שבט סופר חלק א רנה

אי לשון אכילה בכזית א"א לומר דיאסור לב"נ אפילו בכ"ש ולשנות משמעות הלשון. ומאז ישבתי ותרצתי בזה קושי' הצל"ח בסוגיא דחזקיה ור' אבוה בפסחים על הרמב"ם דמקשה שם והרי אבמה"ח ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ וכו' דילמא ר"נ סבר כר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ לא אסור בהנאה מה"ת אבל לב"נ מ"מ אסור משום לפני עור דלדידי' לא נאמרו שיעורין ואפילו בכ"ש חייב והניח בצ"ע ולדידי ל"ק דהא כל טעמא דהרמב"ם משום דסבר סתם אכילה בכ"ש אבל אי אכילה בכזית גם לב"נ בכזית ומבואר במל"מ דר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת ע"כ סבר דסתם אכילה בכזית ומשו"ה אמר אכילה אמר רחמנא וליכא וא"כ לר"ל גם לב"נ ליכא איסור בכ"ש והרמב"ם להלכתא כר' יוחנן כתב שפיר דבן נח חייב בכל שהוא ומקשה הש"ס שפיר מר' נתן וא"כ מוכח דרמב"ם ע"כ סבר דסתם אכילה בכ"ש ולא א"ש תירוצי ע"כ בחרתי לי דרך אחר יותר נכון בדברי הרמב"ם וליישב ג"כ קושי' תוס' דנ"ל הא דשבועה חל על ח"ש או לא תליא אי כוי בריה בפני עצמה או ספיקא הוי דהא ר"י יליף דח"ש אסור מכל חלב וגם מרבינן כוי ממנו וכ' תוס' הא דצריך ר"י לסברת חזי לאצטרופי ואמאי לא אמר מטעמא דקאמר בסמוך דיליף מכל חלב ותירצו דאי מקרא דכל הו"א דעיקר קרא אתיא לכוי דמסתבר טפי לרבות וח"ש רק מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל מצד סברת חזי לאצטרופי מרבינן תרווייהו כוי וח"ש וא"כ י"ל בודאי אם אי אפשר לרבות מכל רק ח"ש מקרי נמי מפורש בתורה כי כל מיותר לגמרי וע"כ לא אתיא רק לח"ש והוי כמו מפורש אבל אם אפשר לרבות מכל כוי ומסתבר טפי רק משום דיש ג"כ סברא לח"ש משום חזי לאצטרופי מרבינן נמי ח"ש זה לא מקרי מפורש בתורה דהא רק מסברא מרבינן וי"ל נמי דאתיא כל לכוי אלא שזה ניחא אי אמרינן כוי בריה בפני עצמה ויש לרבות מכל כוי אבל למ"ד דכוי ספיקא הוי א"א לרבות מכל רק ח"ש א"כ אי אמרינן באמת דח"ש אסור ע"כ ילפינן מכל דהא אין לנו דרשה אחרת והוי כמו מפורש בתורה והא דאמר ר"ל ע"כ אסמכתא הוא משום דכוי ספיקא הוי היינו דאין ראיה מברייתא דדרשה גמורה הוא רק כמו כוי אסמכתא כן ח"ש אבל י"ל ג"כ דח"ש אסור מכל וכוי א"א לרבות משום דהוי ספיקא וא"כ שפיר מקשה לר"י בשבועות מ"ט לא אמר כר"ל אע"ג דח"ש אסור מ"מ ר"י סבר כוי בריה בפני עצמה הוא עיין בר"ן חולין פ' הזרוע קל"ב דמוכיח מר"י שם דע"כ סבר דכוי בריה בפני עצמה וכ' הר"ן שם דגם הרמב"ם פסק דכוי בריה בפ"ע ומשו"ה חל על ח"ש אבל הסוגיא דיומא דקאמר וכ"ת משום דאית ליה היתר מה"ת חל עליה שבועה דמזה הוכיח הרשב"א דאי הוי מה"ת באמת דלא חל היינו משום דאזיל השתא לר"ל ואי היה סבר ר"ל ג"כ דאסור מה"ת בודאי לא היה חל עליו שבועה משום דהוא סבר ספיקא הוי כמו שהוכיח ר"ל מכח זה דגם ח"ש אסמכתא וא"כ ח"ש מפורש בתורה דא"א לרבות מכל רק ח"ש ואין כאן סתירה בסוגיא וא"ש דפסק הרמב"ם דשבועה חל על ח"ש לשיטתו דפסק כוי בריה בפ"ע וממילא ח"ש לא הוי מפורש כאשר בארתי והדברים נכונים

ואם כנים דברינו מיושב ע"נ קושי' תוס' דלא יכול לאוקמי במפרש וד"ה דהא כ' התוס' ביומא ד"ה כוי בריה וכו' הא דאמר ר' יוסי כוי בריה בפני עצמה היינו ספק חיה או בהמה וסבר כוי ספיקא הוי וא"כ לר' יוסי גם ר"י מודה דלא חל שבועה על ח"ש וא"כ לא אתיא מתניתין כד"ה ולא קאי על פלוגתא דרבנן ור"ע רק על ר' יוסי והתנאים דסברו כוי ספיקא הוי ומשו"ה לא יכול לאוקמי במפרש

ובזה יש ליישב דקדוק עצום שי"ל בסוגיא דשבועות דהא גם רב ושמואל אמרי כר"י בכולל ואמאי מקשה רק ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ולא מקשה גם על רב ושמואל אלא שבאמת לרב ושמואל אין להקשות די"ל דהם באמת סברו להלכתא כוי ספיקא הוי ולא רצו לאוקמי מתניתין דלא כהלכתא עיין בתוס' חולין ק"ג ע"א ד"ה מי סבר ר"י וכו' אבל ר"י דסבר להלכתא דבריה בפני עצמה הוא ולדידי' לא מפורש ח"ש משום הכי מקשה שפיר רק לר"י ונכון בעזה"י

ועוד יש לנו ישוב על הא דלא מקשה ג"כ על רב ושמואל לפי מה שראיתי בחדושי אאזמ"ו בעל ח"ס זצ"ל שמקש' על הא דאמר ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם אליבא דר"ע דמשמע דא"א לאוקמי מתניתין באופן אחר דהא גם יש לאוקמי במפרש שלא כדרך הנאתן והעלה מכח זה דר"ל דסבר הנאת מעיו בעינן גם שלא כדרך הנאתן חייב משום דהכל תלוי לר"ל במלוי כרס גם שלכדה"נ הוי מלוי כרס ולפי"ז לפמ"ש תוס' בתירוץ שני דע"כ הקושי' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל היינו דהוי לאוקמי בשלא כדרך הנאתן דבח"ש לא משכחת הן וא"כ י"ל דלרב ושמואל א"א להקשות דילמא סברו כר"ל דהנאת מעיו בעינן וגם שלכד"ה אסור אבל לר"י דסבר בפירוש בפסחים כ"ד ע"ב דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן משום דהלך לשיטתו דהנאת גרון בעינן מקשה שפיר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל וק"ל

והנה ממה שהקשה הצל"ח בפסחים משמע דפשיטא ליה דגם ח"ש באיסור הנאה לר"ל ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן ובמח"כ לא ראה לפי שעה הירושלמי תרומו' פ"ו שאמר מודה ר"ל באיסור הנאה דח"ש מה"ת ועיין בס' קהלת יעקב אריכות נפלא בדיני ח"ש והאריך ג"כ באיסור ח"ש גבי הנאה ולא ידע טעמא מפני מה יהיה ח"ש מה"ת אסור לר"ל ומפלפל שם אי גם בא"ה צריך כזית או לא

ובצל"ח הוכיח דע"כ גם לענין איסור הנאה צריך כזית דא"כ לשיטת הסוברים דלוקין על הנאה יהיה לוקין על פחות מכשיעור בחמץ ולמה צריך כזית ונ"ל טעמא לסברת הירושלמי דמחלק בין א"ה לאיסור אכילה בשנקדים ליישב קושית תוס' יו"כ דמקשה לר"י דח"ש אסור מה"ת בכל איסורין מ"ש דאשמעינן תנא דוקא ביו"כ ומיישב בזה דקדוק אחר שקאמר הש"ס הניחא לר"י שדרך שמעיינים לבקש איזה קושי' או דוחק לאותו אמורא דנאמר עליו הניחא וכ' שזה הקושי' דמ"ש דאשמעינן תנא דח"ש אסור ביוה"כ טפי מבשאר איסורין ועיין שם

ולדידי נ"ל בשנסביר תחלה סברת ר"י משום דחזי לאצטרופי וכתבו האחרונים הח"ץ והפרמ"ג יו"ד סי' ס"ג וס"ה די"ל דילמא ישכח ויאכל כזית שלם או שיאכל עוד איסור בכדא"פ ויצטרף אח"כ לשיעור שלם ובאמת דוחק לומר כן שהאיסור משום שיאכל עוד ולקרב הדבר יותר י"ל לפי מה דמבואר בש"ס ס"פ גה"נ לר"י באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלה חייב משום דסבר הנאת גרונו בעינן אבל לר"ל דסבר הנאת מעיו כתב רש"י אם אכל ח"ז ואח"כ הקיאו ממעיו וחזר ואכלה פטור משום דלר"ל הכל תלוי במלוי כרס וא"כ לר"י יכול לבוא לידי איסור מלקות או כרת בח"ז לבד אם יכנסו לגרונו וחזר והקיאו ויצטרף אח"כ לשיעור שלם ולא צריך לאכול יותר ובח"ז לבד יכול לעבור וזה ניחא לר"י דסבר הנאת גרונו אבל ר"ל דסבר הנאת מעיו ליכא אופן שיתחייב על ח"ש דהא הנאת מעיו ס"ל וכזית שלם בעינן כמ"ש רש"י ומשו"ה ל"ל סברת חזי לאצטרופי וזה הסבר נכון בטעם פלוגתתן אלא לפי"ז אם כל טעמא דר"י משום דחזי לאצטרופי כה"ג בהנאת גרונו א"כ לפי מה שכייל והשריש לנו אאמו"ז בעל ח"ס זצ"ל הובא בשו"ת ח"ס או"ח קכ"ז וכ"ס סי' צ"ו וקי"א דביו"כ לכ"ע בהנאת מעיו תליא משום דתליא ביתובי דעתא וזה ליכא רק בהנאת מעיו וא"כ יהיה ח"ש מותר ולא מוכח זה מכל חלב די"ל דוקא באיסורין דתלויין בהנאת גרונו וי"ל דזה קמ"ל מתניתין דגם לענין יו"כ ח"ש אסור והטעם באמת צ"ל משום דחזי לאצטרופי כמו שהסברו האחרונים משום שמא ישכח ויאכל כזית שלם בב"א או בכדא"פ

ומיושב נמי שפיר דקאמר הניחא דמשמע דיש איזה דוחק גם לאותו אמורא וזה הוא הקושי' גם לאותו אמורא דהא לא מוכח רק בשאר איסורין משא"כ לענין יו"כ