שבט סופר חלק א קצ

ובזרוע ופטור לכ"ע מדין שוטפות גוי. הנה כבר כתב הרמ"א שכבר נהגו עלמא כשיטת מי שאומר בסי' ס"א סק"א דגם מתנות אינו נוהגת בח"ל וזה שיטת רש"י בפ' רה"ג קל"ו הא דאמר נהגו עלמא כתלת סבי כר' אילעי ברה"ג ה"ה במתנות דחד טעמא הוא משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אבל הרמב"ם מחלק בין מתנות דחייב גם בחו"ל ובין רה"ג דפטור בחו"ל ועיין בר"ן שמחלק בין מתנות לרה"ג משום דלא דמי מתנות לתרומה שחלק כהן וישראל מעורבין יחד משא"כ במתנות שעומד חלק כהן בפני עצמו ומשו"ה מחלק הרמב"ם בין מתנות לראשית הגז ולא ילפינן נמי מתנות בגז"ש נתינה נתינה דרה"ג יע"ש

ובזה א"ש נמי הא דפסק הרמב"ם דראשית הגז חייב גם בטריפה משא"כ במתנות כדיליף בספרי מאת זובחי הזבח או מדכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו ובחדושי זקני בעל ח"ס על חולין הקשה לפי מה שמקשה בש"ס קל"ו אי טעמא דר"ש דפוטר טרפה מרה"ג הוא משום דיליף נתינה נתינה ממתנות א"כ לילף נמי נתינה מתרומה דלא נהג בחו"ל ולפי הרמב"ם דבאמת יליף נתינה דרה"ג דלא נהג בחו"ל לא קשה קושית הש"ס וממילא היה לו לפטור טרפה מרה"ג ולדברי הר"ן א"ש דהש"ס מקשה שפיר אי יליף רה"ג ממתנות דפטור בטרפה משום נתינה נתינה אע"ג דלא דמי להדדי א"כ כ"ש דיש לפטור רה"ג בחו"ל מנתינה נתינה דתרומה דדמי טפי להדדי דבשניהם חלק כהן מעורב בהם משא"כ הרמב"ם מחלק שפיר בין מתנות להר"ג משום דאמר דנהגו עלמא כתלת סבי ברה"ג כר' אלעאי מדלא אמר גם במתנות משמע דוקא רה"ג דלא כרש"י ומהכא הוכיח הרמב"ם חילוקו בין מתנות דלא ילפינן מתרומה ובין רה"ג דילפינן משום דדמי אהדדי משא"כ תרומה דחלק כהן עומד בפני עצמו ממילא לא ילפינן נמי רה"ג ממתנות לענין טרפה וא"ש שיטת הרמב"ם ופשוט

ועיין ביש"ש חולין שיהיב ג"כ טעם לרמב"ם דמחלק בין מתנות לרה"ג ומשו"ה כתבו הפוסקים מי שנוהג ליתן מתנות ולהחמיר על עצמו לא מחזי כיהורא ומה שלא נהגו המדקדקים למהדר אחר מצוה כזו כבר כתב בפלתי משום דאין לנו כהן מיוחס וכבר קדמו בזה ג"כ היש"ש שם ועיין בח"ס ש"א שכ' שהיה נוהג בכל יו"ט לשחוט בהמה ונתן מתנות וגם רה"ג ובבית לחם יהודא כתב שמ"מ לא יתן בפרהסיא ומה שנסתפקת דבשביל שיש להנכרי העור פטור מליתן לכ"ע דהוי כמו שותפות לדידי נראה פשוט כיון שהחלק נכרי מבורר קודם שחיטה ונשאר לישראל הבשר חייב ליתן מהחיוב שנשאר לו ואטו אם יחסר מקצת האבר מהזרוע או מהראש יהיה פטור ליתן כיון שלא יכול ליתן כל האבר ויפסיד הכהן דהא הזרוע והלחיים והקבה ג' ביחד חדא מצוה ועיין בריטב"א בבא מציעא שכתב אף דפליגו ר' יונתן ור' יאשיה היכי דכתב רחמנא ו' ומשמע לר"י כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו מכל מקום זה דוקא במניעה אבל בעשה ד"ה שניהם יחד ומשו"ה המצוה ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה חזינן דעיקר המצוה ליתן הג' מתנות ביחד ואפי"ה אי יש לכהן או לנכרי שותפות בראש חייב ליתן האחרות ואף שלא קיים המצוה ונותן כולם ביחד מ"מ צריך ליתן לכהן ממה שנשאר לו לבד א"כ פשיטא לי באבר אחד נמי אף שיש לנכרי שותפות במקצת מ"מ כיון שהוברר מקודם חלק ישראל חייב ממה שנשאר לו מהבשר וקיים המצוה במה שבידו וברור

וכדברי הריטב"א כתב בש"מ ר"פ השואל בשם רבינו פנחס ובספר שיח יצחק של יומא מקשה מהא דפליגו אביי ורבא בדם הפר ודם השעיר אי משמעות שיערבן יחד ועיין בתמורה דף ו' דפליגו בפלוגתת ר' יונתן ור' יאשי' והא התם עשה הוא ולכ"ע יחד משמע ועיין בא"ד סימן רכ"ח סעיף ח' באב שהשביע את בנו שלא ילוה, רק מרצון ראובן ושמעון אי צריך דוקא רשות שניהם או לא ועיין בט"ז שם ועיין בחכם צבי סימן ד' שחולק על הט"ז והאריך בדין זה ותלמיד אחד עוררני מהא דצבי הבא על התיישה דנמי לא מחייב בחצי מתנות חזינן אפילו על חצי האבר מוטל החיוב ליתן ועיין

ומה שקשה לך בש"ס יבמות ס"א דסבר ב"ש דאין דנין אפשר מא"א ובדף מ"ו סבר ר"א דפסח אינו בא אלא מן החולין משום דקסבר דנין אפשר מא"א והא ר"א שמותי הוא ואיך חולק על ב"ש ומצאת אח"כ הקושי' בספר אוהל דוד מהג' מו"ה דוד דייטש זצ"ל והפשוט כמו שכתבת די"ל דמשו"ה סבר ב"ש כאן דאין דנין אפשר מא"א משום דאית לן ילפותא איפכא ממשה שלא היה לו רק שני זכרים אבל מה שכתבת ג"כ די"ל דטעמא דר"א משום די"ל היקש בקרבן פסח דועבדת בש"ס מנחות כ"ב מוכח דר"א אף בלא ועבדת יליף שאר קרבנות מפסח מצרים רק לר"ע דלית ליה דנין אפשר מא"א השיב מהיקש ועבדת ובריטב"א כתב דוקא בפסח כיון שעיקר הפסח היה במצרים והוא היה אב לכל הפסחים שפיר גמרינן מיניה לשאר פסחים וכן נמי טבילות גרים גמרינן מטבילת אבותינו שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסים תחת כנפי השכינה הא בעלמא י"ל דכ"ע שאין למדין אפשר מא"א ודברי הריטב"א צ"ע דהא בכמה מקומות מש"ס נדה ל"ז וכן במנחות שם דיליף מאשם דולדות קדשים בהוייתן הן קדושין מוכח דיליף ר"א גם בשאר מקומות חוץ מפסח וטבילת גרים אפשר מא"א ועיקרן של דברים נ"ל לפי מה שיש לדקדק לכאורה אי ר"א יליף בכל מקום אפשר מא"א למאי צריך ר"א לומר כתיב פסח במצרים וכתיב פסח בדורות מה פסח וכו' דמשמע דיליף מבנין אב דפסח פסח ולא קאמר דילפינן מפסח מצרים בלא בנין אב דפסח פסח וע"כ צ"ל דדוקא היכא דיש לנו בנין אב או היקש אלא שההיקש אינו מוכרח דיש לאוקמי ההיקש לדברים אחרים דכ"ע סבר דאין דנין אפשר מא"א אבל ר"א סבר דיליף כה"ג כיון דיש לנו בלא"ה בנין האב או היקש משא"כ בלא ההיקש או בנין אב גם ר"א מודה דלא ילפינן והא דמקשה הש"ס מר"א דפסח על טבילת גרים יש לומר לפי מה שהקשה תוס' במנחות ד"ה והשתא נמי וכו' דאי ר"א מודה בהיקש דא"א לאוקמי לשאר מילי א"כ גם לר"ע היה יכול להקשות אמאי סבר דלא ילפינן מאמהות דטבילה לחוד מהני דהא היקשן הכתוב בפסוק ככם כגר כדאמרינן בכריתות דף ט' ותירצו משום דמסתמא הוא דאתא קרא למימר דילפינן אנשים מאנשים ונשים מנשים וא"כ כיון שיש לנו היקש באמת ככם כגר אלו ר"א סבר בעלמא אין דנין אפשר מא"א סבר ה"נ מסתבר לן למימר דאין דנין ולא אתא רק דילפינן אנשים מאנשים אבל כיון דר"א סבר דנין אפשר מא"א היכא דהוי בנין אב או היקש ה"נ משום היקש ככם כגר אית לן לומר דדנין מנשים וממילא לא קשה מב"ש לילף מבריית העולם דלית לן לא בנין אב ולא היקש גם ר"א מודה דאין דנין מא"א ונכון

ואיידי דאיירי הא דהקשה מהרש"א שם בסוגיא לפי מה שכתב תוס' בד"ה כי פליגי וכו', דר"ע סבר כר"י ור"ע סבר מדמעטי' קרא בפסח תושב ושכיר ומשו"ה אינו גר עד שימול ויטבול וא"כ אמאי דחק תלמודא למימר אליבא דר"י דבאבות טבילה הוי הא איכא למימר דר"י נמי סבר דממעטי' קרא מתוסב ושכיר יע"ש שנדחק

ולדידי לא קשה כיון דר"י סבר דגם טבילה לחוד מהני ויליף מנשים וסבר דדנין אפשר מא"א וגם סבר דבמדבר לא היה רק מילה ולא טבילה וממילא יהיה מוכח דמילה בלא טבילה וגם טבילה לחוד מהני ואם יסבור ר"י דממעטינן מתושב ושכיר מנ"ל דממעט קרא דוקא מילה בלא טבילה דלמא אתיא למעט טבילה בלא מילה ואינו גר עד שימול ויטבול אבל לר"ע א"ש דטבילה בלא מילה בלא"ה לא מהני כיון דקסבר אין דנין אפשר מא"א וממילא לא אתיא קרא דתושב ושכיר אלא למעט דגם מילה לחוד לא מהני דלא נילף מדור המדבר משא"כ לר"י אי יליף כר"ע קשה דלמה סבר דטבילה לחוד מהני ולא ממעט מתושב ושכיר וק"ל.