שבט סופר חלק א קצא

ושאר דברים שכתב על דר"א שמותי לא הבנתי מצינו בירושלמי דמקשה מר"א שמותי דלא יחלוק על ב"ש עיין תוס' נדה דף ז' הביא ראיה מירושלמי תרומה פ"ה וה"ה דהוי מצי להביא ראיה מירושלמי ביצה ס"פ ד' הובא בתוס' דף ל"ד ע"ב בד"ה ואומר דמקשה ירושלמי מחלפא שיטותייהו דב"ש ור"א שמותי יע"ש ועיין בסוגיא דהואיל פסחים שהביא תוס' בשם ריב"ם מדמקשה אביי על רבה מהברייתא מוכח דאפילו מאן דלית ליה מתוך מ"מ הואיל אמרינן דהא הברייתא ע"כ כב"ש אתיא יע"ש

ובלא"ה יש ראיה דהא ר"א סבר הואיל כמסקנת הסוגיא ור"א שמותי וע"כ לית ליה מתוך ואפ"ה סבר הואיל וביותר לפי מה שכ' הרשב"א בשבת ל"ט הא דאמר ב"ש לא יחם חמין לרגליו אלא א"כ ראוין לשתיה היינו דצריך שישתה מהן והוחמו לשתיה קאמר ולא די בראוין לבד ואם כן קשה דהא ר' אליעזר אית ליה הואיל ור' אליעזר שמותי ובלאו הכי קשה על הרשב"א דא"כ קשה מאי מקש' אביי על רבה כהוחכת ריב"ם וצ"ע

ועיין ביצה דף ט' ע"א דאמר רב תנור ברשות היחיד ד"ה מותר ומקשה מרב ומשנה תנאי הוא דתנור שוטחין בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין וא"כ נמי קשה לרב חנה דהא ר"א שמותי הוא וא"כ איך אוסר אפילו בחדרי חדרים וב"ש מתיר ברשות היחיד וראיתי בהגהות דמגיה ר' אלעזר במקום ר' אליעזר ואולי מטעם זה מגי' כן אלא שהקשיתי מש"ס עירובין דף י"א במתניתין בהכשר מבוי דב"ש לחי וקורה וב"ה או לחי או קורה ור' אליעזר אמר שני לחיים והא ר"א שמותי ופליג על ב"ש ולאחר החיפוש מצאתי ונהנתי שהרגיש הריטב"א בזה ותירץ כי ר"א אמר כי כך אמר ב"ש שני לחיים דוקא יע"ש. כל מה שכתבתי בחפזי וישב בהשקט ושאנן על התורה כחפץ החותם פה פ"ב יע"א יום עש"ק לס' וישלח תר"מ לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה לח

שלום לך תלמידי המופלג חו"ש ז"ר מו"ה יצחק דאזנער בע"מ וויען יע"א

מכתבך קבלתי ע"נ ושמחתי לראות כי אתה שוקד על התורה ועסקך כעת בסוגיא דמכריזין חולין דף צ"ה ע"א ופלפולך בדברי הרי"ף שעמד עליו הפלתי סי' ק"י שהשמיט הנך עובדי דנאמרו בהאי טבחא הן לישנא קמא והן לישנא בתרא ולא לחנם הביאו הגמרא דיש ללמוד ממנו כמה דינים ולמה לא זכרו והלך בדרך פלפול רחוק במח"כ ולדידי נראה דבפשוט יש לתרץ דהנה הר"ן כתב דהני תרי לישנא איירי במקום שהעמידו על שורת הדין ולא תקנו כלל להכריז ובדין שיכולין ליקח כיון דרוב טבחי ישראל ואזלינן בתר רוב אבל ממילא לא יכולין למכור טרפות כמו בבגד שארג בו כלאים שאסור למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל ועיין ברשב"א ובר"ן ולישנא קמא סבר אע"ג דעשה שוטה זו שלא כהוגן מ"מ לא נאסר כל המקולין דאזלינן בתר רוב ולישנא בתרא סבר כיון דאתחזיק איסורא תלינן דודאי קנה הנכרי מן הטריפות דאזולי אוזיל לגביה מן הכשירות וכבר תמה הפר"ח על זה מהא דתשע חניות דהא איתחזיק ג"כ טריפה במקולין ואפ"ה אמרינן נמצא ביד נכרי מותר ודחה דברי הר"ן וי"ל כיון דתרי לישנא דטבחי פליגי בזה וללישנא קמא אע"ג דאתחזיק איסורא דמכר השוטה טרפות מ"מ לא נאסרו המקולין ע"כ דסבר דלא חיישינן בנמצא ביד נכרי משום דמסתמא מטרפה זבני דמוזלי גבייהו א"כ י"ל הא דמשני בנמצא ביד נכרי אזל ללישנא קמא אבל ללוי י"ל באמת כלישנא בתרא דבאיתחזיק טרפה במקילין אסור בנמצא ביד נכרי משום דמוזלי גבייהו והברייתא בנמצא בקרקע וא"כ כיון דהרי"ף פסק כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור וע"כ הברייתא בנמצא ביד נכרי ממילא מוכח דפסק כלישנא קמא דטבחי דלא חיישינן אף באתחזיק טרפה דמוזלי גבייהו וא"ש ובזה יש ליתן טעם ג"כ לדברי הרמב"ם שפסק דאף בנמצא ביד נכרי אסור וכתב ה"ה שלמד כן מירושלמי אלא דקשה ששבק גמרא דילן ופסק כירושלמי ולפי דברינו י"ל דאף דפסק הרמב"ם כרב וצ"ל בנמצא ביד נכרי מ"מ רק מחמת חומרא פסק כרב אבל ליליף קולא מזה זה לא אמרינן דהא כמה אמוראים סברו כלוי וי"ל נמצא ביד עכו"ם אסור משום דאזולי מוזיל גביה כלישנא בתרא דטבחי וא"כ י"ל מה"ט פסק הרמב"ם כתרווייהו לחומרא דלמא כלוי ונמצא ביד נכרי אסור ודוחק ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם דכבר העיר הריטב"א לרב למה נמצא ביד נכרי מותר דלמא אעלים הנכרי עינו מהבשר ומנ"ל לומר שהיה יושב ומשמר לבשר ואדרבה מסתמא לא משתמר ותירץ כיון דחומרא בעלמא הוא לא החמירו ולכאורה יש להקשות מאי פריך לרב דהא כל החשש הוא אף במקום דרוב כשרים דלמא הביאו העורבים מרובא דעלמא דהוי רוב טרפות לפמ"ש תוס' על הא דרב כהנא דשרי כבדי וכולייתא דמייתו עורבין ושדי משום דהתם בכל מקומות שסביב שהיה עורבין יכולים להביא לשם היו רוב טבחי ישראל וא"כ י"ל הברייתא דט' חניות איירי בליכא למיחש לעורב דכל המקומות שסביב יש רוב כשרות ומנ"ל לחדש דנמצא ביד נכרי מותר וצ"ל דסבר הש"ס דגם כה"ג יש לחוש לעורבים כמו שכתבו ושנדחקו הראשונים על תירץ תוס' דאיזה גבול תתן לעורב ודלמא היה פורח והביא מרחוק ובודאי גם בעיו"כ רוב דעלמא טרפה נינהו אבל לאחר שהביא המעשה דרב כהנא דאתו עורבי ושדי כבדא וכולייתא וכה"ג שראינו שהביא העורב בפיו לכ"ע אף דלא חיישינן בהניחו על שלחן לבשר שנתעלם מהעין מ"מ כה"ג מודה לוי כמ"ש תוס' ג"כ בפי' אלו מציאות דמשו"ה מקשה מרב על אביי משום דהיכי דחזינן שהביא העורב גם ללוי חוששין שהביא מרובא דעלמא ולתירץ רשב"ם שברא"ש אף דחזינן שלקח העורב בשר כשר מ"מ חיישינן להחליפו דלא כרש"י שסבר דהאי דרב כהנא דלא כרב ומשו"ה כתב תוס' לתרץ הא דרב כהנא דאיירי שכל הסביבה שיכולים להביא רוב כשרים אע"ג מהא דהקשה רב כהנא ורב אסי לרב דאיסורא שכיח דהיתרא לא שכיח משמע דלא סבירא להו כרב ומה"ט כתב הרשב"א דרב כהנא דהתיר בשדי כבדא וכולייתא לשיטתו מ"מ לא ניחא לתוס' כך משום דלשיטתם אזלי דהיכי דחזינן דשדי עורב לכ"ע חיישינן ומשו"ה הוצרכו לתרץ דאיירי דבכל מקומות שסביב רוב טבחי ישראל וכיון דמוכח מרב כהנא דכה"ג לא חיישינן דלמא הביאו העורב לשם מרחוק יותר רק משערין מקומות הסמוכים ממילא לא קשה ג"כ מהברייתא ד"ט חניות אע"ג דודאי רובו דעלמא נבילות הן מ"מ יש לומר דברייתא איירי דעכ"פ בכל מקומות שסביב העיר היו רוב טבחי ישראל ולא צריכין לתירץ בנמצא ביד נכרי וי"ל דגם ביד נכרי אסור דבחזקת שאינו משתמר הוא ונכון

והנה רש"י כתב דלא קיי"ל כרב משום דרב כהנא חזינן דאמר שקול ואכול ור"ה תלמיד דרב הוא ולכאורה צ"ע דהא משאר הני שמעתתא דגבא דבשרא דשאל ר"נ אית לך סימנא מוכח כרב אע"ג דלא תלמידיה דרב הוא ונראה לי דמהרש"א כתב דלא מוכח מהני עובדא דרב סבר בשר שנתעלם מהעין דאסור משום די"ל כתוס' דאיירי ברוב טבחי נכרים כמ"ש תוס' בעובדא דחיותא ונ"ל דהא רב הונא דאמר לו רב דחרוזין הוי סימן אע"ג דחרוזין לא הוי סימן כמ"ש תוס' מתוספתא ותירצו דהכא סמכינן בדבר מועט משום דבשר שנתעלם מהעין ברוב טבחי ישראל חומרא בעלמא הוא כמ"ש תוס' ורא"ש אבל ברוב טבחי נכרים מצד הדין גם ללוי אסור כמ"ש ראשונים והרא"ה בבדק הבית והיכי דמצד הדין אסור בודאי לא סמכינן על סימן גרוע וע"כ דעובדא דר"ה ברוב טבחי ישראל הוי ואע"ג דהא דרב הונא באיתבד ליה כרכשא י"ל ברוב טבחי נכרים אבל משום הא דאמר ר"ה בחרוזים הרי זה סימן ע"כ ברוב טבחי ישראל אמרי ומוכח מזה דר"ה סבר כרב משו"ה מתרץ רש"י דר"ה תלמידי דרב הוי משא"כ שמעתתא דר"נ בגבא דבשרא לא צריך רש"י לתרץ די"ל באמת ברוב טבחי נכרים ולא מוכח מר"נ כלל וא"ש וי"ל דנפקותא בין הני לישנא אי אמרינן דרב אמר לר"ה אל תהי שוטה בחרוזין הרי זה סימן או דאמר רב הונא בחרוזין הרי זה סימן דהנפקותא אי גם ברוב טבחי נכרים סמכינן על סימן