אלו שהולכים עם המת הי' מונין משיסתום הגולל הי' אסורים ג"כ בבשר ויין ופטור מכל המצות משא"כ השתא דמונין ג"כ משיצא המת וחל עליהם אבילות ע"כ פסק מהם אנינות דלא מצינו אבילות ואנינות כאחד ובודאי קולא יותר גדולה מחומרא דאבילות בדרך ויפה הקשה תוס' והניח הב"י בתימא על הרא"ש ועיין

ונדון דידן לכאורה בפלוגתא דר"ת ורא"ש תל' שם בסי' שמ"א שרית אכל בשר ושתה יין כשהודיע לו הר"י