שבט סופר חלק א קצח

מותר דאין לו הנאה באכילתה כן בטעם פגום ומכח זה חידש דאם הגדיל מדתו ע"י התערובות דהשבח יתר על הפגם באמת אסור דלא כרשב"א ורצה מעלתו שי' לחדש דבאיסורין שאוסרין בכ"ש דלא נרגיש בו פגם בתבשיל דנתערב בהרבה עד שלא נרגש בו הפגם מהדבר שנתערב באמת יש לומר דאסור דהא נתבטל הפגם ויהיה לפ"ז חידש דין אם נתערב איסור הרבה עד שמרגישין הפגם יהיה מותר ובמעט אסור עכ"ד

ואען ואומר בע"ז ט"ז ע"ב אמר ר"ל נטל"פ לא שיאמר חסרה מלח יתירה מלח וכו' אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה וברא"ש ותוס' שם אינה נאכלת לאו דוקא כיון דפגמה פורתא קרי לה אינה נאכלת ולפי"ז משמע דמ"מ צריך להיות שמרגישין פגם מועט וכן דייק הריטב"א בחידושיו מדברי רש"י אלא שכתב שזה אינו דהא דגיעולי נכרים קדירה דלאו בת יומא יוכיח דאין פגם כלל נרגש בה ואפי"ה שרי וכן גבי שמן ודבש של נכרים קאמר אי משום גיעולי נכרים נטל"פ אלא כל שידענו שאין נ?אות לו ואלו מרובה היה פוגמו לחיך נידן בנטל"פ אע"פ שאינו מרגיש וכתב שיש להעמיס כן ג"כ בכוונת רש"י יע"ש ולפי"ז גם באלו איסורין שאוסרין בכ"ש אע"ג דלא נרגש הטעם מחמת מיעוט התערובות האסור מ"מ אלו היה הרבה הי' פוגמה הרבה לא נאות ולא ניחא ליה שנתערב והוי דומיא דנבילה דאין לו הנאה באכילתה כך בדבר הפוגם לא ניחא ליה שנתערב והראב"ד כתב באמת דאינה נאכלת דוקא כפשוטא והריטב"א כתב עליו דא"א לאמרו משום הוכחתו דקדירה דאינה בת יומא ובאמת י"ל דהראב"ד אזיל בשיטת הרא"ה בבד"ה דבלוע בדופני הכלי נפגם לגמרי עד שנעשה כעפר ושוב אע"ג דהוי לשבח בהתבשיל מ"מ שוב אינו חוזר לאיסור כיון שכבר נעשה היתר בקדירה עד שאינה ראויה לגר וכבר הקשו עליו הרשב"א במשמרת הבית הרבה יע"ש

ולדברי הראב"ד דאינה נאכלת לגמרי צ"ל באלו איסורין דאוסרין בכ"ש או אף בשאינו מינו אם נאכלת מחמת פגם אסור והנה בתוס' דף ס"ו ע"א בד"ה מכלל דיש סוברים דכל איסורים דהוי במשהו גם נטל"פ אסור דהא גם במשהו נתבטל הטעם ותוס' חולקים דשאני מב"מ דנתחזק המשהו ולא נתבטל משא"כ בנטל"פ ולדבריו שרצה לחדש דמב"מ אם נתערב בתערובות הרבה עד שלא נרגש בודאי אסור צ"ל דכל הפלפול הוא דוקא אם נרגש הטעם לפגם וזה אינו במשמעות התוס' רק דאפילו אם כתערבת בתבשיל כ"כ עד דלא יהיב ולא נרגש טעם כלל ואפי"ה בנוטלפ"ג מותר ועוד דהא באו"ח סי' תמ"ז יש שיטות דסברו אע"ג דאסור נטל"פ בפסח מ"מ במשהו היינו ביותר מקילין דתרתי חומרא לא אמרינן דמשהו ונוטל"פ ואם כדבריו אם לא הוי רק משהו אדרבה כל שנתערב ביותר מנתינת טעם עד דלא נרגש והוי משהו אין לנו תרי חומרא דממ"נ אי מרגישין טעם לא נתבטל בששים ואף ביותר כיון דמרגישין טעם ולא הוי רק נוטל"פ ואי באין מרגישין טעם א"כ לא הוי רק משהו ולא נוטל"פ וע"כ בכל נוטל"פ אע"ג דנתערב בתבשיל הרבה עד שאין מרגישין נמי מותר כסברת הריטב"א שכתבתי לעיל וכן הריטב"א שם הביא בשם מי שאומרים דבכל איסורין במשהו גם נוטל"פ אסור משום דבלא"ה אין נותן שום טעם ודחי זה מחידוש דין שכתבתי דא"כ אם נתערב הרבה יהיה מותר ואם מעט אסור ויציבי בארעי וגיורא בשמי שמיא אלא דלא שנא ובודאי גם במשהו אע"ג דלא נרגש פגם כלל מותר דלא כמ"ש במכתבך ואדרבא איפך אנא ממה שכתבת דדוקא לשיטת הר"ן יש לצדד היכא דאין מרגישין הטעם לפגם דאסור ואני אומר דלהר"ן י"ל דלא ניחא ליה כל שהוא פגום אם הוא מרובה כמו שהסביר הריטב"א אבל לפי הסבר הרשב"א דכל הטעם דמותר אע"ג דאינו דומה לנבילה מ"מ כיון דהאיסור בטל ברוב ולא נשאר רק הטעם דילפינן ממשרת צריך דוקא טעם לשבח א"צ באלו איסורין דאוסרין בכ"ש או במב"מ דלא שייך ביטול ברוב גם ביבש וממילא נוטל"פ אסור וכן מצאתי באחרונים דהרשב"א בתשובה דאוסר בחמץ בפסח ושאר איסורין דאוסרין במשהו אפילו בנטל"פ היינו משום דלא שייך ביטול ברוב גם ביבש ועיין בפלתי סי' ק"ג ובפמ"ג שם שעמדו על סתירת המחבר שפסק בק"ג כרשב"א ובאו"ח תמ"ז פסק דנוטל"פ מותר דכיון דלא שייך ביטול ברוב ביבש גם נוטל"פ אסר וע"כ צ"ל דסמך שם כיון דלא הוי במשהו רק משום חומרא דחמץ על שיטת הר"ן דנוטל"פ הוי דומיא דנבילה ולא משום ביטול ברוב יע"ש ובאמת לרשב"א לא מותר נוטל"פ רק אם נפגם כ"כ עד שאינו ראוי לאכול כלל ועיין

ומה שעמדת על דברי הרמב"ם במ"א פ' ט"ו הל' ל' ואם בב"ח או ביי"נ ויין ערלה וכ"כ שנפלו לדבש וכו' אם אמר שאין בו טעם או יש בו טעם וטעם רע הוא והרי פוגמו הכל מותר והוא שלא יהיה סופו להשביח ואם אין שם עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים ורצית להכריח דהרמב"ם סבר דמב"מ אם לא נרגש הפגם אסור דהא ע"כ מדקאמר דאם אין עכו"ם משערין במאה או במאתים וזה דוקא במב"מ דשלא במינו גם ערלה ותרומה וכ"כ בששים וע"ז קאמר אם טעם טעם רע מותר אף מב"מ ואם אין שם עכו"ם משערין בששים או במאה ובמאתים דכיון דשיעורו במאתים יש לומר שכבר נפסק הפגם אין זה הכרח דודאי בדברים שפגומים בעצמותם את התבשיל כמו קדירה שאינה בת יומא וכדומה אינו אוסר כלל אבל בדברים שאינם פוגמים רק דמ"מ יכול להיות שטועם טעם רע ע"י דבר אחר שקדירה זו חסרה מלח וכדומה אז בודאי דוקא אם טועם טעם לפגם אבל אם אינו טועם צריך לשער ע"כ בשיעורין שנאמרו בהאיסור שנתערב ועיין בלחם משנה שכתב דרמז הרמב"ם בדבריו אע"ג דאינו פוגם בעצמותו רק דנפגם מחמת דבר אחר נמי מותר דהא בב"ח או בשקצים ורמשים דודאי אינם פוגמים ואפ"ה כתב הרמב"ם דאם טועם טעם רע מותר וע"כ דדבר אחר גרם לקדירה שנפגמה אבל אם האיסור בעצמותו נוטל"פ אפילו באין מרגיש הטעם יש להתיר

והנה הרמב"ם נקט יין נסך או יין ערלה וכ"כ שנפלו לדבש וקאמר אח"כ והוא שלא יהיה סופו להשביח דפגום ולבסוף השביח אסור ובזה נחלקו הש"ך ופר"ח דהש"ך סובר דוקא אם השביח כבר אוסר הרמב"ם אבל לא אם סופו להשביח ועדיין עומד בפגמו דהא גריסין רותחין נמי סופו להשביח ואפי"ה מותר והפר"ח האריך לחלוק עליו דאף בפגמו אסור כיון דסופו להשביח ולא דמי לחסרה מלח חסרה תבלין דהתם מחוסר מעשה ליתן מלח משא"כ אם משביח ממילא ומדברי הרמב"ם אלו יש להביא ראיה לש"ך דהא הרמב"ם בפירוש המשניות על מתניתין יי"נ שנפל ע"ג ענבים כתב ד' חלוקים והחילוק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין וכו' מוכח דיין בדבש הוי פגם ולבסוף לשבח וא"כ למה אם טועם העכו"ם טעם רע ופגם יהיה מותר בדבש ויין ערלה וכ"כ כיון דסופו להשביח ולדברי פר"ח אפילו בפגמו נמי אסור וע"כ מוכח כהש"ך דבפגמו מותר רק אם כבר השביח אסור וזה שהתנה הרמב"ם דלא יהיה סופו להשביח דלא ימתין עד שישביח לבסוף והשתא דאתית להכי ממילא נדחה ג"כ הכרח שלו די"ל דרמב"ם איירי בדברים שסופן להשביח ואם אין לטועמו ויש לחוש שכבר השביח צריך מאה או מאתים

בכל זאת לא נחה ולא שקטה דעתי בדברי הרמב"ם לומר דהרמב"ם קאי על מב"מ דהא התחיל ופתח במין בשאינו מינו וע"ז מסיים דאם אין עכו"ם משערין במאה או במאתים ולא מצאתי מי שהרגיש בדברי הרמב"ם וצ"ע

ועל דברי הפלתי סי' צ"ב אות י' שיצא לחדש דאף אי נטל"פ אסור מ"מ לא הוי מב"מ דאין טעמו שוה למינו והוי כמין בשאנ"מ ותמהתי מדברי ש"ס פסחים דף ל' דמקשה וליעבד בהו שלא במינו גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינו והא בנטל"פ אינו מינו הוי ויש ליישב דברי פלתי לפ"מ שהקש' תוס' דהא אין מבטלין איסור לכתחילה ומאי מקשה וליעבד שלא במינן ותירצו דהוי תרתי לטיבותא משהו וגם נטל"פ דמותר בדיעבד וא"כ עיקר הקושי' משום דהוי משהו ובטל