שבט סופר חלק א רנד

מקרי בשר לא הוי קרינן בשר לולי דגלי קרא א"כ בגבינה דלית לן קרא גבינה שבין השיניים לא הוי גבינה כלל ושפיר נקט רב חסדא סתם גבינה ומה"ט דנקט סתם גבינה היה מוכיח הרמב"ם דעיקר הטעם משום בשר שבין השיניים ולא משום מושך הטעם דלשיטתו מוכרח וא"ש הכל

ועוד אבאר דברי הרמב"ם שכתב דוקא בשר עוף יש לאכול אחר הגבינה בלא קינוח והדחה אבל לא בשר חיה ואגרא דוקא בשר עוף ודלא כתוס' שהה"ד חיה אלא מילתא דשכיח נקט והרשב"א כתב משום דבשר בבשר מחליף כדתנן בפ' שני דחולין והקשה דגם בשר עוף מחליף ונ"ל דיש להרמב"ם ראיה מהא דכבר עמד תוס' בר"פ הא דדייק ממתניתין דכל הבשר הא דבשר עוף מה"ת ולא נקט חיה ונדחקו דה"ה חיה ולרמב"ם א"ש דהא כל הדיוק הוא כמ"ש תוס' דסמך על הסיפא דגזרינן העלאה אטו אכילה וא"כ חיה דמחליף יותר בבשר בהמה לא הוי גזירה לגזירה ומשו"ה לא מצי למידק דחיה דאורייתא אבל מבשר עוף דלא מחליף בבשר בהמה שפיר דייק דע"כ מה"ת דאי לאו הכי לא היה להם לגזור דהוי גזירה לגזירה וא"ש. ומפני רוב הטרדות אסיים ידידו דו"ש ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה פב

שלום וכ"ט לכבוד אחי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ושנון עדני העצני ז"ר יפ"ת בנש"ק כש"ת מו"ה שלמה סופר נ"י רב בק"ק דערעטשקע יע"א

מכתבך עם בישור כל טוב מצדך קבלתי ע"נ ושמחתי לדעת שלום תורתך עם תלמידים סביב לשולחנך האוכלים מלחמך לחם של תורה וראיתי דבריך טובים בסוגיא דח"ש והצעת לפני ישוב דברי הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות

ואענה גם אני את חלקי אשר חנני החונן לאדם דעת תורה והנה הרמב"ם פסק שם מי שנשבע שלא יאכל ח"ש נבילות חל השבועה ואפילו בהן נמי חל דלא כשיטת תוס' בשבועות כ"ג דלא חל בהן אפילו אי חל בלאו והרשב"א בתשובה מקשה על הרמב"ם מסוגיא דיומא דרצה מתחלה לומר לר"ל אפילו אי ח"ש רק מדרבנן אסור אפ"ה לא חייב קרבן שבועה ואח"כ אמר וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת חל עליה קרבן שבועה משמע אי הוי ח"ש מה"ת בודאי לא חל קרבן שבועה ומשו"ה פסק הרשב"א דלר"י דח"ש אסור מה"ת לא חל שבועה ונדחק בסוגיא דשבועות דמשמע מהא דמקשה ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דשבועה חל על ח"ש וכתב דהקושיא הוי רק לרב ושמואל אי סברו דח"ש רק מדרבנן או דבאמת היה יכול לתרץ דלר"י לא חל ודוחק וצריך ליישב לפי"ז ג"כ סתירת הסוגיא דביומא משמע כדדייק הרשב"א דשבועה לא חל על ח"ש אי אסור מה"ת ובשבועות משמע להיפך

ונלענ"ד ליישב דהנה התוס' בשבועות מקשה מאי קמשני ר"י דמוקי לה כדברי הכל דהא יכול לאוקמי מתניתין במפרש ח"ש וגם רבנן מודים והוי כד"ה ומתרץ בתוס' דא"כ הוי משמע דוקא במפרש אבל בסתם לא ולר"ע אפילו בסתם נמי ועדיין לא הוי כד"ה

ובאמת דברי התוס' תמוהין דהא בכולל נמי יש לדייק כן דהא דצריך כולל ובפרט לפי שיטת התוס' דאיירי דוקא במפרש שחוטות ונבלות זה דוקא לרבנן אבל לר"ע בלא כולל נמי חל דהא דעתו על כל שהוא א"כ נמי יש לדייק דלא כר"ע ומצאתי אח"כ שכבר הרגיש בזה בס' מהרשש"ך בחידושיו לשבועות והניח בצ"ע

ונ"ל לתרץ קושי' תוס' דהנה כבר הקשה המל"מ דמאי פליגו רבנן דסברו דדעתו לאסור רק כזית ור"ע דסבר דאוסר אפילו בכ"ש דאי אכילה בלשון בני אדם כזית מ"ט דר"ע ואי כ"ש נמי משמע א"כ מ"ט דרבנן דאי אפילו אכילה של תורה בכזית מ"מ בשבועה הכל הולך אחר לשון בני אדם והאריך ומפלפל שם בדברי הרא"ם דסבר דסתם אכילה של תורה בכ"ש רק דאתיא הלכה לענין עונשין בכזית ושאר מפרשים סברו דסתם אכילה משמע כזית כדמשמע מהא דאמר ר"ל אכילה אמר רחמנא וליכא יע"ש

והנה המל"מ רצה להסביר מחלוקת של רבנן ור"ע בין לשיטת שאר מפרשים דסתם אכילה בכזית ובין לשיטת הרא"ם דסתם לשון אכילה בכ"ש אבל אנן לעצמינו נוכל לומר באמת דבהא פליגו רבנן ור"ע דהכל סוברים דאין אדם אוסר יותר ממשמעות לשון אכילה של תורה ורבנן סברו דסתם אכילה של תורה בכזית ומשו"ה גם הוא אינו אוסר את עצמו יותר מכזית ור"ע סבר דסתם לשון אכילה בכ"ש ומשו"ה אוסר נמי את עצמו בנשבע שלח יאכל כמשמעות אכילה של תורה דהוי בכ"ש ומאי דרצה המל"א לומר דגם רבנן סברו כשיטת הרא"ם ואפילו דעתו בכ"ש לענין עונשין דעתו דוקא בכזית כבר חולק על זה האבני מלואים בתשובותיו דא"א לומר כן כיון שהוא אומר בפירוש ונשבע שלא יאכל דהוי בכ"ש א"כ אם אינו רוצה שיענוש רק על כזית הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה יע"ש וע"כ רבנן סברו דסתם אכילה בכזית ולפי"ז י"ל אי שבועה חל על ח"ש או לא תליא בפלוגת' זו אי סתם אכילת בכ"ש או בכזית לפמ"ש הר"ן בחידושיו להסביר הא דשבועה חל על ח"ש אע"ג דאסור מה"ת היינו משום דאינו מפורש בתורה ולא אתיא רק מדרשא כמו ח"ש דמרבינן מכל חלב וא"כ זה דוקא אי סתם אכילה בכזית וח"ש רק מרבוי דכל אבל אי סתם אכילה בכ"ש והל"מ רק לענין עונש אע"ג דאי לאו ריבוי דכל הוי אמרינן דהל"מ אתיא להוציא הקרא מפשטי' מ"מ עכשיו דאתי וגילה קרא דכל דגם ח"ש אסור ופשטא דקרא אתיא על כ"ש מקרי מפורש בתורה ואין איסור שבועה חל עליו וא"כ לר"ע דסבר דאדם אוסר את עצמו בכ"ש וסבר ע"כ דסתם אכילה בכ"ש א"כ לר"ע לא חל שבועה על ח"ש וזה שמתרץ הש"ס על ר"י דלא אמר כר"ל משום דמוקי לה אליבא דכ"ע ולר"ע א"א לאוקמי כמ"ש ומיושב קושי' תוס' דלא יכול לומר נמי במפרש

ויש לישב נמי סתירות הסוגיא וקושי' הרשב"א מסוגי' דיומא הא דרצה מתחלה לומר דאפילו באיסור דרבנן לא חל שבועה היינו לשיטת הרמב"ם דכל איסור דרבנן הוי מה"ת מלאו דלא תסור וכמ"ש רש"י ביומא בפירוש דלא חל משום לאו דלא תסור ובאמת הקשו על הרמב"ם דסבר דכל דרבנן הוי דאורייתא א"כ לא יחול שבועה על ח"ש אפילו לר"ל אלא שמתרצים לפי דברי הר"ן דכל שאינו מפורש בתורה חל עליו שבועה וה"נ אע"ג דעובר על לאו דלא תסור מ"מ האיסור ח"ש אינו מפורש ועיין באבני מלואים בתשובותיו א"כ משו"ה קאמר יכ"ת כיון דאית ליה היתר מן התורה הכונה דמן התורה יש היתר לח"ש דאינו מפורש אע"ג דבאמת אסור משום לאו דלא תסור אבל מ"מ מן התורה יש היתר ובזה מדויק דלא קאמר כיון דמותר מן התורה או דאסור רק מדרבנן וא"כ כונת סוגיא דיומא ג"כ דלא חל רק כיון שאינו מפורש בתורה האיסור אע"ג דבאמת אסור מה"ת וזה כסוגי' דשבועות ולא קשיין אהדדי ול"ק על הרמב"ם מסוגיא דיומא. אלא דא"כ צריכין אנו לומר להרמב"ם דפסק כחכמים דאדם אוסר עצמו רק בכזית וכן שבועה חל על ח"ש משום דסבר דלשון אכילה שבתורה הוי כזית

ובאמת מהרמב"ם בפ"י מהל' מלכים הל' י' שכתב דלא ניתנו שיעורין לבני נח אלא לישראל בלבד והטעם כבר כתב בספרן של אחרונים משום דסבר הרמב"ם דלשון אכילה בכ"ש ורק לעונשין הל"מ ולב"נ לא ניתנו הלכה אבל