שבט סופר חלק א רא

התיר היינו בכחושין דוקא וע"ז הקשה הירושלמי מהא דתנן אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובות טעמא מפני התערובות אבל הא שלא מפני התערובות לא ועיין במפרש שכתב דקושי' הירושלמי מהא דנקט בסיפא אפילו גדי וטלה כקושית הש"ס וכמה גדול הדוחק לומר דכונת הירושלמי על הסיפא שלא הביא כלל בירושלמי ולפי דברינו י"ל לפ"מ שכבר כתב הרמב"ן לתרץ הקושיא על הרי"ף דלוי מודה לכתחילה אסור א"כ מאי מקשה מאין צולין שני פסחים ותירץ הרמב"ן דלישנא דתערובות משמע דיש בו תערובות ממש שנתערב ולא משום חשש לבד וע"ז משני מפני תערובות גופין וא"ש לישנא מפני התערובות ולפ"ז א"ש קושית הירושלמי דהא כיון דהכל על לכתחילה קאי ע"כ הא דאין צולין בשניהם כחושים וזה מטעם גזירה וחשש אטו שמן א"כ לא א"ש נכון לישנ' תערובות ואי הא דאין צולין שני פסחים בשמינים אפילו בדיעבד יאסר לרב וע"כ בשניהם כחושים א"כ בנבילה ושחוטה דליכא תערובות גופין כמ"ש בשם חו"ד שפיר מדייק מאי ארי' מפני תערובות הא שלא מפני תערובות לא היינו היכא דליכא חשש תערובת רק מפני גזירה בעלמא כחוש אטו שמן לא וקשי' לרב דאוסר אפילו בבשר שחוטה ונבילה כנ"ל ליישב ע"נ דברי הירושלמי ע"פ תירץ הרמב"ן על דברי הרי"ף והש"ס דילן דניחא לרב י"ל דסבר דנקט מפני התערובות משום דבשמנים נמי איירי ונקט לכתחילה בשביל כחושים ולא בכחושים לבד איירי ועיין

ובאופן אחר נ"ל לתרץ דברי הרי"ף מקושי' הראשונים דהנה בפ"ג סוף הל' דם כתב דריחא לאו מלתא קרא מסייע מדאוסר משרת משמע דוקא טעם ומנ"ל ג"כ ריח ועיין בח"ס בחידושיו שמפרש לא שבא להכריע מכח זה כלוי אלא דגם רב מודה דאסור רק מדרבנן מדאיצטרך משרת ממילא לא מוכח רק טעם גמור אבל לא ריח ורק מדרבנן אסור וממילא אזלינן להקל לפסוק כלוי והנה בתוס' חולין צ"ט ע"ב בד"ה שאני ציר דזיע בעלמא הוא כתבו דלא הוי רק מדרבנן ומשו"ה גם מב"מ בטל דבדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטיל וכן כתב הרשב"א שם וא"כ לכאורה אי כל הריח לא אסור רק מדרבנן לא שייך כלל לומר דטעמא דרב משום מב"מ דהא בדרבנן לא אמרינן כן ונ"ל דהנה בח"ס יו"ד סי' פ"ה האריך ליישב דברי הרשב"א שהוכיח מהא דרבא דקאמר מב"מ דליכא למיקם אטעמא בסמ"ך דסבר רבא מב"מ בטל דהא גרס כגון שומן הגיד דלא הוי רק דרבנן ולא מוכח לדבריו דסבר כתוס' דבדרבנן מב"מ בטל ומתרץ שם בטוב טעם די"ל הא דחידש תוס' דלא אמרינן בדרבנן מב"מ לא בטל זה דוקא לאביי דשמעתין אזלי לאביי דיתיב ר"ד קמי' דאביי וכבר הקשו תוס' דלימא משום סליק ולאביי לא קשה דהא לית ליה סליק וע"כ מוכרחים לתרץ דשאני ציר דזיע בעלמא והוכיח הרשב"א כתוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל אבל לרבא דאית ליה סליק אמרינן אפילו בדרבנן לא בטל כדמוכח מיבמות פ"ב ע"א וא"כ שפיר י"ל דהרי"ף סבר ג"כ להלכתא לרבא דלא מוכרחים אנו לתרץ שאני ציר רק די"ל סליק וממילא אמרינן שפיר דבדרבנן נמי מב"מ לא בטל וי"ל ג"כ טעמא דרב לרבא משום מב"מ הוא אע"ג דריח לא אסור אלא מדרבנן לכ"ע אבל לאביי דסבר בדרבנן בטל א"א דטעמא דרב משום מב"מ וע"כ דסבר דטעם ממש הוי וא"כ י"ל ר' ירמיה דנדחק בברייתא ולא משני מתניתין כרבנן דסברו מב"מ בטל משום דסבר כאביי דבדרבנן מב"מ בטל וע"ז סובב כל הסוגיא כתנאי היינו לר' ירמיה ולאביי דסברו בדרבנן מב"מ בטל וע"כ אפילו שלא במינו נמי אוסר רב ושפיר קאמר לרב מי נימא תנאי והוצרך לתרץ כדר"ל אבל לרבא שפיר י"ל דטעמא משום מב"מ ולא צריכין לדר"ל רק טעמא דרב משום מב"מ ואפילו ר"י מודה לדינו של רב וממילא לדידן לית הלכתא כרב וא"ש ע"נ דברי הרי"ף ועיין

ועוד אני אומר לפרש דברי הרי"ף דהנה הרשב"א בחולין בסוגיא דזרוע בשלה הקשה דאי אמרינן כשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ האיך קאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דהא טעם כעיקר לאו דאורייתא ותירץ דאפילו אי בא"מ אמרינן לאו דאורייתא מ"מ במב"מ הוי דאורייתא דהא לא תלי' בטעמ' כלל דהא גזה"כ הוא דלא בטל אף דאינו ראוי לנתינת טעם כלל וכיון דלאו בטעמא תליא אין חילוק בין טעמא לממשו ובחידושי הסברתי יותר דברי הרשב"א וא"כ י"ל כן נמי לענין ריחא אע"ג דגרע מטעמא כמו דטעם נמי לא הוי כממשו למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא ואפי"ה במב"מ אסור משום דלא תליא בטעם כלל א"כ גם לענין ריחא י"ל כן וא"ש הא דהביא הרי"ף דוקא הא דרב דלעיל ולא מהא דע"ז דסבר רב כל איסורין שבתורה מב"מ במשהו משום דהתם לא מוכח רק בעין אבל לא טעם אבל מהא דינו של רב מוכח דאפי' בטעם אוסר מצד מב"מ ואע"ג דטעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ כיון דלא תליא בטעם לענין מב"מ לא בטל משו"ה י"ל נמי אע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ לענין מב"מ לא בטל דלא צריך להיות כממשו כלל ועפ"ז יש ליישב עוד הפעם קושי' הראשונים מהא דאמר לימא רב כתנאי דהנה דינו של הרשב"א מוכח אי אמרינן טע"כ לאו דאורייתא אבל אי טע"כ דאורייתא לא צריכין לחלק בין מב"מ למבא"מ ועיין בר"ן חולין דלית ליה כסברת הרשב"א ולפ"ז לאביי דסבר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ויליף מבב"ח א"ש דרב בלא"ה דהא בכל התורה טע"כ דאורייתא וממילא לאביי ליכא הכרח למימר טעמא דרב ריחא מלתא דוקא במב"מ דהא לאביי אי לאו מלתא וגרע מטעם גם לענין מב"מ אמרינן כן

אלא דגוף דברי הרשב"א שהוכיח מהא דרב דסבר דאוסרת כל החתיכות משום מב"מ דע"כ צ"ל דלענין מב"מ אמרינן טע"כ דאורייתא צ"ע דהא י"ל כיון דאסרו מדרבנן טע"כ וכמו שאוסר בא"מ גם מב"מ אוסר וע"כ צ"ל דרשב"א לשיטתו דסבר כתוס' דבדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל ושפיר הוכיח הרשב"א דלענין מב"מ ע"כ טעם כעיקר דאוריית' אלא דלפ"ז לפמ"ש לעיל דזה דוקא מוכרח לאביי אבל לא לרבא א"כ לרבא לא מוכח דברי הרשב"א לומר דבמב"מ אמרינן לכ"ע טע"כ דאורייתא אבל מ"מ י"ל דרשב"א הוכיח לאביי דמתרץ ג"כ דברי רב אבל לפי מה שהעלתי דלאביי דסבר טע"כ דאורייתא ג"כ לא מוכח א"כ אין החידוש של הרשב"א מוכרח לא לאביי ולא לרבא ויש להאריך ע"ד פלפול ותן לחכם ועיין

והנה עוד הקשה הרמב"ן קושי' חזקה על הרי"ף מהא דצנון שחתכו בסכין דמותר וקאמר האי אפשר למטעמי' והא לרי"ף לא בטל משום דשיל"מ כמו פת שאפאו עם הצלי וזה שנים כתבתי על הגליון הרמב"ן לפ"מ שהביא הב"י סי' צ"ו לשון ת"ה הקצר כיון שאין טעם בשר נרגש בידוע שלא בלע כלום משמע מדבריו דאי לית ביה טעם אפילו משהו לא בלע מדלא קאמר שנתבטל במיעוטו ועיין בנוב"י או"ח סי' ע"ב מה"ת שרצה להוכיח מדברי הרשב"א אלו דסבר היתר בהיתר לא בטל מדהוצרך לומר בידוע שלא בלע כלום וממילא דלא קשה נמי על הרי"ף ואסתגר בזה והנני ידידו חותם בברכה פה פ"ב י"א ניסן תרמ"ג לפ"ק. ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

חשובה מד

שלום לכבוד הרב המאוה"ג בע"פ ז"ר יפ"ת כש"ת מוה כלב פייבל וועזעל נ"י רב בק"ק טארדא יע"א

ראיתי מכתבו ואודות בקשתו אעשה בל"נ לדבר עם הידוע ובשולי מכתבו הציע לפני תמיהתו על הרמב"ם בה' מ"א פי"ד הל' י' וי"א דמשמעות דבריו דבב"ח שהבאיש או הסריח חייבין עליו אף דהוי לפגם ואינו ראוי לגר וכמ"ש הפלתי סי' פ"ז ס"ק ט"ו והרי רב ע"כ אזיל בתר בטל דאמר דף ק' בחולין כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה וכתבו תוס' במנחות כ"ב ע"ב בד"ה ור"י דזה דלא כרב חסדא דאזיל בתר מבטל וא"כ האיך קאמר בחולין בסוגיא דט"ח ק"ח כיון שנתן טעם בחתיכ' אוסרת כולן מפני שהן מב"מ דהא בב"ח א"א לבטל להיות כמבטל דאפילו נפגם נמי אסור אלו דבריו אמת כן הבין ג"כ הפרמ"ג בפתיחה להל' בב"ח דרמב"ם סבר דבב"ח פגם