שבט סופר חלק א רטו

בטעמא דהרמב"ם משום הפסד ומה שהקשה תוס' על רש"י בזבחים ע"ב בד"ה אלא וכו' דזו תימא דכמה איסורי לא בטלי ולא חיישינן לא זכיתי להבין דודאי היכי דלא בטל מחמת חשיבות לר"ל בכל שדרכו או לר"י באם שדרכו בודאי אף במקום הפסד לא בטל משא"כ בחתיכה של חטאת דכתב רש"י בפירוש דטעמא הוא לר"י בין רישא לסיפא אע"ג דלא הוי רק כל שדרכו ומצד הדין בטל לר"י מ"מ כיון דהוי עכ"פ כל שדרכו למנות אמרו שדוקא במקום הפסד יהיה בטל משאים בחטאת טהורה בחולין דליכא הפסד והוי דבר שדרכו למנות עכ"פ אבל היכי דלא בטל מצד הדין מצד חשיבות ליכא חילוק בין הפסד או לא ואדרבה ר"י גופא אמר ביבמות שם והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה מי סברת כל שדרכו למנות את שדרכו למנות שנינו משמע אבל אי הוי את שדרכו למנות אף טמאה לא היה עולה אבל משום דמ"מ הוא כל שדרכו למנות רק משום הפסד בטל וכן כתב רש"י מפורש בד"ה ד"ה לא תעלה וכן בדף פ"ב ע"א בד"ה ולר"ל דמדייק רש"י בדבריו כיון דהפסד מועט לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו למנות ועוד י"ל דדייק הכ"מ פירושו בדברי הרמב"ם כרש"י ולא כתוס' משום דכתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א הל' י"ג וכן פרוסת של לחם הפנים לתוך פרוסת של חולין עולין בא' ומאה והקשה בכ"מ דלכאורה דברי הרמב"ם סותרין ממה שכתב בפ"ו מה' פ"מ ומתרץ דהרמב"ם איירי כאן בפרוסת טמאות ובטל אף בחולין משום דיש הפסד מרובה דצריך לשרוף הכל יע"ש וזה ניחא אי אמרינן כפירש"י אבל לפירש הלח"מ דטעמא דהרמב"ם כתוס' וכתבו תוס' בפירש ביבמות דלטעמא דידהו הא דקתני סיפא חטאת טהורה בחולין לאו דוקא רק דטמאה נמי לא בטל וקמ"ל רבותא אע"ג דלא הוי איסור הנאה ולא צריך תרתי א"כ האיך כתב הרמב"ם בהל' מ"א דפרוסה לחם הפנים בטל בחולין דהא בין טהורה ובין טמאה לא בטל ע"כ הכריח הכ"מ פירושו דהרמב"ם סבר כרש"י דטעמא משום הפסד ואיירי הא דמ"א בפרוסה טמאה ולישב דברי הרמב"ם גם לפירש התוס' משום חה"ל נ"ל בשנדייק בדברי הרמב"ם בה' כ"ג כתב חתיכת של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכה של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים שנטמא וכו' ובהל' כ"ד אבל חתיכה של חטאת שנתערב במאה של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלו אלא יאכל הכל לכהנים ככל המדומעות יע"ש ויש לדקדק למה שינה הרמב"ם בלשונו בהל' כ"ד דאצל חתיכת חטאת כתב סתם דמשמע בין טמאה ובין טהורה ובלחם הפנים מדייק הרמב"ם בלשונו וכתב וכן פרוסת של לחם הפנים הטהור משמע אבל טמאה לא ומאי חילוק בין חתיכת חטאת ובין לחם הפנים

ונ"ל דהנה הפנים מאירות בתשובה הובא בפמ"ג בש"ד ק"א סק"א הביא ראיה דאזלינן גם בתר השתא מלחם הפנים דלא בטל בחולין וכתב בתוס' דטעמא דפרוסה חשוב משום דחמירא והא לאחר שיתבטל בחולין לא יהיה חמירא וע"כ דאזלינן בתר השתא ובפמ"ג שם הקשה דא"כ ברישא בפרוסה של טמאה אמאי יבטל דהא כיון דמשום קדושתו וחביבותו לא בטל א"כ כשיתבטל יהיה ראוי להתכבד משום קדושתו וחומרתו ובין אי אזלינן בתר מעיקרא ובין אי אזלינן בתר לבסוף לא יתבטל ברישא ובסיפא והניח בקושי' ולדידי נראה די"ל לפמ"ש הפ"ת דחתיכה של בשר בחלב שנתערב בחתיכות של נבילות בטל משום דגם אח"כ לא יהיה ר"ל רק לנכרים וצ"ל אע"ג דכתב תוס' דחתיכה של נבילה ראוי להתכבד לאורחים נכרים זה דוקא אי אזלינן בתר השתא אבל חתיכת בב"ח שלא יתבטל משום לבסוף אע"ג דמצד הסברא אין לנו למיזל אלא בתר השתא מ"מ משום חומרא אזלינן גם בתר לבסוף אבל מ"מ צריך להיות לבסוף מותר לכל ולא לנכרים לבד ועיין בכ"ס ג"כ וא"כ י"ל ג"כ כן לענין פרוסת לחם הפנים אע"ג דמוכרח דאזלינן בתר השתא מצד חביבות וקדושת לחם הפנים דמה"ט אף דפרוסה אינו ראוי להתכבד זה דוקא אי גם השתא ראוי לכהנים עכ"פ אבל ליזל בתר לבסוף משום חומרא דלחם הפנים זה לא אמרינן דהא סוף כל סוף לא חזי רק לכהנים ולא עדיף מחתיכה של נבילה דראוי ג"כ לנכרים ולא אזלינן בתר לבסוף וא"כ א"ש דברי הרמב"ם בחתיכה של חטאת טמאה דהוי מצד עצמותה ראוי להתכבד לכל א"כ גם בטמאה לא בטל בחולין דהא אח"כ יהיה מותר לכל משא"כ בלחם הפנים דלא הוי ראוי להתכבד מצד עצמותה דהא פרוסה הוא וע"כ משום קדושת וחביבות של לחם הפנים ואזלינן בתר השתא כמו שהוכיח בפנים מאירות א"כ זה דוקא בטהורה אבל לא בטמאה דהא בין בתר השתא ובין בתר מעיקרא לא יהיה ראוי להתכבד ומשו"ה מדייק הרמב"ם בלחם הפנים דוקא טהור אבל טמא אף בחולין בטל ובזה א"ש יותר הא דנקט הברייתא בסיפא חתיכה של חטאת טהורה דהא אף טמאה לא בטל ועמד בתוס' על זה ולהרמב"ם א"ש די"ל משום דבלחם הפנים צ"ל טהור נקט נמי בחתיכה של חטאת טהורה וא"כ בהל' מ"א איירי בפרוסה של לחם הפנים טמאה ומשו"ה בטל אף בחולין ומדוקדקים שפיר דברי הרמב"ם

ועוד ראיתי בכ"ס סי' ס"ד שעמד על דברי הר"ן חולין שהביא ראיה דגדולה לא מקרי חה"ל דהא רב אשי אמר משום דבע"ח חשיבי משמע הא שחוטין לא וע"כ דגדולה לא מקרי ר"ל דלמא טעמא משום דאינו מבושל ואני לא הבנתי גוף הראיה של הר"ן דמדייק הא שחוטה לא דהא מדברי הרא"ש נראה אע"ג דחי וגדולה הוי ר"ל מ"מ בעוף בנוצתה דיש מחוסר מעשה יותר י"ל דלא מקרי ר"ל ובש"ע באמת פסק הרמ"א דאע"ג דחי וגדולה ר"ל הוי מ"מ בעוף בנצותה יש להקל וא"כ מכ"ש דבעודו חי בודאי אין לך מחוסר מעשה גדול מזה ודלמא אינו עומדת לשחוט כלל ובודאי מחוסר שחיטה מחוסר מעשה מקרי מכ"ש מתרנגולת בנוצתה אע"ג דכבר נשחטה ומאי דיוקא הוא דמשו"ה צריך רב אשי לומר דבע"ח חשיבי משום דעדיין חי ולא מקרי ר"ל משא"כ בנשחט לא בטל משום דר"ל שוב מצאתי החילוק מפורש כן בתוס' יבמות פ"א ע"ב בד"ה ר"י וכו' דאומר ר"י דדוקא מחטאות המתות הן כבשות קטנות פריך דלא חשוב שבמנין דאפילו יחשב כשהוא שחוט כחתיכה הראוי להתכבד כשהוא חי גרע טפי יע"ש ואפילו אי אמרינן דהר"ן מדמי להדדי דאי גדולת מקרי ראוי להתכבד ולא מקרי זה מחוסר מעשה גם חי מקרי ראוי להתכבד כיון דעומדת להתבשל ולא סתרו דברי הר"ן אהדדי וכמו שבאמת פסקינן דשניהם יחד אף גדולה וחי מקרי ר"ל אבל לדמות בע"ח בעוד שלא נשחט כלל בודאי אין לדמות אהדדי ומאי ראיה מהא דתירץ רב אשי בע"ח חשיבי והא דהקשו תוס' בזבחים דמי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות דהא אפילו חתיכה חשיבה את שדרכו משום דחשובה לאורחים אין הכוונה דשור אף בחייו הוי ר"ל כחתיכה דזה א"א לומר כמ"ש תוס' ביבמות בפירש דבעודו חי גרע אלא דקשי' לתוס' כיון דגם חתיכה משום דראוי להתכבד חשוב את שדרכו למנות בודאי לא גרע שור הגדול דחשיב יותר אף בעודו חי דהוי את שדרכו וזה קשה ג"כ על הרא"ש שרצה לדייק מקושי' התוס' דגם חתיכה גדולה וחי' מקרי ר"ל דהא ביבמות כתבו מפורש דכבשים קטנים אע"ג דכשנשחטו מקרי ר"ל בעודו חי גרע וצ"ע

ומה שנ"ל בישוב הרי"ף שפסק כמתניתין דע"ז נגד דמתניתין דחולין משום דסבר הא דקאמר האי תנא תרתי אית ליה וכן הא דקאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה היינו למעוטי ממש ולא כדכתבו הראשונים דלא תני להו אלא דעדיין צריך טעם למה נקט הרי"ף לעיקר מתניתין דע"ז ולא כמתניתין דחולין ובפשוט י"ל משום דהא דדבר חשוב לא בטל הוא רק מדרבנן אבל מה"ת בטל ברוב כמו שהאריכו ומשום ה"ט כתבו דספק אם הוא דבר חשוב אזלינן בספק להקל ומה"ט פסק הרי"ף לקולא כמתניתין דע"ז דצריך תרתי דוקא

וע"ד פלפול י"ל דהר"ן כתב הא דחהר"ל לא בטל הוא דוקא לר"מ דסבר לר"י את שדרכו למנות מקדש ואע"ג דחתיכה לא הוי את שדרכו מ"מ ע"י שראוי להתכבד חשוב כאת שדרכו למנות אבל לרבנן דסברו דוקא ששה דברים מקדש גם חתיכה ראוי להתכבד בטל דלא עדיף וחשוב כששה