שבט סופר חלק א רכא

לאו נוכל לילף לשאר דברים די"ל דוקא בחמץ דגזרינן אף משום חומרא דחמץ אף שלא במינו משא"כ בשאר דשיל"מ לא אמרינן לא פלוג וקונמות עד"ר שאין לו התרה בטל אבל אי נתערב כל מה שאסור עליו בקונם ולא נשאר כלום לשאול עליו אי הוי דשיל"מ יש לומר דתלי' בשתי סברות אי אמרינן הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנה בהיתר אזלינן בתר השתא ובודאי לא הוי דשיל"מ דהא לא יכול עכשיו לאחר שנתערב לשאול עליו רק אם נשאר מקצתו אבל אי אמרינן כסברת הר"ן דכל טעמא דדבר שיש לו מתירין הוא משום דהוי מין במינו כיון דסופו להיות מותר החמירו רבנן שלא יתבטל משום מב"מ כמו לרבנן בעולין וכן כל היתר בהיתר אם כן הדעת נותנת לילך בתר מעיקרא כמו בכל תערובות מב"מ וא"כ גם בקונמות שנתערב כולו ולא נשאר כלל מ"מ לא בטל דהא בשעה שנתערב היה לו היתר לשאול ומקרי עם התערובות מב"מ כמו בעולין ועיין בר"ן פסחים שכתב דלא מקרי חמץ בפסח דבשיל"מ משום דבעינו גם אחר הפסח אסור מצד קנס אע"ג דבתערובות מותר ולא קנסו כלל כמו שאמרו כי קניס ר"ש בעינו אבל לא בתערובות ולא צריכין אנו לביטול כלל בתערובות מ"מ סבר הר"ן דלא הוי דשיל"מ מה"ט משום דעכ"פ בתחילת תערובות בעינו אסור משום קנס יע"ש והר"ן אזיל לטעמו בזה דכל עיקר הטעם דאמרינן דלא בטיל דשיל"מ היינו משום דהוי היתר בהיתר ולא משום עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ואזלינן בתר מעיקרו משו"ה לא מקרי חמץ דשיל"מ וכיון דעיקר כסברת הר"ן וכמ"ש הט"ז סי' ק"ב א"כ משו"ה סתמו הפוסקים סתם דאף בשלא נשתייר כלום ונתערב כולו ג"כ לא בטל ועיין

ויש לכאורה להביא ראיה מירושלמי דמקשה ממתניתין דנדרים דף נ"ב דאמרינן בנו"ט והא קוכמת דשיל"מ ומשני משום באינו מינו לא אמרינן דשיל"מ והא בקונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל דאמרינן דאם יש בו בנו"ט אסור י"ל דאיירי דנתערב כל היין וכן משמע פשטות לשון המתניתין א"כ מה"ט לא הוי דשיל"מ וע"כ דירושלמי סבר דאזלינן בתר תחילתו ומקרי דבר שיש לו מתירין אלא דיש' לדחות דעדיין קשה מרישא דמתניתין במעשה דר"ט בבצים שנתבשלו עם בשר ואסר הבצים בשביל הרוטב בנו"ט דהא נשאר הבשר שאסר עליו ויכול לשאול על הבשר ואפילו הכי אסור דוקא הבצים בנו"ט מוכח ע"כ דשלא במינו לא אמרינן דבר שיל"מ וליכא ראיה בנתבטל הכל דהוי דשיל"מ ובזה מורווח יותר הא דכתב הרמב"ם יראה לי דלא אמרינן דבשיל"מ דוקא במינו אבל לא בשלא במינו וצווח הראב"ד דהוא משנה שלמה ובפלתי כתב בסק"ו די"ל לפי מה שכתבו הפוסקים דוקא ממש לא בטל בדשיל"מ אבל לא טעם עיין בש"ך שהאריך בזה א"כ ממשנה אין ראיה די"ל דטעמא דמתניתין לא משום אינו מינו רק משום טעמא ומשו"ה כתב הרמב"ם יראה לי ועדיין צ"ע דהא בקונם יין בודאי לאו טעמא מקרי ואף אי אמרינן באיסור שנימוח כן מ"מ לא ביין שנתערב וכתבתי על גליון ש"ע שלי בש"ך סק"ט וז"ל עיין בפר"ח או"ח סי' תמ"ב שמחלק בין יין וחלב שנתערב ואינו בעין ובין איסור ממש שנימוח דלא מקרי רק טעמא ומוכיח מתוס' ע"ז דחלב בבשר מקרי בעין ולא טעם וחלב שנימוח מקרי טעם לבד ועיין בפלתיי כאן עכ"ל וא"כ ביין ודאי דוחק לומר שלא אמרו דשיל"מ ועדיין קשה משנה שלמה הוא מהא דקונם יין ולפמ"ש א"ש יותר כי מיין בלא"ה יש לדחות דלא הוי דשיל"מ משום דאיירי בנפל כל היין ולא הוי דשיל"מ דלא יכול לאתשולי עליו כיון דלא נשאר כלום והוי כמו אכלה כולה ולא צריכין לתרוצי דאינו מינו אלא דמוכח מרישא דקונם בשר וע"ז שפיר י"ל כיון דרוטב לא הוי ממש רק טעם בבצים משו"ה בטל ושפיר כתב הרמב"ם יראה לי ומדברי הפלתי מיניה ומיני הקטן מורווחים דברי הרמב"ם ועיין

ובפשוט י"ל דברי הרמב"ם לפי מה שכתב הרמב"ן בפסחים די"ל דר"י דסבר דחמץ בזמנו בנו"ט אע"ג דסבר כר"ש והוי דשיל"מ משום דסבר כרבנן דפליגו על ר"ש ולית להו לרבנן דבר שיש לו מתירין וכן כתב בסוגיא דריחא מילתא בישובו על דברי הרי"ף די"ל דרב דסבר בדגים שעלו בקערה בנו"ט דלית ליה דבשיל"מ כרבנן וא"כ י"ל דמשנה דנדרים דקונמות בנו"ט כרבנן דר"ש ולא מוכח לדידן דוקא במינו ומשו"ה כתב הרמב"ם יראה לי דוקא במינו משום דדברי הרמב"ן באמת תמוהים כאשר כבר עמד עליהם בנוב"י תנינא ובן המחבר בצל"ח ביצה יע"ש ועוד לדברי הרמב"ן מאי מקשה הש"ס ממתניתין דתרומה בטלה ומחלק בין קונמות לתרומה ולא משני דמתניתין כרבנן דלית להו דשיל"מ וגם מקושי' הירושלמי ממתניתין דלמא כרבנן וצריכין לדחוק דרצה לאוקמי אף לר"ש משום דהלכתא כוותיה דר"ש דבשיל"מ לא בטל אבל מ"מ אינו משנה מפורשת משום די"ל דמתניתין דקונמות כרבנן ולא מוכח דשיל"מ דבטל באינו מינו וכן מתניתין דטבל דאוסר בכ"ש דוקא במינו יש לומר דאתיא כרבנן וטעמא במינו משום כהיתרו כך איסורו אבל משום דדחיק ליה להרמב"ם לאוקמי הני מתניתין משו"ה כתב יראה לי דבאינו מינו בטל והמשנה כהלכתא ועיין בצל"ח שם שכתב דה"ט דר"י דסבר דחמץ לא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה וכתב לסברת הר"ן משום היתר בהיתר י"ל דזה לא מקרי היתר בהיתר כיון דנאסר לשנה הבאה משא"כ עד שתאכלנה באיסור זה שייך אף בחוזר ונאסר יע"ש ובלחם משנה כתב דפליגו דר"י סבר משום דבעינו אין לו היתר רק בתערובות דלא קנסו סבר ר"י דלא הוי דשיל"מ אבל רבא סבר כיון דבתערובות יש לו היתר נמי מיקרי דשיל"מ ולא כתב הסבר במאי פליגי ולפמ"ש יש לומר ג"כ ע"ד הצל"ח דר"י סבר דטעמו דלא בטל משום היתר בהיתר א"כ כיון דבעינו לא הותר לאחר הפסח משום קנס לא מקרי תערובות מין במינו אבל רבא סבר משום עד שתאכלנה וכיון דיכול לאכול התערובות בלא ביטול כלל דלא קנסו בתערובות שייך שפיר עד שתאכלנה ועיין

והנה על סברת הר"ן לתרץ דברי הרי"ף משום דהוי היתר בהיתר הקשה הרמב"ן קושי' עצומה מהא דצנון שחתכו בסכין של בשר דמותר לאכלו בכותח כמבואר בש"ס חולין קי"א משום דאפשר לטעמי' ולהרי"ף אמאי יתבטל הבשר בצנון לאכלו בכותח דהא הוי היתר בתיתר וכתב שהרז"ה מחל מחילה גדולה בזה להרי"ף וגם הוא לא מצא מענה ובאמת כתבתי מאז בגליון עיין בב"י יו"ד סי' צ"ו שהביא בשם ת"ה הקצר וז"ל צנון שחתכו בסכין של בשר וכו' בד"א בשלא טעמו אבל אם טעמו ואין מרגיש טעם בשר מותר כיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום עכ"ל הרי דהרשב"א סבר דלא משום ביטול אתינן עלה אלא משום דבלא"ה הוא צונן אלא אגב חורפא בולע וכדחזינן דאין לו טעם אמרינן דלא בלע כלל כנ"ל להסביר דברי הרשב"א בת"ה אבל מ"מ חזינן דרשב"א סבר דלא בלע כלל אפילו משהו וי"ל הא דדחיק לרשב"א לומר כן היינו משום דסבר באמת דהיתר בהיתר לא בטל ולא קשה על הרי"ף די"ל דסבר ג"כ כהרשב"א דאפילו משהו ליכא ולרמב"ן פשיטא ליה דמ"מ משהו איכא ובולע אגב חורפא עכ"ד ולאחר חיפוש בספרים מצאתי ראיתי בנוב"י תנינא סי' קפ"ו שהאריך שם בדין ביטול היתר בהיתר והביא ג"כ הא דצנון ודברי הרשב"א שהבאתי כמו שהייתי מדייק בדבריו ותל"י שכונתי לדעתו הגדולה

אבל רבה התמיה בעיני שלא הביא ולא נזכר כלום באותו תשובה מדברי הרי"ף והר"ן ולא מדברי הרמב"ן ונראה שנעלם מהשואל והמשיב כל זה מה שקשה לומר על שני גדולי עולם אלו שכל רז וכ"ש דברי הראשונים לא נעלמו מהם וגם הוא מקשה ממתניתין דצמר וגמלים וצמר רחלים דמוכח בפירש דהיתר בהיתר בטל והנה אבי זקני בעל שו"ת ר"ע איגר ז"ל וזקני בעל ח"ס ז"ל ואבא בעל כ"ס זכותם יעמדו ויגונו עלי ועל ביתי לעולם כולם הביאו קושי' זו וטרחו לישב ולא הביאו שכבר כתובה בנוב"י שם ועיין שם שרצה לומר דאף דאין היתר בהיתר בטל מ"מ שם חדש לא יכול לחול על המיעוט וכיון דעל צמר בלי טוויה ושוע ונוז לא שייך כלאים כלל ואם עושה אח"כ חוט מהם נקרא רק חוט של צמר גמלים ומשו"ה בטל בצמר גמלים וכתב דמה"ט חוט באמת לא בטל ודבריו דברי טעם ודעת לישב ומיושבים בזה דברי הרי"ף כמובן ועיין בח"ס או"ח סי' ק"ז שמתרץ לפי דברי מהרי"ל משום דבצמר ליכא טעם משא"כ בשאר איסורים ע"ש.