שבט סופר חלק א רה

תשובה מו

שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג ומופלא בע"פ וכו' מו"ה משה ליב ענגעל נ"י רב דק"ק סאסין יע"א

מכתבו קבלתי בעת שטרידנא טובא ולא יכולתי לעיין בדבריו רק בין הפרקים בעיון מעט אודות הסוחרים בעירו שקונים חמאה מבושלת לאכלה וגם לסחורה ואמרו כי עכשיו דרכן של הסוחרים והאומנים המבשלים חמאה לערב ג"כ שומן חזיר עד שאינו ניכר ודרכן בכך ורק באיזהו מקומות לא נהגו כן

הנה דין זה מפורש יוצא בש"ע סי' קי"ד שבכל דבר שיש חשש שמא ערבו בו דבר אסור אסור לקנות וחשינן נמי שמא אין ס' לבטלו ואפילו אם הדבר שעירב ביוקר מ"מ היכא שמשביח הדבר ע"י האיסור חשינן שעירב בו כמו שחשינן בקפריסין סעיף ח' ורק היכא שיש לו הפסד ע"י שמערב בו דבר שביוקר טפי לא חיישינן אבל היכא שמשביח הדבר ועי"ז משביח מקחו בודאי חשינן כיון שאין לו הפסד ע"י כך ול"ד להאי דע"ז דף ל"ד ע"ב קיסתא דמורייס בלומא ופשוט הוא

ונדון שלנו דמי לכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ במתניתין ע"ז דף ל"ה ובש"ס ל"ט פליגו חזקיה ור"י לענין איסור הנאה אם בידוע אסור בהנאה או לא והחילוק בין דרכן בכך לידוע הוא שדרכן בכך הוי אם אפילו חשינן על רוב העולם שעושים כן רק שלא ידעינן בודאי שמערבין כמו מורייס שידעינן בודאי שמערבין בו יין שא"י לתקן בפעם ג' בלי יין כמו שכ' הטור קי"ד או שראינו בעינינו שעירב בו יין וכ"כ הריטב"א בפירוש בחידושיו לע"ז דידוע מקרי היכא שא"א לתקן בלא יין וחומץ אבל דרכו בכך אפילו חשינן על רוב העולם שעושים כן אלא שלא ודאי הוי שיכול להיות ג"כ שאינם מערבין רק חששא הוא זה מקרי דרכן וכתבתי זאת יען שראיתי שמעלתו נ"י במכתבו כ' שהחילוק בין דרכן בכך הוא בין אי מחצה עושין כן או רוב עושין כן וזה ליתא כמו שכתבתי שהכל תלויה אם ידעינן בודאי שעושין כן וא"א לתקן הדבר בלא תערובת יין וזה מוכח ג"כ מפי' רש"י שכ' דרובא דעלמא שדו ביה חמרא ולא כתב שרובא דעלמא דרכן בכך רק שידעינן דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כמו ידוע לפנינו שראינו שערב בו יין ובזה פליגי חזקיה ור"י אי בידוע אסור בהנאה או לא והנה הראב"ד מקשה דלמה בדרכן בכך מותר בהנאה לחזקיה שאסור בהנאה בידוע ועיין בר"ן מה שתירץ

ולענ"ד יש לחלק בין היתר אכילה והנאה לפמ"ש תוס' בב"ק דף ע"ב דתקרובת ע"ז אסור בהנאה רק מדרבנן ורק באכילה דאורייתא משום דילפינן מויאכלו זבחי מתים ורק אכילה במשמע ולא הנאה א"כ בספק הנאה אזלינן לקולא כמו בשאר ספיקא דרבנן דלא חשינן וטעמא דסתם יינם אסור בהנאה כ' תוס' בע"ז ויותר מפורש בתוס' פ"ק דשבת בסוגיא דד' דברי' דמשום בנותיהם לא אסרו רק באכילה רק כיון שיש נמי חשש שמא ניסוך היין לע"ז ורק משום הא לחוד לא היו אוסרים היין משום דחשש רחוק הוא שניסך שלא לפני ע"ז או כמו שכ' הרמב"ן משום דאי נסכו לא הי' מוכרו ורק מיעוט הוא וכיון שכבר אסרו באכילה משום בנותיה' אסרו ג"כ בהנאה משום חששא שמא נסכו ומשו"ה בשמן ופת לא גזרו רק באכילה ולפי דברי תוס' אלו כל עיקר איסור בהנאה ביין הוא משום דחשינן שמא נסכו א"כ יש שפיר לחלק בין אכילה להנאה דלענין אכילה דאסור מדאוריית' חששו חכמים אפילו בדרכן בכך לחוד אפילו לא ידעינן בודאי שעירב בתוכו אבל לענין הנאה לא חששו משום דהוי רק מדרבנן אבל בידוע באמת אסור ואפילו בהנאה ואולי י"ל דחזקיה לשיטתו שפיר מחלק בין ידוע לדרכן בכך לפמ"ש שכבר האריך בשעה"מ ה' אישות דהא שכ' תוס' דתקרובת ע"ז בהנאה מדרבנן זה דוקא לחזקיה דאכילה רק איסור אכילה ולא הנאה במשמע אבל לר' אבוה דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע תקרובת ע"ז אפילו בהנאה אסור מד"ת יע"ש א"כ חזקיה שפיר מחלק בין ידוע לדרכן בכך מפני שמקילין בספק ור"י שהוא רבו של ר' אבוה ומסתמא גם רבו סבר דאכילה איסור הנאה משמע היה מוכיח ממתני' דגם בידוע מותר בהנאה דאל"ה גם בדרכן בכך היה לנו לאסור אלא שבירושלמי פסחים מוכח דר"י כחזקיה דאכילה רק איסור אכילה במשמע ועיין בצל"ח פסחים בסוגיא דחזקי' ור"א דף כ"ב ע"ב

אלא שקשה על שיט' תוס' מהא דאמרו ליה לרבנן בגבינו' בית אונייקי דתיאסר גם בהנאה דהא לא הוי רק ספק שמא העמידו בעור קיבת ע"ז א"כ באכילה אסור ולא בהנאה דהוי רק ספק והא דאוסר ר"מ בהנאה י"ל לפי מה שכבר כתבנו בשם שעה"מ דתליא בפלוגתא דחזקיה ור"א אי לא תאכל איסור אכילה במשמע או אף איסור הנאה א"כ לפי מש"כ תוס' פסחים כ"ב ע"א דחזקיה מודה ע"כ דר"מ סבר דלא תאכל איסור הנאה משום דל"ל דברים ככתבן א"כ מוכח מדאיצטרך קרא בנבילה להתיר נתינה לגר ומכירה לנכרי ע"כ דלא תאכל איסור הנאה א"כ שפיר אוסר ר"מ משום חששא שמא העמידו בע"ז אפילו בהנאה אלא שקשה מה שאמרו לרבנן דתיאסר נמי בהנאה ויש לדחוק קצת לפמ"ש תוס' בע"ז דף ל"ד ע"ב בד"ה מפני וכו' דבלא"ה דיחוי בעלמא הוא דהא רבנן לא חיישינן למיעוטא יע"ש

ובחידושי לחולין הקשיתי על מאי דפריך הגמרא בדף י"ג ע"ב על מתניתין דנכרי ששחט וכו' וליחוש שמא מין הוא דתיאסר נמי בהנאה דהא איסור הנאה רק מדרבנן אסור א"כ הוי ספקא דרבנן ולקולא וי"ל דקושית הש"ס לר' אבוה או לפי מה שמה שמוקמינן בש"ס מתניתין כריב"ב דתקרובת ע"ז מטמא במשא ולריב"ב דע"ז מטמא מדאו' איסור הנאה נמי מדאורייתא דהא איתקש לכל דבר למת אף לטומאה ומכ"ש לענין איסור הנאה ועיין בשעה"מ שם א"כ להאי לישנא שפיר פריך הש"ס וליחוש שמא מין הוא ובזה תרצתי ג"כ דברי רבינו ירוחם ביו"ד סי' ד' דפסק בשחט ואח"כ זרק לע"ז דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאסור רק באכילה ולא בהנאה ומקשה עליו הב"י דהא אי שחט לע"ז אסור גם בהנאה ומאי חילוק יש בין אכילה להנאה ובדברי תוס' א"ש דהא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אינו רק ספק וכן כתב בפלתי שם א"כ לענין איסור אכילה פסק לחומרא אבל בהנאה לקולא משום ספק דרבנן ומיושב קושית הבית יוסף

ובחידושי לסוגיא דרבוצה ישבתי ג"כ דברי הרא"ה בב"ה שפסק אע"ג דפסקינן כר"נ דאמרינן בישראל לצעוריה קמכוין ושוחט בהמת חבירו מותר ודוקא בישראל מומר או כותי אוסר היינו דוקא בהנאה דמותר ובזה פליגו ר"ה ור"נ אבל באכילה לכ"ע אסור ובמשמרת הבית הרבה להקשות עליו דהא להאי לשנא דפליגו לצעוריה אין חילוק בין הנאה לאכילה דאי היה מכוין לע"ז ולא לצעורי אפילו בהנאה אסור ואי לצעוריה ולא לע"ז באכילה נמי מותרת ולפי שיט' תוס' דלחזקיה תקרובת ע"ז מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור והנה כמה שיטות פסקו כחזקיה ועיין ברא"ש פ' גה"נ א"כ להלכתא לא אסור תקרובת ע"ז בהנאה רק מדרבנן ובפלתי סי' ה' העלה דהא דסבר ר"נ לצעורי לאו ודאי הוא אלא ספק דלמא לצעוריה קמכוין ולא לע"ז משום דיש לו חזקת כשרות כמ"ש בפנ"י גיטין בסוגיא דהשא"כ או משום דאין דרך לעבוד בשל אחרים כמו שהסביר בתב"ש אבל מידי ספק לא נפקא א"כ שפיר מחלק הרא"ה דדוקא לענין הנאה מתיר ר"נ משום ספק דילמא לצעוריה אבל באכילה דהוי דאורייתא אוסר משום ספק מה"ת לחומרא וא"ש

וראיתי בתו"ח שמקשה לר"י דסבר דאפילו בידוע נמי מותר א"כ למה לא תני רבותא יותר במתניתין דאפילי בידוע מותר בהנאה יע"ש ולפענ"ד י"ל לפי מ"ש הד"מ וכן פסק בהגה' סי' קי"ד דאם ידעינן בודאי שיש נכרי אחד שאינו מערב מותר ליקח משום דתלינן שמא מהאי