שבט סופר חלק א רפא

סימן ש"ה שיטת בה"ג דמהני והרא"ש לא סבר כן והביא הב"י ראיה דלא מהני מדכתב רש"י על מתניתין לפיכך אם רצה הכהן להחזיר דאין לו תקנה אחרת שלא יפסיד דהא לבה"ג יש תקנה שיאמר הילך לפדיון בני יע"ש

שוב ראיתי בספר קהלת יעקב מרי"ט אלגזי שהקש' קושי' זו על מתניתין אמאי חייב ליתן לו כיון דאין בנוי פדוי חיוב בטעות הוא ותירץ כיון דמה"ת בנוי פדוי א"כ מה"ת חל חיוב עליו ליתן ואף דהשתא דתקנו דאין בנו פדוי חיוב בטעות הוא ולא זכה הכהן מ"מ חייבו מדין הפקר ב"ד ומה שלא הפקיעו זכות הכהן מדין הפקר ב"ד י"ל דהכהן יהיה מפסיד זכותיה לגמרי משא"כ אבי הבן דיש בידו באופן דלא יפסיד שיתן פדיון הבן בתנאי דע"מ להחזיר דקיי"ל דשמה מתנה יע"ש ודבריו דחוקים מאוד מכמה טעמים ואין מן הצורך לפורטם כי מובן מאליו לכל מבין ויודע וראיתי עוד בחדושי רי"ט אלגזי שהקשה למאי צריך קרא דאין פודין בשטרות דהא מכירת שטרות דרבנן דמן התורה לא נקנה אלא גוף הדבר ולא אותיות השטר ולא זכה הכהן ורצה לתרץ לפי דברי הרמב"ן שכתב אע"ג דמכירת שטרות דרבנן מ"מ מצריכין קרא למעוטי שטרות מאונאה היכא דלא הדר ביה משגבה הלוקח את חובו דהא לא מצי הדר ביה ואפי"ה מיעטה רחמנא מאונאה כיון דשטר מכר לו מתחילה וקשה דא"כ אמאי אמר דאין בנו פדוי כשיתן משום דאין פודין בשטרות דהא גם בשט"ח דאחרים אין בנו פצווי משום דמעיקרא הוי שט"ח וא"כ גם בחייב בשטר נמי כן ומאי שנא משטר חוב דאחרים אע"פ שנתן המעות אח"כ יע"ש ובאמת ברש"י בכורות כתב שמא יאמרו פודין בשטרות אפילו אין נותנין כלום היינו דגזרינן שמא יחייב עצמו בשטר ולא יתן אח"כ וימחול הכהן דודאי לא מהני כמש"כ בתוס' שם וא"נ פירוש רש"י בשטר שיש לו על חבירו משמע מלשונו שיש לחוש אטו שט"ח אפילו כשיתן אח"כ ואפילו כה"ג אינו פדוי וקשה ג"כ דמאי שנא שטר של עצמו או של חבירו ורציתי לומר לפ"מ שהעלה הריב"ש והובא ברמ"א דלא מהני שליחות בפדיון וצריך האב לפדות בעצמו וא"כ בשטר של עצמו אם נותן הכותב אח"כ מהני אבל גזרי' אטו שט"ח של חבירו ואם יפרע אח"כ חבירו את שטרו מ"מ לא מהני כיון דנתינת השט"ח לא מהני ולא פדוי במסירת החוב ורק כשיתן הבע"ח את המעות לכהן וזה לא מהני כיון דצריך לפדות בעצמו משא"כ אם היה הדין דנפדה מיד כשנמסר השטר ומסר חוב לכהן דאז היה האב הפודה כן הי' נ"ל לכאורה אלא דכבר כתבו האחרונים וכן בהפלא"ה כתובות אף דאין פדיון ע"י שליח מ"מ נתינת המעות בודאי מהני ע"י שליח ועיין בח"ס יו"ד וא"כ כיון דהכהן פודה בעצמו רק מקבל המעות ע"י הבע"ח שלו מהני ע"כ נ"ל דרש"י סבר בא"נ דזה ודאי רחוק לגזור דלמא יסברו שפדוי אע"ג דאין נותנין כלום כיון דנשאר שיעבודו גבו ולא נתן ג"כ מעות בסוף במאי יהיה פדוי ואפילו בקידושין נמי לא מהני כמש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן מה שאין כן בשטר חוב דאחרים דמקודשת כהאי גוונא אבל בפדיון לא מהני ומשו"ה כתב רש"י בא"נ אטו שט"ח דאחרים דמסתבר לגזור יותר אבל בשט"ח דאחרים אם נתן בעה"ח אח"כ המעות מה"ת בודאי פדוי מכ"ש שט"ח של עצמו אבל מדרבנן יש לגזור נמי אטו דלא יתן מעות וימחול הכהן דכה"ג אינו פדוי ממיעוט דאין גופו ממון כמ"ש רש"י בפירוש ראשון ובשט"ח דאחרים בודאי יש לגזור יותר כמ"ש וכן משמע מסתימת הפוסקים דכתבו דאין פודין בשטרות דאחרים ולא אמרו דפדוי כשיתן הבע"ח המעות והא דאמר עולא דינו וכן כתב לכהן י"ל דרבותא קמ"ל אפילו בכה"ג דחייב את עצמו בשטר אמרינן דמסתמא לפדיון בנו כתבו ואף לר"י אתי' עולא כמ"ש התוספ' או דאפילו כה"ג גזרינן אטו דלא יתן מעות כלל או משום שט"ח של חבירו משא"כ בשט"ח דאחרים בודאי יש לגזור יותר כמ"ש ועיין בכל זה

ועוד תמה על הא דמחלק בכ"ס שם וכן באו"ח ק"ח בענין מהב"ע דאי אין העבירה נעשית רק ע"י מצות לכ"ע אמרינן מהב"ע מה"ת כמו בשופר של עולה דלא יצא אם מצות להנות ניתנו משום דכל האיסור רק הנאה וע"י שיצה במצוה ונהנה נעבדה עבירה והמצוה היא העבירה ומע"כ ציין על הט"א ר"ה שכתב כן הנה מסוף דברי ע"א שם נרא' דאתי' עלה מכח סברא אחרת והיינו דאף לאביי אמרינן אי עביד מהני כה"ג היכי דלא נעשה עבירה כלל אי לא מהני אז גם אביי מודה וגוף דבר זה כבר נאמר ברשב"א יבמות בחליצת סנדל של ע"ז ולאו דוקא לענין מצוה אמר כן דאף בלא מצוה הב"ע אמרינן דלא מהני דהא הרשב"א כתב שם משום הנאת מצוה בחליצה אמרינן לא ליהנות נתנו וליכא איסור כלל רק כתב על הי"מ דאמרו דאף על הנאה שמגיע לו ע"י החליצה דנותר לעלמא דנהי דעבדה איסורא מ"מ חליצתה לא מיפסלה וע"ז הביא הרמב"ן ראיה מהא דשופר של עולה כיון דנתקן האיסור לגמרי אמרינן דלא יצא ולא מהני מעשה החליצה אבל אאמ"ו מאוה"ג ז"ל כתב סברא אחרת דאף אי גם כה"ג אמרי' מהני מ"מ לא יצא משום מצהב"ע כיון דהמצוה עבירה ועיין בשו"ת ר"ע איגר זצ"ל סימן קכ"ט דלא שייך באיסור הנאה דלא מהני דוקא בלא יחלפנו ולא תפדה דכונת הקרא דלא יכול להחליף ולפדות משא"כ באיסור הנאה א"א לפרש כן דלא יהיה לו כח להנות דהא פשיטא דיכול להינות וכן במלאכת שבת יע"ש אבל מ"מ במצוה לא יצא כה"ג באיסור הנאה כיון דגוף המצוה עבירה היא ואין עבירה מצוה ועיין בח"ס חלק ששי בחדושי לולב הגזול דף ל"א שכתב ג"כ כסברת כ"ס ז"ל דכה"ג כ"ע מודה דהוי מצהב"ע וכתב בחדושי רשב"א יבמות כתוב בלשון אחר וכדברי ט"א ובאמת הט"א ערביב שתי הסברות כנראה מלשונו אבל כד דייקת שתי סברות שונות המה ועיינתי אח"כ בכ"ס או"ח ק"ח ומוכח נמי מדבריו כן דוק ותשכח וידע מעכ"ת על מה שראיתי במכתבו שתמה על הכ"ס שהעלים עין ממה שנאמר ונכתב בגדולי אחרונים כי אין זה תמי' כי כמה פעמים אמר כי מרוב טרדותיו אין לו לו פנאי ולחפש ולעיין אף בספרי גדולי אחרונים בכל המקומות ונקל לו יותר לחדש מעצמו מלחפוש בספרים ע"כ נמצא כמה פעמים בכ"ס מה שכבר דברו בו האחרונים המפורסמים והיה רצונו לדפוס זאת בהקדמת ספרו ונשמט מחמת שכחה ותו אין הזמן מספיק להאריך והנני ידידו הדש"ת פרעסבורג יום א' לסדר ויקרא תרמ"ה לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה ק

שוכ"ט לכבוד תלמידי חביבי הרבני המופלג מורג חרוץ ברק השנון ז"ר יפ"ת בע"פ כש"ת מה"ו ישעי' פירסט שי'

אחדש"ה את מכתבך קבלתי עם דברי תורה ונהניתי מהתמדת לימודך וידעת כי הטרדות גברו בעתים הללו קודם לחג הפסח ע"כ יהיה דברי מעטים ובגמר דבריו אדם נתפס והוא ג"כ מענינא דיומא בפדיון בכור מה שהעלית ליישב דקדוק של הצל"ח בסיומא דמס' פסחים על הא דהקדים פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך שהחיינו מי מברך דלאיזה צורך הקדים הא דפשיטא ליה ותרצת לפ"מ שהעיר בריב"ש אמאי לא מברך על פדיון הבכור כיון דיכול דנפיק מיניה חורבא דנראה דכל הבנים מחויבים בפדיון ותי' הריב"ש כיון דאם הוא פודה את עצמו מברך על פדיון בכור וכדי לחלק בין פודה עצמו לבנו חילקו בנוסח הברכה וחורבא לא נפיק דזיל קרי ביה רב הוא ורצית להמתיק דברי הריב"ש לפמ"ש התוס' בפ' יש בכור לחלק הא דמברך שהחיינו על פדיון ולא על המילה דפדיון לא שכיח וע"כ דלא מחייב על כל בן ומשו"ה מקדים על פדיון הבן אבי הבן מברך ודלא יהא קשה מאי שנא ממילה ועד ששואל מי מברך שהחיינו ישאל אי מברך שהחיינו כלל ומשו"ה הקדים דמברך על פדיון הבן ולא מברך על פדיון בכור ע"כ דמברך שהחיינו וא"א למטעי דמחייב על כל בן ומשו"ה שאל דוקא מי מברך ודבר שכליי דברת

אלא שגוף דברי הריב"ש תמוהין דאי לחלק בין פדיון