שבט סופר חלק א רנג

קנים ויכול לטבול בהם ואפי"ה סובר הרא"ה דאין השאובין נטהרים נ"ל דלא דמי כיון דעכשיו א"א לטבול רק ע"י כבישה בחבילי עצים הוי כמחוסר מעשה וכאשר המקוה עכשיו א"א לטבול ומשו"ה לא מכשירין השאובין משא"כ במרודדין אף שאין כל גופה עולה בהן כדרך גדילתה כיון שיכולה לטהר ע"י פישוט כביניתא גם השאובין נטהרין והרשב"א במשמרת חולק על דברי בד"ה כיון דיש במקוה מ' סאה ממלא בכתף ונותן והא דמתניתין דכובש היינו בדלית ליה מים שאובין להוסיף יעיין שם. ואח"כ ראיתי בשו"ת גנת ורדים כלל ד' סי' א' שחולק על הרא"ה ג"כ וכתב דגם מרודדין חשוב ככל גופו עולה בהן כיון שאפשר ע"י כבישה בחבילי עצים ואף שכתבתי די"ל דזה הוי מחוסר מעשה מ"מ כה"ג דאפשר לטבול ע"י פישוט אף דלכתחילה אין לעשות כן בודאי מכשירין ע"י ריבוי מים שאובין ע"כ יש תקנה למקוה זו להגביה ע"י מים חמין שיגיעו עד החזה אבל לכתחילה בודאי אנו צריכין לעשות באופן היותר טוב ומועיל כאשר כתב מע"כ למעט חלל המקוה ע"י שיבנו עוד ב' שורות אבנים ולכבוש המים על ידיהם ולהגביה אותם וכבר כתבתי דלכל הפוסקים לכתחילה צריך לבעלה טבילה כמו לטהרות וגם אין לטבול לכתחילה כביניתא רק שיגיע המים עד החזה ובדיעבד אם שחתה הרבה צריכה טבילה אחרת כמ"ש בש"ך י"ג ובודאי חיוב גדול ומצוה רבה להתאמץ להסיר המכשלה הזאת ולדבר על לב אקרו"ט שיתקנו את המקוה ולא אפונה שישמעו לדבריו ולעצתו וימהרו את מעשה התיקן יהיה זה שלום לו דברי הכותב בחפזון ידידו פ"ב יום ד' לסדר בהר בחוקותי ל"ו למב"י תרמ"ב לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה פא

שלום וברכה להרבני המופלג מורג חרוץ מו"ה חיים זלמן מאשקאוויטץ שי' בק"ק בעסערמין יע"א

מכתבו קבלתי אף שלא ידעתיו מ"מ מכותלי מכתבו ניכר כי צורבא דרבנן הוא וראיתי שעמד על מה שנאמר ביו"ד סי' קצ"ח סעיף כ"ד ויש נוהגת שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר ואע"פ שבודקת וחוצצת השיניים חוששת דלמא תשתייר ולאו אדעתא ומנהג יפה הוא ומשמע מזה דאינו חיוב רק נשים צדקניות מחמירות על עצמן בחומרא יתירה והט"ז כתב שם אף אלו דנהגו כן מ"מ אם לא עשאו כן לא מעכב הטבילה בשביל זה ובשבת ויו"ט המנהג לאכול בשר רק שתזהר לנקר ביותר אחרי כן ומעלתו תמה אמאי לא יהיה דינא לכל הנשים כן ולאו מצד מנהג בעלמא דהא פסקינן ביו"ד בסי' פ"ט כשיטת הרמב"ם דטעמא דצריך לשהות שש שעות בין בשר לגבינה הוא משום בשר שבין השיניים וכתב הרמב"ם דאינו סר בקינוח וכיון דאינו סר בקינוח אם כן דינא הוא שלא תאכל בשר דא"א לקנח וחוצץ והאריך בסוגי' דחולין ר"פ כל הבשר

ואען ואומר לו דוק בדברי הרמב"ם שכתב דאינו סר בקינוח משמע דוקא בקינוח אינו סר היינו כמו שאמר בש"ס שם דאין קינוח אלא בפת ואם אוכל פת אינו סר רק מה שהוא על החיך אבל מה שהוא בין השיניים אינו סר בקינוח כיון שהבשר תחוב בחוזק בין השיניים אלא ע"י ניקור ואם חוצץ את שיניו באמת יש להסיר את הבשר וצ"ל דחכמים לא רצו בתקנה זו אולי לא ינקר היטב ולא יחצוץ שיניו יפה על ידי בהילות ויבוא לאכול בשר וגבינה יחד והא דהחמירו בבשר בחלב שלא לסמוך אף בניקור שיניים ובטבילה סמכו רק מנהג להחמיר יש לומר כיון דבלא"ה מיעוט הוא אלא שהוא מיעוט דמקפיד וגזרו אטו רוב המקפיד וי"ל דזה דוקא אם כל הבשר נשאר בין השיניים מה שרגיל להיות בשעת אכילה אז הוי מיעוט המקפיד אבל אם כבר נקרה וחוצצת את שיניה ולא נשאר רק מיעוט בעלמא בין השיניים מה שאינו נראה עוד מבחוץ בודאי אין חוצץ מצד הדין דהא אין לחוש רק שנשתייר שם דבר מועט ואין להחמיר שלא תהני ניקור השיניים וגם בית הסתרים הוא ואין צריך רק ראוי לביאת מים ולהריטב"א הוא רק מדרבנן ומצינו בכמה דברים שהקילו בבית הסתרים אף אי אמרינן דצריך מה"ת ראוי לביאת מים כיון דעכ"פ יותר קיל דאין צריך לביאת מים גם עיין בש"ך שם ס"ק ל"ב ומה"ט אינו אלא מנהג כיון דאף אם נשאר מעט אין בו איסור כלל דודאי אינו מקפיד כנ"ל לקיים ולהצדיק אלו שאין נוהגים חומרא זו ובפרט בדורות אלו דנשים חלושות הנה ועיין

וראיתי שטרח לישב דברי הרמב"ם מהקושי' החמורה שהקשו עליו בפר"ח ומהר"ם לובלין בחולין שם דכיון דכל הטעם דר' חסדא דגבינה אחר בשר אסור משום בשר בין השיניים א"כ מאי בעי בשר בין השיניים מהו דהא כל הטעם דר"ח הוא רק משום בשר זה ונדחק מאד ליישב ונ"ל דבאמת יש לנו עוד טעם כמ"ש רש"י משום דבשר מושך הטעם יותר מגבינה ומשו"ה בין בשר לגבינה צריך להמתין ולא בין גבינה לבשר וגם טעם הרמב"ם משום בשר שבין השיניים והטור באמת כתב דיש להחמיר כשני טעמים והרשב"א כתב בתשובה דגם לרמב"ם אסור לאכול אחר שומן של בשר ואע"ג דלא שייך בשר בין השיניים מ"מ אסור משום לא פלוג ויש להסביר כיון דבאמת שומן מושך הטעם אלא שהרמב"ם סבר דמשום ה"ט לחוד דנשאר רק טעם בעלמא מה שאינו ממש וטעם וריח כזה לאו מלתא הוא כלל לא היו אוסרים לאכול גבינה אחר בשר אלא משום בשר בין שיניים דנשאר בשר ממש וא"כ יכול לבוא לידי שיאכל בשר ממש עם הגבינה וזה עיקר הגזירה אבל כיון דכבר גזרו משום בשר בין השיניים שוב לא פלוג וגזרו גם כן על שומן כיון דעכ"פ שייך טעמא דרש"י דנשאר הטעם בפיו וא"כ יש לומר בודאי אי לא מצינו דבשר שבין השיניים מקרי בשר ע"כ צ"ל דטעמא דאסור לאכול גבינה אחר בשר הוא בשביל טעמא דרש"י אבל מאחר דהאיבעי נפשט ליה מקרא דבשר שבין השיניים מקרי בשר אמרינן דעיקר טעמא הוא משום בשר שבין השיניים ואף בלוע נמי אסור מה"ט

וביותר יש לומר דהרמב"ם לשיטתו הוכיח דזה עיקר הטעם דהרמב"ם סבר דגם גבינה אחר בשר עוף אסור וכתבו הראשונים משום דרב חסדא אמר סתם אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה משמע דבכל מיני בשר אסור וצריך להסביר דהא ר"ח אמר ג"כ אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר והא אינו דומה בשר עוף לבהמה דהא בבהמה סבר הרמב"ם דצריך עכ"פ קינוח והדחה ובבשר עוף פסקינן כאגרא דעוף אחר הגבינה לא צריך לא קינוח ולא נטילת ידים כשיטת הרמב"ם וצ"ל דהא רב חסדא לא איירי מקינוח והדחה כלל דהא בגבינה אחר בשר לא סגי בקינוח ולא איירי רק שצריך לשהות בין בשר לגבינה ואסור אף בקינוח ומדקאמר סתם בשר משמע אף בשר עוף אבל בבשר אחר הגבינה הא דמותר לא קאי על קינוח והדחה כלל דמזה לא איירי רב חסדא רק אי צריך לשהות א"כ שפיר קאמר דמותר לאכול בשר אחר גבינה מבלי שצריך לשהות ולענין זה אין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ושפיר נקט סתם בשר

אלא דעדיין קשה לפי מה שמבואר ברמ"א דיש להחמיר בגבינה קשה וישנה דיש להמתין ששה שעות כמו בבשר משום דג"כ מושך טעם כבשר א"כ למה נקט רב חסדא סתם גבינה מותר לאכול אחריו ומשמע בכל גבינה אפילו קשה והא בבינה קשה יש להמתין כמו בבשר דחד טעמא הוא אלא דלהרמב"ם דדייק מדנקט בשר סתם דכל בשר במשמע לא קשה מגבינה דכתב הט"ז סק"ד דנראה לו להרמב"ם שרי אף בגבינה קשה דהא לולי דמצינו דבשר בין השיניים