שבט סופר חלק א רפב

בנו לפדיון עצמו עדיין ה"ל לאב לברך על פדיון בן הבכור בפודה עצמו מברך על פדיון בכור לבד אלא שבאמת דגם בשאר ברכות מצינו כן עיין בסי' כ"ח בט"ז למה מברך מל כיסוי דם בעפר כיון דלא מברכינן על פרטי המצוה רק ע"ד כלל ועיין בב"ח שם דה"ט דהרמב"ם דמברך על כיסוי דם לחוד ולא בעפר כמו דלא מברכינן על השחיטה בצואר ובב"ח ות"ש יהיב טעם להני דסברי דצריך לברך בעפר דשאני כיסוי יע"ש ובאמת ג"כ לאו כל דם מחויב בכיסוי רק דם חיה ועוף ולא חששו לטעות וכן בטבילת כלי לא תקנו רק טבילת כלי ולא איזה כלי עיין בסימן ק"כ ביו"ד בט"ז ובש"ך שם והנה בצל"ח כתב שם בפשיטות אם עשה האב שליח לא יוכל לברך שהחיינו ומשו"ה מספקין לבעל הבעאי ובח"ס סי' רצ"ח כתב להיפך דגם השליח יכול לברך שהחיינו ובלא"ה דברי הצל"ח תמוהים דהא גם הכהן יכול לעשות שליח לקבל הפדיון בעבורו ובודאי הכהן אינו מברך שהחיינו רק בשעת הפדיון ולא אם יבוא אח"כ המעות לידו וא"כ גם אצל הכהן יתבטל לפעמים ברכת שהחיינו ואף דלא שכיח שיעשה הכהן שליח כמ"ש ח"ס סי' רצ"ו גם זה לא שכיח שיעשה האב שליח לפדות בנו דמצוה בו יותר מבשלוחו ולכאורה גם לישראל יכול הכהן לעשות שליח לקבל מעות הפדיון יבח"ס נקט דלא שכיח שיעשה כהן שליח לכהן אחר לפדות ומשמע דוקא כהן אחר ולא לישראל שוב ראיתי שכבר האריך בזה בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ל"ג יע"ש

ועיין ג"כ בח"ס רצ"ה דאם פדה אחר שלא מדעת האב אין הבן פדוי ולא דמי לפטר חמור דלא כתיב פטר חמורך ואין המצוה מוטלת על הבעלים כלל משא"כ בפדיון בן בכור בניך כתיב ומצאתי וראיתי במחנה אפרים בהל' זו סי' ז' שהעלה איפכא דגם בפדיון הבן אפילו בלי רשות ודעת האב נמי הבן פדוי והביא ראיה מדברי הר"ן פסחים שכתב לחלק הא דמברכינן בתרומה בלמ"ד אע"ג דיכול להפריש ע"י שליח מ"מ בתרומה צריך מדעת בעלים מדכתיב אתם גם אתם משא"כ בפדיון הבן ומילה דאפילו שלא מדעת אחר יכול לפוטרו ומוכח מדברי הר"ן להיפך וע"ש

ובאמת לפי הגירסא אשר לפנינו בדברי הר"ן לא כתב אלא ביעור ומילה דיכול לפוטרו שלא מדעתו ולא הזכיר מפדיון וי"ל דפדיון שאני דמשו"ה מברך בעל כיון דעשיית מצוה הוא ג"כ ע"י כהן ונעשה בסיעות הכהן משא"כ שאר מצות אלא דדוחק לומר דהר"ן כיוון על זה ובאמת כאשר הקשה הר"ן תחילה על החילוקים דמברך פעמים בלמ"ד ופעמים בעל נקט תלתא ביעור ופדיון ומילה וכאשר מחלק בין תרומה נקט רק ביעור ומילה וצ"ל דהה"ד בפדיון ונקט רק תרי מינייהו

והנה בתשובת יד אליה הוכיח דא"א לפדות ע"י שליח דאל"כ גם בלא דעת האב יהיה פדוי כמו בפטר חמור ולא אשתמיט מי שאומר כן והבינו דדעת הר"ן דהה"ד בפדיון הבן כן הדין אלא דבאמת מהא דאמר בבכורות דף י"א הפודה חמר חמור של חבירו ולא סתם פדיון חבירו משמע דוקא פטר חמור דלא כר"ן ויש להאריך בכל זה שוב ראיתי אריכות בזה ברי"ט אלגזי בפ' א' דבכורות

והנה בתשובת יד אליה שם מביא עוד ראיה לדעת השואל בריב"ש מהא דש"ס קדושין כ"ט ע"ב לפדות את בנו ולעלות ברגל פליגו ר"י ורבנן איזה קודם רי"א דיעלה לרגל דזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ומשמע דלתרוייהו לא מצי לפדות ע"י שליח דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם לעלות לרגל ולפדות ע"י שליח וכתב שזם ראייה גדולה ובאמת כבר כתב המקנה שם דאין הכונה אי יעלה לרגל תחילה או מצות פדיון הבן דהא יכול האב לפדות את בנו בכל מקום שהוא א"כ יעלה לרגל ויפדה את בנו שם אלא דעיקר הפלוגתא באין לו אלא חמש סלעים וכן מוכח מרמב"ם בה' בכורים דאיירי באין לו כדי לזה ולזה ועל זה פליגו איזה מצוה קדימה וממילא אינו ראייה משם אלא דעדיין צ"ע לשיטת הרמב"ם דגם לכתחילה פודין במתנה ע"מ להחזיר ולית ביה משום מסייע בבית הגרנות א"כ הא יכול ליתן לכהן במתנה ע"מ להחזיר ובאותן חמש סלעים יעלה לרגל וצ"ל ולדחוק דליכא כהן דרוצה לקבל במתנה ע"מ להחזיר וכן צריכין לומר לנו בהא דפליגו שם בבנו לפדות והאב איזה קודם ואמר היכי דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם הא יכול לפדות שניהם במתנה ע"מ להחזיר וע"כ דליכא כהן דרצה לקבל ע"מ להחזיר ועיין

ואציע לפניך מה שאמרתי זה י"ד שנים על פדיון בני הבכור המופלג ר' משה שי' לפרש הא דמקדים תחילה על פדיון הבן אבי הבן מברך די"ל דספיקת הש"ס לפמ"ש התוס' היכי שמת הבן לאחר שלושים אי מברך שהחיינו משום צערא וברא"ש פשיטא ליה דאינו מברך כי היכא דלא מברך שהחיינו על המילה משום צערא דינוקא וכ"ש במת הילד דאינו מברך האב וא"כ י"ל דודאי מצד הסברא יש לומר דהאב מברך כיון דהוא קעביד מצוה ומצוה דיליה הוא ולא הכהן דאינו מברך רק על הנאת ממון ובודאי יותר יברך האב ויוציא הכהן בברכות משיוציא הכהן את האב כי זה עיקר הספק כמ"ש הרשב"א בתשובה דהאבעי מי יוציא את חבירו אלא כיון דאפשר ופעמים יתבטל ברכת שהחיינו מהאב אם מת הבן משו"ה היה מסופק אי כהן מברך דיכול תמיד לברך אלא דבאמת גם אצל כהן יתבטל לפעמים ברכת שהחיינו אי פודה את בנו במתנה ע"מ להחזיר דאז פשיטא דאין הכהן מברך כיון דהעיקר דמברך משום דקמטי הנאה לידיה וכיון דצריך להחזיר על מאי יברך א"כ האב והכהן שווים דלשניהם יש מקום לפעמים דלא יכולין לברך שהחיינו וזהו עיקר הספק ומשו"ה צריך להקדים תחילה דעל פדיון הבן האב מברך דכבר הבאנו דעת השואל בריב"ש דאין יכול האב לעשות שליח לפדות ובשעה"מ סוף פי' מה' אישות כתב ראיה נגד דעת הריב"ש מש"ס קידושין דרצה רבא תחילה לומר דאין בנו פדוי במתנה ע"מ להחזיר וכן למסקנא משמע דעכ"פ יכול להתנות והתנאי קיים דהא בדבר שא"א לקיים ע"י שליח לא מהני תנאי כש"ס כתובות א"כ היכא רצה רבא מתחילה לומר דאין בנו פדוי ואמאי צריך להחזיר דהא התנאי בטל והמעשה קיים ומוכח מזה דיכול לפדות ע"י שליח ומשו"ה מברכינן נמי בעל כיון דאפשר ע"י אחר כמ"ש הר"ן פסחים וכיון דיכול לפדות ע"י שליח משו"ה יכול לפדות בע"מ להחזיר וממילא יתבטל ברכת שהחיינו גם מכהן ושפיר מסופק אי האב או כהן מברך כיון דלשניהם יש מקום לפעמים שיתבטל ברכת שהחיינו ושפיר מקדים תחילה על פדיון הבן דמטופס הברכה מוכח דיכול לקיים ע"י שליח ומיושב דקדוק של הצל"ח ע"ד פלפול וחידוד

אלא האמת כמ"ש הפלא"ה כתובות ובא"מ וכן מצאתי ג"כ בהגהות ר"ע איגר זצ"ל וכולם משיבים כאחד על ראיית השעה"מ כיון דהמעשה נתינת המעות יכול לקיים ע"י שליח רק מצות פדיון גופא צריך לעשות בעצמו ומשו"ה יכול להתנות נמי על הממון ובח"ס יו"ד רצ"ז כתב דענין שליחות בפדיון הוא אינו מה ששולח האב מעות לכהן דדי ג"כ אם מניח, מעותיו על הקוף ומשלחו ליד הכהן ואין צריך לומר דבר אם הכהן יודע דבשביל פדיון בנו שולח לו המעות אך העיקר אם השליח רוצה לפדות בממון של עצמו ויהיה האב יי"ח פדיון מטעם שלוחו כמותו כמו מי שמפריש מתבואת עצמו על כרי של חבירו כה"ג דוקא פשיטא לשואל שבריב"ש דאינו נפדה ע"י שליח וכתב והרבה שגו בזה ובאמת מדברי רבו הפלא"ה בכתובות פ' המדיר דף ע"ד ומדברי שאר אחרונים שהבאתי לא משמע כן אלא דהאמירה והמעשה הפדיון צריך להיות בעצמו דוקא יע"ש

ומה שכתבתי דפשיטא אם פודה האב במתנה ע"מ להחזיר לא מברך הכהן דהא לא מטי הנאה לידיה מצאתי אח"כ בח"ס סי' רצ"ט דפשיטא ליה נמי כן אבל עוד זאת מצאתי שם דאם לא יכול האב לברך אז מברך הכהן דהא מתחילה רצה לומר דהכהן יברך הואיל דקמטי ליה הנאה ואע"ג דמסקינן דהאבי הבן מברך היינו משום דהמברך על המצוה עדיף ויוציא האב את הכהן אבל היכא שלא יוכל