שבט סופר חלק א רמד

דהיינו נמי טעמא דשלכד"א חייב כסברתו דהא הוא אוכלו ואחשביה לאכילה ומה"ט כתבו ג"כ דאף בנבילה שנסרחה אם אוכלו אסור עכ"פ מדרבנן כיון דאחשביה לאכילה והארכתי במקום אחר בזה וצריך להבין לפי סברת הריטב"א מפני מה סבר ר"ש דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ופטור והא אחשביה לאכלו וצ"ל דשאני התם דבטל ונפסל לגמרי מאוכל אדם ואינו מקרי עוד נבילה כלל ועיין בחות דעת סי' ק"ג שאפילו ממתיקי אח"כ בתבלין שראוי לאכלו מ"מ פטור דנפסל ונבטל לגמרי מאוכל אדם וזה לר"ש דמחייב מצד הסברא דאחשביה א"כ ליכא חילוק בין אכילת משהו או שלכד"א משא"כ לדידן דלא אמרינן אחשביה כלל י"ל שפיר דוקא בכדרך הנאתן חייב אף אי חייב במשהו כמו יין נסך להרמב"ם וכן באבמה"ח אע"ג דחייב על משהו בשר שעליו והגידין והעצמות אינם ראוים לאכילה מ"מ פטור שלכד"א אבל תוס' בשבועות שכתבו דטעמא דלא אמרו כזית אלא לקרבן היינו משום דליכא כרת רק בקרבן משמע דלית להו טעמא דאחשביה ואפי"ה משמע דסברי דגם שלכד"א אסור כדכתב מהרש"ל לשיטתם ע"כ צ"ל דסברו כיון דר"ש חייב על משהו דלא הוי דרך אכילה ולא קדריש לשון אכילה כלל או דסבר כרא"ם דאדרבה אכילה משמע כ"ש ורק הל"מ דשיעורין של עונשין בכזית א"כ לדידן נמי היכי דחייב בכ"ש יש לחייב נמי על שלכד"א דהא משהו נמי לאו אכילה הוא כמו בע"ז או לרש"י בשרצים דסבר דאיסורן בכעדשה כנומאתן ועיין בתוס' יבמות קי"ד

וראיתי בספר מעט הכמות ורב האיכות גינת וורדים מבעל פרמ"ג שכתב דלהרמב"ם לשיטתו מוכח דשלא כד"א מה"ת אסור כדפירש הה"מ דבריו דהא הרמב"ם סבר דלא נאמרו שיעורין לבני נח וחייב בכ"ש וא"כ שלכד"א נמי אסור לב"נ ואם בישראל רק מדרבנן אסור שלכד"א א"כ קשה מי איכא מידי וע"כ דגם לישראל עכ"פ מה"ת אסור אע"ג דאין לוקין והוי כמו ח"ש אבל תוס' לשיטתם דמשמע מדבריהם חולין דף ל"ב דגם לב"נ בכזית דוקא ועיין בראש יוסף א"כ גם לב"נ שלכד"א מותר ומשו"ה י"ל דשלכד"א מותר לגמרי לישראל או עכ"פ מדרבנן אסור יעיין שם כלל ס"ד

ותלמיד אחד כתב לי שי"ל הא דאמר רב שימי למעוטי שאם אכל חלב חי ושביק שאר איסורים משום דלשון דאין לוקין משמע אבל איסור דאורייתא איכא כשיטת הרמב"ם וי"ל דזה דוקא גבי חלב לפי מה שכבר הקשה מהרש"א על מהרש"ל בשבועות שם דאם לר"ש חייב שלכד"א א"כ לר"י דגם ח"ש אסור מה"ת יהיה גם שלכד"א אסור ג"כ מה"ת ממילא אין השבועה חל עליו כמו שאינו חל על ח"ש לתירץ זה וכבר כתב בשעה"מ דלא קשה דשאני ח"ש דטעמא משום דחזי לאצטרופי משא"כ בשלכד"א דלא שייך חזי לאצטרופי לא אסור רק מדרבנן והר"ן כתב הא דאצטרך באמת לטעמא דחזי לאצטרופי אע"ג דמרבינן מכל חלב משום די"ל דוקא חלב דחמיר דחייב כרת רבתה התורה מכל חלב דאסור ג"כ ח"ש משא"כ בשאר איסורי דקילי וא"כ עכ"פ בחלב דריבתה בפירוש אין לנו למדרש טעמא דקרא להקל בחלב וכיון דח"ש אסור מכל חלב באמת יש לנו לומר דגם שלכד"א אסור מה"ת כמו ח"ש דהא בחלב לא צריכין אנו לטעמא דחזי לאצטרופי משו"ה נקט למעוטי חלב דוקא אין לוקין אבל איסורא מה"ת איכא משא"כ בשאר איסורי דקילי מחלב ודבריו נכונים ועיין בחדושי מחנה לוי במס' שבועות שהעלה ג"כ דבחלב ח"ש אפילו בתערובות אסור משא"כ בשאר אסורים ועיין גם כן בכתב סופר

ולדידי נראה די"ל דחלב נקט לרבותא לפי מה שאמרו בש"ס חולין דף ק"כ על הברייתא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה החלב וגמעו חייב ומקשה והא לאו אכילה הוא ומתרץ דנפש לרבות את השותה ועיין בת"ח שם שמתרץ על קושית תוס' דהא שתייה בכל מקום בכלל אכילה דקושי' הש"ס הוא כיון דגרועי גרעי' ע"י שהמחה את החלב אמאי חייב דהא בכל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואכילתן נימא דלא חייבה תורה אלא כשאכלו דדרך הנאתו כך הוא יע"ש וכיון דמרבינן מנפש לרבות את השותה ומפורש בחלב כן הו"א דבאמת אף שלא כדרך הנאתן אסור משו"ה נקט רב שימי רבותא דאפילו בחלב פטור בשלכד"א וטעמא צ"ל דזה לא מקרי שלכד"א כיון שהמחה את החלב ועכשיו כמות שהוא נהנה דרך הנאתן אע"ג דמעיקרא לא היה עומד לשתי' מ"מ חייב משא"כ כשאוכל חלב חי שיכול לבשל ועיין בצל"ח שהאריך בסברא זו ורמז על הסוגיא דמשקין היוצאין יע"ש. ולאיכא דאמרי י"ל נמי לפי מה שכתב הפנ"י דר' אבוה לטעמי' דדריש איסור הנאה מלא תאכל משא"כ לחזקיה דדריש מלא יאכל דשור הנסקל אסור בהנאה דמשמע שלא יהא בו שום היתר הנאה שמביא לידי אכילה גם שלא כדרך הנאתן אסור וכבר הארכתי בזה במק"א א"כ קמ"ל אפילו בחלב של שור הנסקל דכתיב לא יאכל נמי מותר שלכדה"נ והא דלא נקט חמץ בקל יש לדחות ולישב ואין מקום להאריך עוד כי מוטרד אני בענינים שונים והנני רבך חפץ בהצלחתך וטובך ואחריתך ישגא הכ"ד פה פ"ב ניסן תרנ"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה עד

שוכ"ט לכבוד חרב המאוה"ג מופלג בהפלגת חכמים זקן שקנה חכמה חריף ובקי כש"ת מו"ה פייש הרש וויעצער נ"י מלפנים רב בק"ק פראדען יע"א

אחדש"ה את מכתבו קבלתי בעת שלא הייתי בביתי ומפני כך נדחה תשובתו מיום אל יום ולא באתי עד עתה להשיבו מפני הכבוד על מעט צרי ששדר לן בדברי רש"י נדה דף ד' ע"ב בד"ה מכדי הרי ככר וכו' ה"ה דהוי מצי למפרך אמחט ואמטלים ולשנויי כדמשני ותמה מעלתו דהא מאי ס"ד דמקשין דכל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דהא אין בו דעת לשאול אף ברה"י טהור וע"כ דהוי סבר דהוי כשני דברים שאבד"ל שעשאו כיש בו דעת לשאול כש"ס קידושין דף פ' וה"נ דיש לתלות יותר בנפילה מאדם שניטלו והתרצן חידש משום דמצויי' הרבה דאדם ניטלו ומשו"ה הוי ספק השקול וטהור ככל ספק בדבר שאין בו דעת לשאול וציין על דברי תוס' בד"ה ה"נ נימא וכו' אלו דבריו

ובאמת אין לומר כן מלבד דלא נזכר זה בדברי המקשין והתרצן רק מקשה סתמא מכל ספק ברה"י טמא ואלו כונתו משום דשכיח יותר נפילה הוי ליה לפרש רק אדרבה מדברי התוס' שהביא יש ראיה נגד דבריו דהא על המקשין שמקשה תחילה מככר על הדף על ר"י דמחזקינן ממקום למקום הקשה בתוס' הא הוי דשבד"ל ותירצו משום דיותר יש לתלות בנפילה א"כ זה היה תחילת קושי' המקשין וע"ז מתרץ לו התם כדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו דיש לתלות ושכיח שאדם נוטלו כמו נפילה וא"כ א"א לומר דהדר מקשה לו דכל ספק ברה"י טמא משום דשכיח יותר בנפילה דזה כבר היה מתרץ לו וע"כ דעיקר קושייתו של המקשן דמקשה עוד הוא משום דאפילו הוי ספק השקול אפי"ה יהיה ספיקו טמא כמו כל ספק ברה"י ועיין במהר"ם לובלין בפירושו על דברי תוס' בד"ה ואיבעית אימא וימצא כדברי ואדרבה הרשב"א בחידושיו כ' איפכא ממעכ"ת דלפי מאי דמתרץ לו דהתם כדקתני טעמא א"כ נטילת אדם שכיח כמו נפילה א"כ לא הוי עוד ספק השקול ברה"י כיון דאין תולין ממקום למקום ואף לר"י לא הוי רק לתלות ותירץ דלפי האמת חזר ממאי דקטעי המקשן דטעמא משום דלא הוי במקום מציאותו רק משום ה"ט לחוד דיש לתלות באדם כמו בנפילה ותקשה לדעת המקשה מאי קמקשה כיון דהוי דבר שאין בו דעת לשאול והניח בקושי' ועיין

אלא דיש לומר דלא קמקשה ממחט ומטלית לפי מה שכתב התוס' בד"ה שכל הטומאות וכו' דלאו משום דכל שעת מציאותן דאורייתא רק משום חזקה דמוקי