שבט סופר חלק א קצט

משום הכי לא גזרינן בת יומא אטו שאינה בת יומא אבל במינו דלא בטל משהו שפיר יש לחוש אטו אינה בת יומא ולא הוי לפגם ומצד הדין לא בטל דהוי לשבח ומה שהקשית למה גזרינן אינו מינו אטו מינו דהא אי נטל"פ מותר גם במב"מ לא אסור רק מדרבנן הוי כמו גזירה לגזירה לא קשה לפי מה שכבר כתב תוס' שם אע"ג דרב לא גזר אינו מינו אטו מינו זה דוקא משום דלא שכיח שיתערב חמץ משא"כ בקדירה אם מבשל בו קרוב ושכיח ובודאי שיבשל ג"כ מינו וגם אינה בת יומא אטו בת יומא הוי גזירה קרובה וכולה חדא גזירה דהא אפילו באיסור דרבנן אסור לבשל בקדירה שאינה בת יומא ועיין בנוב"י תנינא סי' נ"א שכבר עמד בזה וכתב דע"כ דחדא גזירה הוא עשעו חכמים כל הכלים כאלו הן ב"י ושפיר מתרץ דלמא אתי למיעבד במינן דעשאו וגזרו חכמים בחדא גזירה כיון דקרוב הדבר שישתמשו ועיין

אלא דצ"ע מסוגיא זו על דברי הרשב"א בחולין בסוגיא דזרוע בשילה בד"ה אמר אביי לא נצרכה וכו' שחקר אי לר"י גם בבלוע אמרינן מב"מ לא בטל כיון דילפינן מדם הפר ומדם השעיר א"כ י"ל רק בממשו של איסור ולא בטעמן ועיין בנוב"י תנינא סי' ל"ד שמסופק מעצמו בזה ולא ראה במחכ"ת דברי הרשב"א לפי שעה דהא מפורש כאן דקאמר גזירה דלמא אתי למיעבד במינו דאפילו בבלע בקדירה נמי אמרינן לרב מב"מ לא בטל וכ"ש ברוטב או בפליטת חלב שרצה הרשב"א להוכיח שם דלא אמרינן כה"ג מב"מ לא בטל ובאותו תשובה חקר ג"כ השואל אי במב"מ אמרינן טע"כ דאורייתא אפילו אי באינו מינו הוי דרבנן וגם ע"ז כבר עמד הרשב"א בחולין שם בסוף ד"ה אמר רבא לא נצרכה אלא לטע"כ יע"ש אלא שגוף דברי הרשב"א צ"ע ולימוד וכבר הארכתי בכ"ז בתשובה אחרת ואכ"מ להאריך בפרט כי אין הזמן מספיק ולא כתבתי רק למלאות בקשתך והנני חותם בברכה מרובה וד' ירום רישך וקרנך בכבוד פרעסבורג יום א' בשלח תרמ"ב לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה מג

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג עדני העצם המפואר כש"ת מו"ה משה ליב כהן נ"י רב"ד דק"ק ניקלשבורג יע"א

אחדש"ה את מכתבו קבלתי עם איזה הערות בסוגיא דריחא מלתא אשר בתוך דברינו ימצא תשובה לדבריו ותירוצים על תמיהותיו ופתח דברינו יאירו לבאר ולפרש דברי הרי"ף שכתב ועוד כד דייקת במלתיה דרב משכחת דשייך באידך מימרא דרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ דס"ל מב"מ לא בטל וכבר הקשו עליו הראשונים דא"כ מאי קאמר דרב כר"מ דסבר בפת חמה אסור דהא הוי מבשא"מ ועוד אמאי לא קאמר דרב ככ"ע ור"י דמתיר הוא דוקא במבא"מ משא"כ בדינו דרב משום מב"מ גם ר"י מודה ולא צריך להביא הא דר"ל כלל

ונ"ל בהקדם כאשר ניישב ג"כ מש"כ עוד הרי"ף דלוי שצלאו קאמר דוקא דיעבד ולא לכתחילה וממילא ליכא ראייה מהא דרב כהנא דאסר לאכול הפת עם כותח וכן מהא דרבא מפרזקי' דשאני התם דלכתחילה דא"כ מאי מקשה על לוי מהא דאין צולין שני פסחים כיון דברייתא לכתחילה מיירי גם לוי מודה דאסור וגם ללוי קשה מאי אריא גדי וטלה כיון דלכתחילה גם לדידיה אסור והוי ג"כ תיובתא מאי רבותא ונ"ל לפמ"ש הב"ח דאע"ג דרב נקט דוקא בשר שמן מ"מ בכחוש לכתחילה עכ"פ אסור וש"ך וט"ז חולק ע"ז וי"ל דמשו"ה אסור אף בכחוש דליכא ריח כמו שמן מ"מ גזרו אטו שמן דאם יתירו כחוש קרוב להתיר ג"כ שמן ועל טעם הצל"ח משום דאין מבטלין איסור לכתחילה יש לפקפק לפמ"ש הרשב"א דקדירה שדרכה לשמש בשפועה ליכא ביטול איסור לכתחילה וכיון דריח רק משהו ולא יכול לבא לידי איסור לל גם משום אין מבטלין איסור ליכא אלא שגזרו אטו שמן וללוי יש לומר דוקא בשמן אסור לכתחילה כיון דעכ"פ איכא ריח ומרגישין הריח אע"ג דלאו מלתא מ"מ דומה לאוכל איסור משא"כ בכחוש לא גזרו כיון דבשמן ג"כ רק לכתחילה אסור והרי"ף לא כתב דלוי מודה דאסור לכתחילה רק בשמן אבל לא בכחוש ושפיר כתב דליכא ראייה מהא דרב כהנא ורבא מפרזקי' וא"כ גם מברייתא שפיר קמקשה דהא בברייתא סתמא תנן אין צולין שני פסחים ואפילו כחוש במשמע מדלא נקט שמן וא"כ לרב ניחא אבל ללוי קשיא דהא בכחוש מותר לכתחילה דליכא למגזר כלל לדידיה ובזה א"ש הא דמסיים וקשיא ללוי דהא פשיטא כיון דקאמר מאי לאו תערובות טעמים בודאי הקושי' ללוי אלא דהש"ס רצה לדייק דלכאורה גם לרב קשה כיון דרב אפילו בדיעבד אסור א"כ אמאי באמת נקט בברייתא דוקא לכתחילה ולא תני דאם צלאו שני פסחים דאסור כיון דאפילו בדיעבד נמי אסור וקשה ג"כ לכאורה לרב אלא לפמ"ש א"ש דלרב י"ל דמשו"ה נקט לכתחילה משום שניהם כחושים אבל בשמנים באמת אפילו בדיעבד ומשו"ה דייק וקשיא ללוי דדוקא ללוי קשיא כיון דתנן סתמא משמע אפילו בכחושין א"כ ללוי אפילו לכתחילה מותר וא"ש

ובזה א"ש נמי הא דיש להקשות בין לפ"מ דרצה לומר מפני תערובות גופים וכן מתרץ לאמת בחסורא מחסרי לרב דרישא משום תערובות טעמים ובשני קדירות משום תערובות גופין א"כ אמאי נקט הברייתא דוקא הדין בשני פסחים ומ"ש שני פסחים מכל שאר איסורים ומזה ראיה נגד הט"ז שכתב בסי' קי"ח הא דאוסר הרמ"א אפילו בשני קדירות היינו משום איחלופי והעלה כן מדברי המרדכי והש"ך כתב משום חשש נצוצות דנתזין ומשו"ה יש לזהור אבל לא משום איחלופי לאסור לכתחילה ועיין בחות דעת סי' ק"ח שחולק על הט"ז ופירש דברי המרדכי דלא כט"ז ומחלק בין שני פסחים כיון דשניהם היתרא לא מיזדהר אינשי משא"כ באיסור והיתר ובאמת מדנקט שני פסחים דוקא מוכח כחילוק של חות דעת ולפמ"ש גם משום תערובות טעמים א"ש כיון דהברייתא בשניהם כתושים מיירי ואז דוקא לכתחילה אסור והנה הרשב"א רצה לתרץ בשם הראב"ד דברי הרי"ף דמשו"ה מקשה מאין צולין משום דשניהם היתר לא גזרו לכתחילה משא"כ באיסור והיתר ובאמת צריך הסבר מאי שנא איסור אכילת פסח שלא למנוין משאר איסור אבל מ"מ רבותא איכא באמת דאפילו בשני פסחים דשניהם היתר נמי אסור לכתחילה בשניהם כחושין וא"ש דנקט בשני פסחים דוקא ועיין

ובזה מיושב נמי הא דהקשו הראשונים לרי"ף מהא דרבא דמתיר בבת תיהא אפילו לכתחילה לפמ"ש תוס' דהוי כחוש א"כ אפילו לכתחילה מותר ואביי אוסר לכתחילה וממילא מוכח דסבר כרב דבדבר שמן ריחא מלתא אפילו בדיעבד והא דמקשה רבא מהא דכמון אע"ג דהוי נמי כחוש וי"ל דאביי באמת מודה דדיעבד מותר ורק לכתחילה אסור כמו שתני במתניתין תנור שהסיקו בכמון של תרומה וגם לרבא לא ניחא דהא לדידיה עכ"פ בכחוש לכתחילה מותר ולמה תני בכמון רק בדיעבד ועיין בפר"ח שהוכיח ממתניתין זאת כשיטת רש"י ורי"ף דלכתחילה אסור אבל לפ"מ שכתבתי דבכחוש גם הרי"ף מודה א"כ קשה גם על רבא ומזה יש להביא ראייה לדברי האו"ה שכתב דבדבר חריף אפילו בתנור גדול נמי אסור דאף דריחא לאו מלתא מ"מ בדבר חריף אסור מדמשני אביי שאני התם מקלי קלי איסורא ותמהו הפר"ח ובפלתי דהא אביי סבר ריחא מלתא אפילו בלא דבר חריף והוצרך לשנות מקלי קלי איסורא ולפי דברינו א"ש דהא באמת כחוש הוי אלא כיון דדבר חריף הוי כמו שמן ומשו"ה הוצרך לשנות מקלי קלי אבל אי גם דבר חריף לא חמור יותר משאר ריח לא הוצרך לשנות משום מקלי קלא כיון דכחוש הוי ומשו"ה ג"כ לרבא אסור לכתחילה כיון דהוי דבר חריף והוי בדבר כחוש כמו שמן ומשו"ה אסור לכתחילה אלא דא"כ הדרה קושי' התוס' דלא מקשה ג"כ בסוגיא דפסחים על רב וצ"ע

אלא דעדיין יש להקשות למ"ש דטעמא דרב דוקא משום מב"מ א"כ צ"ל דבשמן דוקא הוי משהו משא"כ בכחוש