שבט סופר חלק א רב

בעין אסור בהסריח לאחר שכבר נעשה בב"ח יע"ש ולפי הבנת דמעלתו דהרמב"ם סבר דגם לענין איסור אזלינן בתר בטל או מבטל אי מקרי מב"מ או אינו מינו כדמשמע מתוס' גם כן יש לישב דברי הרמב"ם דבודאי אי נסרחה כ"כ עד שנפסל מאכילת כלב ונעשה עפרא ממש אז גם בב"ח מותר וכן לר"מ בכל איסורים אע"ג דסבר דנטל"פ אסור מ"מ באינו ראוי לגר דוקא אבל לכלב מותר דהא אף לטומאה דסבר ר"י בין טומאה קלה וחמורה מטמאה באינו ראוי לגר דלא כבר פדא מ"מ עד לכלב מותר וא"כ אפשר גם לבב"ח להיות כמבטל בנסרחה לגמרי והנה רש"י מנחות כ"ג בד"ה פרחה טומאה כתב דכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות הראוי לגר קרוי נבילה משמע דרש"י סבר דלא אמרינן דאפשר לבטל להיות כמבטל רק בנסרחה עד לגר אבל אם לא היה פרחה הטומאה עד לכלב לא מקרי אפשר לבטל כמבטל דנעש' עפרא וכן כתב תוס' דלא שייך בתר בטל במשקין כיון דלכי מסרחא אין שם משקה עליהן וכן הוא בנבילה שאין ראוי לכלב אין שם נבילה עוד עליהן כלל אף לענין טומאה ותדע דאל"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש כבר פדא דסבר עד ראוי לגר ודלא כר"י דהלכתא כותיה לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה וע"כ משום דרש"י סבר כתוס' וגם אינו ראוי לכלב דומה למשקין ולא שייך בתר בטל אלא דעדיין קשה דהא גם לבר פדא גם כן טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב וכיון דפלוגתא דרב חסדא ורב חנינא הוא בטומאת מגע דוקא ולא במשא כמ"ש ר"י ברבי חנינא בבכורות כ"ג וכן פסק הרמב"ם ג"כ שם וכיון דבמשא לכ"ע מטמא אף באינו מינו ורק פליגו במגע וא"כ בטומאה קלה אף לבר פדא הוא עד לכלב והאיך דרש רש"י דראוי לגר ולשיט' תוס' בבכורות בד"ה בטומאה קלה שכתבו דטומאת נבילות היינו טומאה חמורה וטומאה קלה היינו אוכלין א"ש אבל רש"י דמחלק בין טומאת משא וטומאת נגיעה קשה דגם לבר פדא לא א"ש וברש"י חולין ע"א ע"א פירש ג"כ כתוס' כאן דהחילוק בין טומאת חמורה וקלה לא לענין מגע ומשא הוא רק לענין טומאת אדם ואוכלין אבל לפי פירוש של רש"י כאן קשה וצ"ל דסבר רש"י דר"ח ור"ח סברו דאין חילוק בין קלה וחמורה וכמו שסבר ר"י דאין חילוק עד לכלב כן צריך לומר לדידהו דליכא חילוק עד לגר בין טומאה קלה לחמורה וצ"ע וכל זה לרש"י אבל הרמב"ם דסבר ופסק כרב חסדא וכתב שם באבות טומאה הל' י"ז אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח ולרמב"ם דפסק כר"י דנבילה מטמאה עד שנפסל מכלב כר"י ע"כ צ"ל דסבר דלא כתוס' דאף במשקין שנסרחים שייך בתר בטל אף דנפסדו המשקין לגמרי וכן בנבילה כיון דשייך שיתבטל האיסור והטומאה אע"ג דלאו שם אוכל עלה מ"מ אזלינן בתר בטל א"כ להרמב"ם לשיטתו לא קשה דהא גם בב"ח אפשר שתסרח לגמרי עד שנפסל לכלב ואזלינן בתר בטל לרב אף בבשר בחלב ועיין

וכל זה כתבתי לפי הבנת הפלתי ופרמ"ג בדברי הרמב"ם אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בחות דעת סי' ק"ג דשלא כדרך הנאתן וטעם לפגם שני ענינים הם דשלא כדרך הנאתן שעירב בו דבר מר אם התקין אח"כ המאכל שחזר והמתיק אותו עד שהוא כדרך הנאתן אז חייב עליו משא"כ בדבר שאינו ראוי לגר פרח האיסור מיניה לגמרי ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו עוד ודוקא בטעם פגום אסור בסוף השביח משא"כ כשגוף האיסור נפגם ומשו"ה אף בב"ח לפגם מותר דלא כפלתי וכן מדויק בדברי הרמב"ם שסיים בכ"כ ובב"ח רק בדבר מר והניח חילוק דנסרח ולא כתב סתם בכ"כ ובב"ח אסור מכל זה מוכח דוקא דבר מר אבל נסרח והבאיש גם בב"ח מותר ודבריו קלורין לעינים וניכרים דברי אמת יע"ש

ועוד כתב מע"כ לישב דברי הרמב"ם דלולי דמסתפינא היה אומר דהרמב"ם סבר דכל הסוגיא במנחות ובכורות לא נאמרה רק לענין טומאה אי אזלינן בתר מבטל או בטל אבל באיסור לא אזלינן רק בתר טעמא או שמא דלא כמשמעות תוס' ובאמת לא היה צריך מורא לעלות על ראשו לומר דבר זה דכבר קדמו הרשב"א בתשובה סי' רפ"ד וכן כתב הפר"ח בסי' צ"ח ועיין ג"כ בפלתי סי' ק"א ס"ק ו' שמישב שם דברי הרמב"ם מקושי' הראב"ד ומסיים ג"כ וזה רק בטומאה אבל לא לענין איסור ולרמב"ם מוכח ע"כ דסבר דרק לענין טומא' איתמר ולא באיסור לפי מה שתירץ הר"י קורקוס בכ"מ שם לתרץ הרמב"ם מהשגת הראב"ד דהא אנן פסקינן דלא כר"י דמב"מ בטל וכל הפלוגתא, אזיל רק לר"י כמו דאמרינן בש"ס מנחות ותירץ כיון בביצה וכן בבכורות נאמרו דברי רב חסדא סתם וכן מחלק בבכורות בין מגע למשא ע"כ דלא דמי טומאה לשאר איסורין בזה ואע"ג דמב"מ בטל לרבנן באיסור מ"מ טומאה שאני דאף לרבנן אזלינן בתר בטל או מבטל ונעלם מכ"ת דברי הר"י קורקוס במקומו דבודאי לא היה מסתפי לומר כן דלרמב"ם רק לענין טומאה איתמר

, אלא באמת דברי הרמב"ם שם מאוד תמוהים לי לפי הבנת הכ"מ דפסק כרב חסדא דאזלינן בתר מבטל ומשו"ה לא מטמאה במגע ונבילה בטלה בשחוטה א"כ מאי האי דכתב הרמב"ם לבסוף אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל דהא לר"ח אדרבה משו"ה בטל הנבילה משום דאזלינן בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבילה אבל מצד הבטל הנבילה אדרבה לא היה בטל הנבילה כאשר סבר ר"ח דאזלינן בתר בטל והאיך כתב הרמב"ם לפיכך תבטל ואין לו מובן כלל ועוד מלישנא דרמב"ם שכתב אבל אם נשא הכל נטמא שא"א לשחוטה שתחזיר נבילה וזה הטעם הוא שלא יטמא במגע אבל במשא בכל אופן מטמא ועל שלא מטמא במגא היה להרמב"ם ליתן טעם זה ולא ידעתי פתר רק לומר דהרמב"ם סבר דר"ח ור"ח לא מחלקי כלל בין מגע ומשא ואזלי לר"י ע"כ באפשר להיות כמותו גרע למ"ד בתר בטל או מבטל דהוי מב"מ אבל לפי דאמרינן דיש חילוק בין מגע ומשא כמו שסבר ר"י ברבי חנינא י"ל דחולק על הכל ונבילה בטלות בשחוטת משמע ליה בין שחוטה בנבילה או נבילה בשחוטה אלא דיש חילוק לענין מגע ומשא ואתיא כרבנן דמב"מ בטל ושאינו מינו אינו בטל ברוב רק צריך ששים אבל במגע לא החמירו כיון דאפשר לבטל להיות כמבטל עכ"פ מקרי לרבנן מב"מ ולא מטמא במגע אבל במשא אזלינן לחומר' בתר מבטל והוי אינו מינו ולהרמב"ם דוקא יבש ביבש באינו מינו צריך ס' כרשב"א בכ"מ בפט"ו מהל' מ"א י"ט ואע"ג דתוס' כתבו בבכורות דלענין טומאה לא אמרינן טע"כ ונבילה בשחוטה אף נתבשל אח"כ בטל ברוב י"ל דהרמב"ם דסבר דיבש ביבש בס' לאו משום טע"כ הוא אלא משום דפחות מששים הוי כבעין משא"כ בס' נתבטל לגמרי ועיין בש"ך סי' צ"ד סק"ה דטעמו דאו"ה דצריך ס' ביבש באינו מינו לא משום דאם יתבשל יתן טעם אלא משום דפחות מששים הוי כניכר האיסור משא"כ בששים אף דהוי אינו מינו כיון שהוא מועט ועיין במג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח דסבר גם במוקצה צריך ביטול בששים ותמה עליו בבינה לעתים להל' יו"ט בפ"ב דהא לא שייך טע"כ בטלטול מוקצה ובטל ברוב ועיין בח"ס יו"ד סי' רע"ז שמישב דברי מג"א כיון דבמשא אמרינן דמטמא משום דאיסור כמאן דאיתא דמי ומוקצה דומה למשא וזה דוקא עד ס' אבל ביותר מס' דמצינו בכיוצא בו הטעם עבר ובטל ה"נ איסורא כמאן דליתא ואפילו במשא לא מטמא יע"ש והוא קאמר דבריו לענין לח דיש ביה או לא ולדברינו בהרמב"ם אף ביבש וסבר דלענין מגע אזלינן לקולא דהוי מב"מ בין בתר בטל ובין בתר מבטל אבל לענין משא אזלינן לחומרא בין בתר בטל ומבטל ומשו"ה יהיב הרמב"ם על טומאת משא טעם דמטמא משום דא"א לשחוטה שתעשה נבילה והוי לענין טומאה מבשא"מ ולא בטל ברוב אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל היינו לענין מגע משו"ה תבטל כיון דאפשר להיות כשחוטה ואזלינן לענין מגע לקולא דהוי מין במינו בתר בטל ומצאתי אח"כ במרכבת המשנה מקצת מזה אבל לא ביאר כל הצורך רק רמז בעלמא יע"ש ועדיין צ"ע

ומע"כ הביא לנו קושית פלתי סי' צ"ח דמאי פריך מאי אריא כי נתן טעם אפילו לא נתן טעם נמי לדעת הרשב"ם דאי אמרינן חנ"נ הנאסר הוי כגופו של איסור ואזלינן בתר הנאסר לענין מב"מ א"כ דלמא רב אזיל בתר מבטל וא"א לשחוטה להיות כנבילה משו"ה אמר כיון שנתן טעם בחתיכה והוי כאיסור מגופו וגם שאר חתיכות יכולים להיות כהאוסר