שבט סופר חלק א רל

תשובה סג

שלום וכ"ט להרבני המופלג בתורה מורג חרוץ ובקי כש"ת מו"ה יעקב יצחק מארנענשטערן נ"י בקהל קערעסטור יע"א

קבלתי מכתבו וראיתי מה שפלפל בדברי תוס' מעילה דף כ"א ע"ב בד"ה פרוטה וכו' על הא דתירצו דמטבע חשוב ולא בטל ולא אכחד ממנו כי דבריו לא נראין לי הן בפלפול הן בסברא ויען כי אינו נוגע רק לפלפולא אין פנאי במה שאין נפקותא לדינא כי ידע מעכ"ת נ"י כי מוטרד אני מכל צד ולא באתי רק מפני כבודו להשיבו כי ראיתי את דבריו וגם מה שעלה ברעיוני הנה הפלתי בסי' ק"ב סק"ח עמד על דברי תוס' מהא דכתב המרדכי הובא ברמ"א שם דאם שלא היה האיסור ניכר מעולם גם דשיל"מ בטל כיון דהיתר היה ניכר ולא האיסור עדיף מכל תערובות דגם האיסור היה ניכר קודם התערובות וביבמה שרקקה שם שאני שתחילה נולד התערובות ההיתר והאיסור יחד ולא נודע תחילה גם ההיתר רק באים מעורבים לעולם והחילוק זה כבר כתב בשעה"מ הל' י"ט וכן בנוב"י אבל הפלתי רצה להוכיח מדברי תוס' מעילה דגם כה"ג לא בטל דהא תוס' כתבו הא דהפרוטה לא בטל משום דהוי דשיל"מ והא אין האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו הוי ותיכף נתבטל בכיס וההיתר היה ניכר ועומד דכל הכיס בחזקת היתר ומ"מ הוי דשיל"מ והניח בצ"ע ודברי פלתי תמוהים לכאורה דהא תוס' כתבו זאת על הא דפרוטה שנפלה לכיס א"כ גם האיסור היה מבורר קודם התערובות אבל אם נולד האיסור בתערובות כמו ענבים בגיגית י"ל דגם תוס' מודים למרדכי בזה וראיתי אח"כ אחר זמן זמנים טובא שהרגיש כבר בזה על דברי הפלתי בפרמ"ג סי' ק"ב סק"א אלא די"ל דהפלתי הקשה דהא גם על הא דפרוטה בכיס זה הדבר קשה דלבטל ברוב וע"כ צ"ל נמי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואי כה"ג לא שייך דשיל"מ א"כ מאי מהני תוס' בתירוצם דאכתי קשה מהא דפרוטה בכיס זה הקדש וע"כ תוס' ניחא להו בתירץ זה גם על הסיפא רק דנקטו בקושיתם הרישא דנפל פרוטה לתוך כיס אבל התירוץ מספיק ג"כ על שניהם כן הוא הוכחת הפלתי מדברי תוס' דלא כמרדכי וא"ש

ומאז כתבתי בגליון פלתי שלי די"ל דלא קשה מסיפא לפי מה שחקר הפמ"ג בפתיחה להל' תערובות אי הא דחד בתרי בטל הוא דוקא בהיתר מבורר מעיקרא הא כל שלא היה ההיתר מבורר מעיקרא כמו המבשל ג' מיני כבד מג' בהמות שניטל א' ממקום מרה וא' ממקום חיותה וא' ממקום כליות שכולם ספק טריפה הם אי שייך ביטול כשנתערבה דהא תרי ממ"נ כשר יע"ש וא"כ ה"נ י"ל בהני פרוטות כיון שאמר פרוטה בכיס זה הקדש ונכנסו כולם בכלל ספק ועל כל פרוטה שהוציא חייב מעילה י"ל דלא שייך ביטול דהא כל פרוטה נכנס בספק אולי היה על זה כונתו אלא שזה ליתא דהש"ך בסי' ק"ט ס"ק ח' כתב דמשכחת יבש ביבש שלא במינם שיש כאן ג' מינים ונודע שאחד מהם נשחט שלא כהוגן ואינו יודע איזהו יע"ש חזינן אע"פ שכולים נכנסו בספק איסור מ"מ בטל כיון דמ"מ מתחילה היה מבורר ההיתר ולא נולד הספק רק ע"י שנתערבו אבל בפני עצמם לא היה ספק משא"כ בג' ספק טרפות אף בלי תערובות וכל אחד בא בפני עצמו נמי היה ספק בזה שפיר י"ל דלא מהני רוב כיון דהספק לא מכח תערובות הוא וראיתי בחו"ד סי' ק"א סק"ה שמיישב בזה קושית הפלתי בגמרא פסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו פסחיהם דלא שייך שם ביטול ברוב ומסביר שם הדבר בטוב טעם ודעת דהיכי דנולד הספק אף על אחד בפני עצמו לא שייך ביטול ברוב דלא הוי דומיא דסנהדרין שיש רוב מזכין ואלו לא היה רק המזכין או המחייבין לא היה ספק כלל רק מפני ששניהם לפנינו משא"כ באלו שנולד הספק גם בלי התערובות והביא ראי' מהא דר"מ דחייש למיעוטא ומקשה הש"ס האיך אכיל בשרא ומאי קושיא דהא ר' מאיר לא פליג על ביטול ברוב וכיון דרובא כשרות נינהו יתבטל הטרפה ברוב אלא כיון דאפילו לא היה רק בהמה אחת היה ספק בה ולא מצד תערובות לא שייך ביטול ברוב יע"ש וכן הוא ג"כ בג' בהמות שנולד ספק במרה דאפילו בא בפני עצמו היה לכל אחד ספק משא"כ בפרוטה בכיס וכן בהא דכתב הש"ך סי' ק"ט

ות"ח אחד הקשה לי זה שנים להרמב"ם דסבר בחמץ דאף בנתערב קודם פסח דאמרינן חוזר וניער בפסח ואינו בטל והוי במשהו דהא הרמב"ם יהיב טעמא דחמץ בפסח במשהו משום דשיל"מ וא"כ מיד כאשר בא זמן איסור חמץ כבר נתערב האיסור בההיתר והוי כמו יין בגיגית כשבא זמן איסור מוקצה של שבת לא ניכר האיסור ולא אמרינן דשיל"מ וחמץ שנתערב קודם הפסח כמו כן הוא, ואמרתי דלא קשה כלום דהא כתב הרמב"ם בהל' מ"א אע"ג דדשיל"מ דוקא במינו שאני חמץ דלא בטל אף באינו מינו משום דנאמר כל מחמצת ומה"ט כתב המנחת כהן אע"ג דטעם בעלמא בטל בדשיל"מ מ"מ בחמץ אף טעמא אינו בטל כמו דמחמירין אינו מינו אטו מינו וא"כ מה"ט לא מהני בחמץ גם כשנולד האיסור בתערובות דלא עדיף מאינו מינו וטעם

ובשעה"מ הל' י"ט פרק ה' הל' כ' רצה לומר דרק באיסור דרבנן כמו יין בגיגית מיקל המרדכי דיליף דינו מהא דרב מתנא דמרבה עליהן מוכנים ואמרינן משום דמקלי קלי לא הוי דשיל"מ א"כ הבו דלא להוסיף דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא א"כ לא קשיא מפרוטה בכיס אבל באמת מסתימת רמ"א בסי' ק"ב משמע דליכא חילוק בין דאורייתא ודרבנן ועיין

והנה בש"ס ביצה דף ל"ז ע"ב דקיהיב טעמא לרב דאוסר בבהמה משום דקא ינקי תרומין מהדדי כתבו האחרונים הצל"ח והשעה"מ אע"ג דהיניקה הוא רק מעט וא"כ תבטל וצ"ל דהוי דשיל"מ והקשו להמרדכי ביין בגיגית כיון שלא היה ניכר היין קודם התערובות לא שייך דשיל"מ א"כ היניקה ג"כ לא ניכר קודם שנתערב ותירצו משום דכל חלק חבירו אסור על שותפו הרי האיסור בעולם וכשינקי אהדדי נאסר כל חלק מחלק חבירו אלא שבצל"ח הקשה עוד לפירש רבינו שמואל שפירש לאיסור מוקצה לא חששו היינו מה שהבהמה גדלה והוסיפה שמנונית ביו"ט הדרי הקושי' דהא קודם שהוסיפה אין כאן מוקצה כלל ותיכף כשמוסיפה הוא מעורב ובטל ואיך מדמה זה לאיסור תחומין שהאיסור בעולם ונדחק לתרץ משום דגם הבהמה היתה אסורה מחיים משום אינה זבוחה נמצא שגם ההיתר לא היה עד שנזבחה וכבר הוסיפה שמנונית משא"כ ביין שבגיגית שהמבטל כבר מותר והאיסור לא היה בעולם בפני עצמו יע"ש ואני אומר השתא דאתי להכי לחילוק זה לא היה צריך לומר דטעמא דרב משום דשיל"מ ועיין ברמב"ן במלחמות בסוגיא דריחא מילתא דרצה לומר דרב לית ליה דשיל"מ אלא בפשוט היה יכול לומר הצל"ח כיון דתחילה לא הוי רק איסור ורק אח"כ כשנשחטה הבהמה יש לדון על ביטול איסור בהיתר שוב דומה לאידך דמרדכי ביבמה שרקקה דם כיון שתחילת ביאת התערובות ההיתר והאיסור באים יחד לא שייך ביטול ולא צריכין לדבר שיש לו מתירין ועיין בחות דעת בסי' ק"ו שמסביר הא דפסקינן דחתיכה עצמה אסורה אע"ג דלא אמרינן חתיכה נ"נ היינו משום דכל זמן שהאיסור בתוכו ולא יצא ממנו בודאי גם החתיכה אסורה ומצרפין להאיסור רק אם יוצא הבלוע של איסור מהחתיכה לא אמרינן דנ"נ ותהיה אוסרת אבל כיון דלא היה החתיכה ניכר מקודם דהא קודם שיצא ממנה היה כולו איסור כסברת המרדכי כיון שלא היה ההיתר ניכר מקודם לא שייך ביטול והעליתי לפניו זה כי הוא דבר שכלי' וגם אתי לידן האי ענינא וא"כ כיון דהיה על הבהמה שם איסור אינו זבוח השמנונית שהוסיפה לא בטל שלא היה ההיתר ניכר כאשר כתבתי אלא די"ל דהצל"ח לשיטתו אזיל שכתב בנוב"י תנינא סי' נ"ד דלא שייך סברת המרדכי הנ"ל רק בביטול ברוב דילפינן מסנהדרין ואינו דומה לסנהדרין כיון שאין ההיתר ניכר כמו שם המחייבים והמזכין אבל בששים דטעמא משום דליתא לאיסורא בעולם כלל וכאלו עבר ובטל מן העולם ולאו משום ביטול ברוב אתיא עלה גם באין ההיתר ניכר מקדם בטל והיניקה בודאי פחות מששים וכבר הארכתי בזה במקום אחר אלא שבאמת לא צריכין אנו לזה שכתבו דטעמא