שבט סופר חלק א רכט

דר"ש משום דחטה חשוב בעצמותה וכיון דלר"ש תליא בחשיבות שפיר השיבו לו חכמים דברית נשמה דוקא חשיבה אבל לא חטה ומיושב נכון קושי' תוס'

והנה הפלתי הקשה עוד שם על תוס' דהא הקשו לר"ש דלא תבטל תרומה דהא הטעם דבריה לא בטל משום דלוקין עליו בכ"ש כמ"ש הט"ז וכיון דר"ש סבר דכ"ש למלקות אין חילוק בין בריה לשאר איסורים וכן הקשה בראש יוסף וכתב דתוס' הקשו למ"ד במכות דסבר דלא מחייב ר"ש בכ"ש רק בחטה משום בריה ולראשונים דטעם דבריה לא בטל הוא מטעם חשיבות וכבר הוכחנו דלר"ש ע"כ מטעם חשיבות א"כ לא קשה דאף דלוקין בכ"ש בכל מקום מ"מ בריה חשיבות יש לה כשאר דברים חשובים וקושי' הפלתי הוא דוקא לטעם הט"ז דהוא משום היכר משום דלוקין בכ"ש ומאז אמרתי די"ל לפי מה שכתב התוס' בע"ז בשם רבינו יקיר דלא מחייב ר"ש בכ"ש רק בעין אבל לא בתערובות והטעם כמו שכתבו האחרונים לפמ"ש הריטב"א ובחדושי ר"ן במכות משום דאחשביה לאכילה ומשו"ה בשוגג אינו חייב קרבן רק בכזית וזה שייך דוקא באוכלו בעין דאחשביה לכ"ש משא"כ בתערובות דלא אחשיב לאכילת כ"ש של איסור רק כל התערובות וא"כ "כ שפיר יש חילוק בין בריה לשאר כ"ש דאינו חייב רק בעין משא"כ בבריה כיון דהתורה אחשביה לחייב עליו וחשיבותה הוא מחמת עצמה וחייב מדאורייתא גם בתערובות ומשו"ה יש היכר גם לר"ש שלא יתבטל בריה דחמור משאר כ"ש וא"ש

וראיתי בהגהות ר"ע איגר שם שהקשה דנבילה לא תתבטל דאע"ג דאינו נוצר באיסור נבילה מ"מ יש עשה דאינו זבוח וי"ל דוקא לענין מלקות לא מקרי נבילה בריה משא"כ איסור עשה יש אף בנבילה בבריה בכ"ש אבל מ"מ לא תתבטל דאין לומר דהטעם דבריה לא בטל הוא משום דהתורה אחשביה לענין מלקות אבל לא לענין איסור עשה דא"כ מאי הקשה תוס' לר"ש דהא לר"ש ליתא כלל לדין בריה דלא חזינן דאחשביה רחמנא דהא לר"ש כ"ש למלקות והניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דגם לר"ש אחשביה רחמנא בריה לענין מלקות דחייב עליה אף בתערובות ובלא"ה מה שהקשה מאיסור עשה דאינו זבוח כבר כתבו דאף טרפה מבטן לא הוי בריה משום דלא תליא אי אסור מיד מתחילת ברייתו רק אי האיסור בעצמותה משא"כ אי דבר אחר גרם האיסור ועיין בזה בחות דעת ונכון אשר דיבר בזה וקלורין לעניים

והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהל' מ"א דמה"ט צריך בשומן הגיד ס' לבטל אע"ג דבכחל הואיל והוא אסור מדרבנן הכחל מן המנין משום דגיד הנשה בריה בפני עצמו הוא ובלחם משנה הקשה דהא בהל' כ"ט כתב הרמב"ם דבביצת אפרוח צריך ס"א מפני שהוא בריה ומחלק משום דביצה גופה בריה משא"כ בשומן הגיד שהוא רק משום לתא דגיד יע"ש ולכאורה צ"ע דהא באיסור דרבנן צריך רק נ"ט ע"כ בשומן הגיד הוסיפו עד ס' ויש היכר משום בריה משא"כ בביצת אפרוח שהוא מה"ת מצד הדין צריך ס' ע"כ הוצרכו להוסיף שלא יבטלו ג"כ בריה עד ס"א וצ"ל דקושי' הלח"מ משום דהרמב"ם פסק בפ"ג הל' ח' דדוקא בביצת עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם לוקין עליו אבל בביצת עוף טהור שהתחיל להתרקם לוקין עליו רק מכת מרדות ואפי"ה צריך הרמב"ם ס"א משום דהוא בריה א"כ גם בגיד יצטרך ס"א ומחלק שפיר משום דביצה גופה בריה הוא אלא דאכתי צריך טעמא כיון דהוא רק מדרבנן בביצת אפרוח למה באמת צריך ס"א דהא כיון דלא הוסיפו רק אחת משום היכר בריה וכיון דבכל איסור דרבנן סבר הרמב"ם דלא צריך רק נ"ט היתר כמ"ש הכ"מ ולאו דוקא בכחל א"כ למה צריך בביצת אפרוח ס"א דהא כבר היכר הוא בחד שהוסיפו ולסגי בס' ודוחק לומר משום ביצת טמא שיש בו אפרוח אמרו שגם בביצת טהור שיש בו אפרוח יצטרך ס"א ועוד דהא לא מצינו שיצטרך פליטת בריה ס"א משום היכר וגיד דתנן במתניתין אמרו כיצד משערין כבשר בקפלוט ולא מצינו ברמב"ם שגם בשאר פליטת בריה צריך ס"א ובפלתי סי' פ"ו ס"ק ז' כתב די"ל דלא אמרינן כן בשאר בריה דלא שכיח שיבשל איסור עם היתר אבל בביצים שכיח כי דרך לבשל בקליפות כמ"ש תוס' א"כ מי יודע אם לא בתוך אחד אפרוח ולכך גזרו להוסיף במנין אחת וא"כ זה דוקא בביצת טהור שכיח אבל לא בביצת טמא דהא ניכר בסימן כד וחד בזה גם הרמב"ם מודה דלא הוסיפו במנין כמו בשאר בריה וא"א לומר דלא פלוג בביצת טהור משום ביצת טמא אלא דגם דברי פלתי צ"ע דהאיך גזרו בביצת טהור שיש בו אפרוח משום דשכיח ולא בשאר בריה דלא שכיח דהא כל הטעם הוא משום היכר בריה שלא יאמרו שגם הביצה גופה בטל ע"כ עשו היכר בפלינתה להוסיף אחת דהא כתב הפלתי בסי' ק' דלא ידע האיך שייך דלא יתבטל ביצת אפרוח משום בריה וקשה במציאות דאם יש באחד אפרוח ובאינך לא א"כ ניכר האיסור ואינך שרי ואם כולם כך בלא"ה כולם אסורים וכתב שלא יצויר התערובות אם לא בהיפך וכאלו אמר אפרוח בביצה ונטל האפרוח מביצה ונתערב באפרוחים שחוטים ואינו ניכר וקמ"ל דהוי בריה יע"ש וזה בודאי לא שכיח שיטול אפרוח מביצה ולא יהיה ניכר בין אפרוחות שחוטות והאיך גזרו בפליטה בשביל תערובות בריה דלא שכיח כלל ומאי שנא משאר בריה ועיין בחות דעת שכתב דמשכחת דנתרסק אפרוח בתוכו וע"י נענוע נתערב האפרוח בביצה או ע"י בישול עד שא"א להכיר עוד ואפי"ה הוי בריה לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ו דביצה גופה הוי בריה ולא משום האפרוח יע"ש וגם זה דוחק ולא שכיח שיתערב האפרוח בביצה עד שאינו ניכר כלל הריקום ועוד דכבר תפסו כולם על הש"ך דביצת טריפה ונבילה ועוף טמא לא מקרי בריה רק באפרוח משום ברית נשמה ועוד קשה להפלתי דא"כ למה הוסיפו בשומן הגיד להרמב"ם משום הגיד דנמי לא שכיח שיבשל השומן הגיד ואע"ג דהוי דרבנן הוסיפו בשיעור והעיקר טעמא דרמב"ם כמ"ש ביש"ש ופר"ח דמשו"ה עשו היכר בביצה שיש בו אפרוח ולא בשאר בריה מאחר שהביצה מין היתר שהרי הביצה מותרת ואף האפרוח סופו להיות מותר משו"ה עשו בו היכר להוסיף על שיעורין כדי שלא תקל ותזלזל בתערובות יע"ש ומה"ט י"ל גם בשומן הגיד דהחמירו משום הגיד דיזלזלו בתערובות הגיד ג"כ משום דאין בו טעם ובאמת הגיד אינו בטל משום דהוי בריה אבל לכל הטעמים לא צריך לרמב"ם ס"א בביצת אפרוח רק בביצת עוף טהור וא"כ למה לא סגי בס' כיון דלא הוי רק דרבנן להרמב"ם הוסיפו כבר בשיעורו בס' ויש היכר להבריה וצ"ע לישב

ועוד רגע אדבר במה שהבאתי שיטת הרבינו יקיר דלא אמר ר"ש כ"ש למלקות רק בעין אבל לא בתערובות וכל האחרונים כתבו הטעם לפמ"ש הריטב"א דטעמא משום דהוא אחשביה לאיסורא משא"כ בשוגג וכן בתערובות ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כונה אחרת בדברי הריטב"א והר"ן וז"ל ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון שאכל במזיד אחשביה לחומר האיסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל והריטב"א לא זכר כלל משום דהוא אחשביה לאכילתו ועוד דגם בשוגג אמאי לא אמרינן אחשביה דהא כמה מיני שגגות יש ואם אכל הכ"ש אלא שאינו יודע שהוא איסור או אפילו ידע שהוא איסור אלא שהוא בשגגת כרת אמאי לא שייך שהוא אחשביה להדבר שאכל אלא דנראה בעליל מלשון הרבינו מאיר דטעמו לא משום אחשביה דא"כ מאי אחשביה לחומר האיסור שכתב וכי משום חומר האיסור אחשביה לאכול אלא דהכונה דהתורה אחשבי' כיון דאכל ועבר במזיד על מה שחייבו התורה ובשאט נפש אוכל ומזיד הוא ע"כ משום חומר האיסור דמוכח במזיד אחשביה התורה שיחייב עליו אף בכ"ש משא"כ בשוגג דלא מכוין לאיסור ולעבור על איסור חמור אלא דאפי"ה חייבו התורה שעכ"פ יביא קרבן על שגגתו לכפר אבל די שהחמירה התורה עליו להביא קרבן אם אכל עכ"פ כזית אבל לא אם אם אכל כ"ש משא"כ כשעובר במזיד החמירה התורה עליו ואחשביה לחייב עליו מפני חומר האיסור אף בכ"ש וכד דייקת בלשונו של רבינו מאיר נראה כי זה סברתו באמת והנני רבך חפץ בהצלחתך והרמת קרנך בכבוד פה פ"ב יום ג' לסדר ויחי תרמ"ז לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל