שבט סופר חלק א קפח

דפליגו לענין כרת ופריך דהא ר"י דם תמצית סבר דהוא בכרת ומתרץ אית ליה לר"י דם וכל דם כל היכא דמחייב אדם נפש מחייב אדם תמצית וכל היכא דלא מחייב אדם נפש לא מחייב אדם תמצית יע"ש וא"כ כמו בשליל כיון דליכא דם נפש שיתחייב עליו כרת ליכא כרת כלל בדם כן י"ל בדם שבישל כיון דלא מחייב כרת גם על דם הנפש כיון דאינו ראוי לזריקה ממילא גם על איברים ליכא חיוב כרת כיון דאין בדם שבישל שיתחייב כרת עליו דמי לדם של שליל כיון דחיוב כרת של דם תמצית נמשך אחר עיקר הדם עיין ברש"י שם גם דם שבשלו כן הוא ולפי"ז לר' יוחנן דסבר דחייב גם כן כרת ולא סבר דרשא דם וכל דם דאף בשליל דליכא דם נפש והוי כולו כדם תמצית נמי חייב כרת א"כ דם שבשלו נמי אע"ג דהוי כולו כדם תמצית מ"מ יש חיוב כרת וא"כ לר' יהודא אף בדם שבשלו חייב כרת כמו בדם שליל ומיושב שפיר קושית הפלתי דלא הקשה מהא דתנן דם שהקפה דחייב גם לר' יוחנן דאמר דם שקרש ואכלו הואיל ונדחה ידחה די"ל דברייתא ר' יהודא הוא דסבר דם תמצית בכרת ולר' יוחנן לשיטתו דאף בדם שליל חייב כרת אע"ג דליכא דם נפש גם בדם שבישלו יש חיוב כרת אבל הש"ס רצה לתרץ לזעירא גם לר"ל דסבר דליכא בשליל חיוב כרת גם לר' יהודא ומשו"ה משני יותר לכ"ע כאן באור כאן בחמה ולאשמעינן ג"כ אגב אורחא דיש חלוק בין הקפה באור או בחמה ועיין ברשב"א וחדושי הר"ן בחולין שם שהוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כר' יוחנן דחייב כרת על דם שליל וע"כ סברו דר"י לאו אליבא דר' יודא דסבר דם תמצית חייב כרת קאמר דבשליל נמי חייב כרת אלא גם לרבנן קאמר ר"י דחייב כרת בשליל דדוקא ר"ל סבר דליכא בשליל דם נפש אבל ר"י סבר דגם בשליל דם נפש אית ביה אע"ג דניתר בשחיטת אמו מ"מ כיון דד' סימנים אכשיר ביה רחמנא אף מצד עצמו יש בו חיוב ודם הנפש הוא הלכך לר"י אכולו דמו של שליל חייב כרת ולרבנן דוקא על דם הנפש יע"ש וא"כ גם לר"י יש לומר בדם שבישל דליכא כרת גם לר' יודא כיון דנשתנה ע"י בישול דאינו ראוי לזריקה גם לר"י ליכא כרת וגם ר"י דרש דם וכל דם ולא פליגו בדרשא רק אי דם שליל מקרי דם הנפש או לא ועיין

ובחדושי לחולין הבאתי בסוף פ' כל הבשר במתניתין דחומר חלב מבדם דברי זקני הח"ס ז"ל אמאי לא קאמר דחומר בדם מבחלב דדם נוהג בשליל וחלב אינו נוהג בשליל ובבן ח' לכ"ע אף לר"מ מותר ואף בתלש חלב מבן ח' כמו דאמרינן בפ' בהמה המקשה ע"ה ע"א ותירץ לפמ"ש מהר"ם שיף הא דלא קתני דחומר בחלב דנוהג בו בשר בחלב משא"כ בדם משום דהא לאו משום חומר הוא אלא דדם לא מקרי גדי א"כ גם בחלב שליל כן הוא דלא מקרי חלב שור כשב ועז עד שנולד ויוצא לאויר העולם כמ"ש תוס' ר"פ גיד הנשה דעד שלא יצא לאויר העולם לא מקרי חלב וגם תלש מבן ח' פטור משום דכשב ועז כתיב ובן ח' לא מקרי שיר וכשב יע"ש. אלא דעדיין אינו מיושב שפיר תינח בבן ח' י"ל כן דלא מקרי חלב אבל בבן ט' שנשחט דקיי"ל כר"י דניתר בשחיטת אמו ואע"ג דחדשים ואוירא בלא לידה גרמו דחייב על חלב דמה"ט סבר ר' יוחנן דתלש חלב מבן ט' חי חייב דאויר עולם בעינן ור"ל סבר דוקא לידה בעינן עיין ברא"ש שם וא"כ לר"י הא דמתיר ר' יהודא חלב של בן ט' היינו משום גזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו עיין ברא"ש בפרק בהמה המקשה שם וברשב"א באריכות פ' גיד הנשה ודם אסור בשליל וא"כ בבן ט' א"א לומר דלא מקרי חלב שור כשב דהא יצא לאויר העולם לחוד חייב בלא לידה אלמא דמקרי חלב ואפ"ה מותר בשחיטת אמו משום גזה"כ משא"כ בדם והוי חומר דם מחלב ויש לקיים דברי קדוש זקני זצ"ל עם דברי בנו אבא מאוה"ג זצ"ל בכ"ס שם דלא קתני במתניתין רק מה שהוא אליבא דכ"ע ולא בדבר שתלוי' בתנאי וא"כ בבן ח' בלא"ה א"ש משום דלא מקרי עוד חלב שור כשב ומבן ט' י"ל כיון דבאמת לר"מ בבן ט' חלבו אסור וליכא חומר בבן ט' בדם ומשו"ה לא קחשיב ויפה כח האב מכח הבן זי"ע ועיין

ובזה יש לישב הא דהקשה בראש יוסף אמאי לא תני חומר מבדם דאם חי חייב עליו וחלב אוכלו חי פטור כדאמר בפסחים פרק כ"ש למעוטי אוכל חלב חי והניח בצ"ע ויש לומר לפי מה שכתב מהרש"ל בשבועות בסוגי' דכולל דלר"ש דכ"ש למכות גם שלא כדרך הנאתן חייב וכיון דבפלוגת' לא קמיירי משו"ה לא תני חומר זו כיון דלר"ש גם בחלב חי חייב ואע"ג דגם לר"ש איכא חילוק לענין כרת כמ"ש תוס' בשבועות דלא אמרו כזית רק לענין קרבן משום דחיוב כרת מודה ר"ש דליכא בכ"ש מ"מ כיון דעכ"פ איסור לאו איכא לא קתני חומר ודוחק ועוד דהא מ"מ חומר איכא לענין אם אכלו בשוגג בחלב חי פטור מקרבן ובדם חי חייב אף לר"ש ועיין ברש"י בד"ה וטמא דחומר פגול ונותר הוא לענין חטאות אלא דנ"ל דבלא"ה לא קשיא דהא דאכלו חי פטור בחלב וחייב בדם לאו משום קל וחומר הוא אלא משום דהוי שלא כדרך הנאתן וכן בדם שלא כדרך הנאתן מותר אלא דדם חי הוי כדרך הנאתן ובכל איסורים כן כדרך, הנאתן אסור ושלא כדרך הנאתן מותר הכל לפי שדרכו לאכול ולהנות ולאו חומר הוא וזה פשוט

ומה שמעורר הדר"ג על קושי' הח"ס הובא בכ"ס שם אי דם שבשלו דרבנן א"כ מאי קאמר בר"פ כיצד צולין נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דאמרינן כבולעו כך פולטו דלמא שאני גבי פסח דמשום איסור דרבנן לא מבטלינן מצוה דאורייתא לצולאו שלם כמ"ש תוס' שם לענין דם כבדא למ"ד כבדא עילוי בשרא אפילו בדיעבד אסור יע"ש ובאמת כבר הרגיש מהרש"א שם בזה ותירץ בדוחק ובפשוט י"ל דמאן דאמר נימא מסייע סבר באמת כמ"ד כבדא על גבי בישרא רק לכתחלה אסור ולא החמירו לכתחילה בפסח ולא מוכח דאפילו מה דאסור בדיעבד שרי לגבי פסח ואביי דאוסר סבר באמת דכבדא גבי בשרא אסור וע"כ הא דפסח שאני דהא בכבדא ע"כ לא אמרינן כבולעו כך פולטו

וראיתי אח"כ בצל"ח שם שכתב בד"ה האי מולייתא די"ל דמאן דאסור סובר כיון שדם שבשלו הוא דרבנן לא החמירו בפסח לחוש שמא לא יפלוט כל דמו שבלעו ובמולייתא אסרו לכתחילה שמא לא יפלוט ובדיעבד גם האוסר מתיר יע"ש וזה דוחק וא"א לומר לתוס' דהא ע"כ מאן דאמר נימא מסייע ע"כ נמי סבר דבפסח לא חיישינן דהא הכבדא מונח בתוכו וא"כ מאי מקשה לאביי ולפמ"ש א"ש ועוד י"ל דע"כ מה שכתב תוס' דמדרבנן אסור ובפסח לא החמירו לאו איסור דרבנן ממש אלא דאסור משום חומרא בעלמא בכבדא על גבי בישרא מפני שדם הכבד מרובה שמא לא יצא כל הדם אע"ג דבשאר בשר אמרינן כב"כפ אבל לאביי דלא אמרינן כבכ"פ ומשמע דאף בדיעבד אוסר מדקאמר בפשיטות והא קבלעה דמא בודאי אין להתיר איסור דם אף שבבישול הוא דרבנן מ"מ לא התירו גבי פסח איסור דרבנן וכ"ש דם שבישל שכתב הרשב"א בת"ה דאפילו בספק יש להחמיר עיין בפרמ"ג בפתיחה להלכות מליחה ותדע דהא רב אשי מוקי מתניתין דהעצמות וגידין ונותר ישרפו בששה עשר בשמנו של גיד וכר"מ דישראל קדושין נוהגין בו איסור כמבואר בפסחים דף פ"ג ע"ב ובחולין ר"פ ג"ה וכתב מהרש"א בחולין שם דצ"ל דהעמידו דבריהם ומפני סייג ותקנת דרבנן מיעקר לאו דאורייתא דלא תותירו בשב ואל תעשה והה"ד דהיה יכול לומר מהרש"א דהעמידו דבריהם אף לבטל העשה לאכול הפסח עיין בשאגת אריה סי' פ"א וצ"ו וכ"ש שלא יתירו לאכול דם שבישל אף דהוי דרבנן דהא שמנו של גיד אפילו איסור דרבנן ליכא כמ"ש הרשב"א וריטב"א חולין על הא דשמואל וחלבו מותר לדברי הכל ומוקי שם הא דשמואל בשומן של גיד ומודה שמואל דאסור מדרבנן והקשו דהא במתניתין מותר קתני והיכי פסק ואמר מותר במידי דאסור מדרבנן ותירצו כיון דאיסורא לא היה מתחילתו מגזירה דרבנן ורק ישראל קדושין נהגו בו איסור שייך לומר מותר יע"ש ובכל זאת העמידו דבריהם נגד ל"ת ועשה וכ"ש שהעמידו דבריהם באיסור דם שלא לצלותו שלם ולאכול אח"כ דם שבשלו שלא יצא מה שבלע ועיין ברמב"ם בפ"י מהל' קרבן פסח הלכה י' ובהשגות הראב"ד שם ומה שכתב כסף המשנה בכונת הרמב"ם דדוקא שומן