שבט סופר חלק א רצב

דעצמות שאני דלית בהו משום ניוול וגם חרדות דין ל"ש בעצמות כמ"ש בנוב"י קמא יו"ד פ"ט ועיין בשו"ת שיבת ציון סימן ס"ד שדחה דברי אביו נוב"י שהביא שאין חרדת דין בעצמות והנכון אתו בדחיותיו שם, וכתב עוד דמ"מ ניוול שייך בעצמות בוודאי לפי מה שכתב הנוב"י דניוול לחיים הוא שיראה בעיניו סוף האדם לעשות גל עצמות יע"ש וכן משמע מלשון רבינו האי בטור שס"ג שכתב אבל איכא דוכתא אחריתא אפילו בטרחא בדוחקא ילך שם ולא ינוול המתים משמע דשייך ניוול בעצמות דהא התם על ליקוט עצמות קאי ומדברי אבא משמע דפשיטא לי' יותר דליכא ניוול בעצמות כלל אבל חרדת הדין י"ל גם בעצמות ומדברי רב האי שהבאתי משמע דפשיטא לי' דיש ניוול בעצמות כדמשמע ג"כ מפשטות דברי הירושלמי ולא כשנדחק בכ"ס שם לפרש דברי הירושלמי ליישב דברי הנוב"י ועיין ג"כ יו"ד סימן רס"ג דמוכח דשייך בזיון וניוול לעצמות ונ"ל ראי' קצת מש"ס סנהדרין מ"ז ע"ב דמשני הש"ס שם דבעינן נמי לכפרה עיכול בשר ולא די בקבורה וקאמר דיקא נמי דקאמר נתעכל הבשר מלקטין עצמות וקוברין אותן במקומן ואי בעצמות ליתא חרדת הדין וגם לא משום ניוול דלמא משום ה"ט לא הי' מפנין אותו מיד רק לאחר עיכול בשר משום חרדת הדין או משום ניוול ודוחק לומר דרב אשי משני זה משום דלא אפשר דלא כפירוש רש"י משום דנבקע כריסו ומסריח דבוודאי ידע סתמא דהש"ס דקאמר דיקא נמי דיש עכ"פ חרדת הדין וניוול וליכא ראי' ואף אי אמרינן בהניח מתחילה ע"מ לפנות ליכא חרדת הדין מכל מקום בוודאי עדיף יותר להמית עד שנתאכל הבשר דבאמת נדחקו ליתן טעם למה לא יהי חרדת הדין אם מעיקרא נקבר על מנת לפנות ולטעמא דניוול בוודאי צריך טעם למה יהיה מותר לפנות המת אם הי' קוברין אותו ע"מ לפנות כיון דגם ניוול למת הוא גם בע"מ לפנות וטעמא לא ידענו בזה אלא ע"כ דליכא חילוק כלל בין נתעכל הבשר או לא ובתרווייהו שייך ניוול וחרדת הדין ועיקר ראיות הנוב"י מהא דהיה נוהגין לקבור במהמורות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין עצמות וקוברין בארון כמובא בטור שס"ג ובט"ז שם שנאמר בשרו עליו יכאב כ"ז שבשרו עליו אינו נוח מן הדין

ונ"ל דתרי ענינים הוי דיש דין שזורקין הנשמה בגוף ונדונים יחדוזתה בוודאי רק כל זמן שבשרו עליו אז יכאב גם הבשר ויש דין אף שגופם כלה ובלה לגמרי מ"מ הנשמה נידונית ולזה גם אם מטלטלין עצמות יש חרדת הדין שירא שנקרא לדין רק עונש הגוף ונשמה יחד פסק בעת שכלה הבשר, ובזה מובנים דברי קדוש זקני ח"ס יו"ד שנ"ג דיהיב טעמא הא דלא הביאו הפוסקים הא דירושלמי הובא בטור שס"ב במלקט עצמות קרוביו מתאבלי' ביומו ושמח למחר שניצולו מן הדין לאחר עיכול בשר האבילות הביאו והשמחה לא הביאו הפוסקים בזה"ז, וכתב דזה היה בימיהם דווקא שמתחילה קברו במהמורות על דעת כן שנתעכל הבשר וינצל מן הדין ועכשיו שמלקט עצמות להביא לקברות אבותיו היה שמח שנודע לו שפסק הדין מקרוביו וגם למת לא היה צער טלטול וחרדת הדין כיון שע"ד כן נקבר שם ולא הירגז ע"י ליקוט זה משא"כ עכשיו שפסק המנהג ולא נקבר על דעת ללקוט עצמותיו ורק מחמת אונס לוקטן והמת נרגז א"כ שמחה מה זו עושה אבל להתאבל חייב כמבואר בסי' ת"ג יע"ש

ולכאורה סתירה מיניה וביה כיון שהיו עושים שמחה בליקוט עצמות מפני שפסק דין מקרוביו א"כ מוכח דליכא דין בעצמות והאיך כתב דמה"ט עכשיו אין עושין שמחה מפני שיש רגז למת בליקוט עצמותיו כיון שלא ע"ד ללקוט נקבר שם דהא בעצמות ליכא חרדת הדין וממילא ליכא וגז המת וע"כ כוונתו הקדושה כמ"ש דבוודאי לא פסק הדין לגמרי בעיכול בשר רק הדין בגוף ונשמה יחד וחרדת המת משאר הדין ליכא כיון דנקבר מתחילה ע"מ לפנותו משא"כ בזה"ז אף דפטור מעונש גוף ונשמה יחד מ"מ מצד אחר יש ג"כ רגז למת מצד חרדת הדין האחר. ושמחה מה זו עושה כנ"ל ליישב דבריו שם

ולאחר בירור הדברים אלו בוודאי ברשע שנקבר אצל צדיק דהבאתי מרש"י סנהדרין דהוי הלכה מסיני בוודאי מותר לפנות וחיוב הוא לפנות אותו מקברות אבותיו אלא מאחר שנקבר זמן מה י"ל דאסור לפנות כיון דשם בהרוגי ב"ד הי' מלקטין עצמות לקבור אותו בקבורת אבותיו כ"ש דאין לפנות אותו כיון דכבר נתכפר לו ע"י קבורה מכי חזי צערא דקברא פורתא וכ"ש לאחר עיכול בשר וכיון שעברו זמנים טובא מעת שנקבר המאבד עצמו לדעת באחוזת קבר משפחתו בוודאי כבר נתעכל הבשר וחזי צערא דקברא, אלא דלכאורה מש"ס סנהדרין שם משמע דווקא הרוגי ב"ד שנעשה לו דין בב"ד במיתתו אף שכדין היא ולא דמי להרוגי מלכות שבמיתה לחוד נתכפר לו מ"מ כשנעשה לו דין ונהרג וגם נקבר שלא במקום אבותיו הריגתו וקבירתו מכפרת אבל זה שמאבד עצמו לדעת מיתתו אינו מכפרת ואדרבה ע"י מיתתו עשה העבירה ורצח נפשו קבורה לבד אינו מכפרת וכן משמע מש"ס סנהדרין שם דקאמר רבא מי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו אלמא דמיתה כאורחי' לא הוי לי' כפרה וכ"ש במאבד עצמו לדעת שהרי הוא מבעט באותו כפרה של מיתה ורצח את עצמו שהוא מג' עבירות חמורות ואיך יהיה כפרה במיתתו דהא בזה חטא ואין קטגור נעשה סנגור ועיין בח"ס שכ"ו בד"ה ועוד נ"ל וכו' ויש ראי' לזה מהא דמשני הש"ס שם מיתה וקבורה בעינן והקשה בתורת חיים למאי דמסיק מיתה וקבורה בעינן תו לא איצטרך לחלק בין מת לנהרג ושאני האי דרב שמעיא משום דעדיין לא נקבר וליכא אלא מיתה לחוד וא"כ הוי לי' למימר אלא מיתה וקבורה בעינן והניח בצ"ע, ולפמ"ש א"ש דמשום הכי לא קאמר אלא משום דבאמת עדיין נשאר החילוק בין מיתה כאורחי' לנהרג בב"ד דאין קבורה מכפרת רק בהרוגי ב"ד ולא במת כאורחי' ומשו"ה לא קאמר אלא מיתה וקבורה בעינן דהוי משמע דמיתה כאורחי' והקבורה נמי מכפרת ויש ראי' מש"ס לחילוק זה ויש נפקותא גדולה לדינא אם יכול הכהן לטמא לקרוביו שפרשו מדרכי צבור לאחר שנקברו וחזי צערא דקברא לפי מה שמבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף וי"ו ברמ"א אם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל השני והוא מדברי הרשב"א בתשובה רצ"ב ולמד מש"ס נזיר דף מ"ג ממעשה באבא של ר' צדוק שמת בגינזק ובאו ואמרו לו לאחר ג' שנים ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם והביא עוד ראיות מאבל רבתי ומירושלמי בנקבר ע"מ לפנותו דמותר הכהן לטמא עד שיסתום גולל השני ואי אמרינן דבמיתה כאורחי' וקבורה נמי מכפרת יכול הכהן לטמא לקרוביו אף בפורשי בצרכי צבור ומאבדי עצמו לדעת דאינו מטמא להם כמבואר שם סעי' ח' ולא מצאתי מי שדיבר מזה ויש נפקא מיני' לכמה דינים ויש לכאורה ג"כ ראי' דלא אמרינן שנתכפר בקבורה לגמרי רק במיתת ב"ד מהא דאיתא בסי' ת"ג סעי' ב' כל שקורע עליו בשעת מיתתו קורע עליו בשעת ליקוט עצמות ומשמע דכל שאינו קורע ומתאבל בשעת מיתתו אינו קורע ומתאבל בשעת ליקוט עצמות ומבואר בסי' ש"מ בעושה עבירה אין מתאבלין בו ובמומר שנהרג כתב בהגהת רמ"א שמתאבלין משום שנתכפר לו על ידי הריגה כבש"ס סנהדרין ומשמע דבעצמות של אלו כיון שאין מתאבלין במיתתו גם בליקוט עצמותיו אין מתאבלין והא כבר נתכפר לו בקבורתו וע"כ דאין מתכפר רק בהרוגי ב"ד וקבורה אבל לא במיתה כאורחי' וקבורה אלא דיש לומר דאין ראי' משם דאין מתאבלין בליקוט עצמות רק אם היה מחוייב לקרוע ולהתאבל עליו בשעת מיתתו דאז מתחיל אבילות כמו שאמר רב אשי בסנהדרין שם אבילות מאימת קמתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימתי הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא והואיל דאידחי אידחי וא"כ בליקוט עצמות דחייבו נמי אבילות ביומו היינו משום דהי' החיוב להתאבל עליו בשעת מיתה משו"ה חייבו נמי בליקוט עצמות וגמר אבילות היא אבל באלו שאין מתאבלין בשעת מיתה דעיקר חיוב אכילות עליו ואידחי בודאי אמרינן הואיל דאידחי בשעת עיקר החיוב אידחי לגמרי וגם בשעת ליקוט עצמות ליכא חיוב ולאחר שעיינתי בזה ולא מצאתי בספרים מי שדיבר מזה ויש נפקותא רבתא לדינא בטומאת כהן מצאתי שאהבה נפשי בשו"ת קדוש זקני בח"ס סי' שמ"א בסוף התשובה שכתב נמי דאפשר לומר דוקא בהרוגי ב"ד קבורה מכפר עליהם אבל לא במת על מטתו ואני הבאתי ראי' מדלא קאמר הש"ס אלא מיתה וקבורה בעינן אלא שכתב שם דכן משמע קצת מלשון התוס' מ"ו ע"ב ד"ה קבורה, ובמחכ"ת לא ידעתי שום משמעות מלשון תוס' ואדרבה איפכא משמע הא דמיבעי הש"ס אי קבורה משום בזיונ' או כפרה היינו איזה עיקר הטעם