שבט סופר חלק א קפב

הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דלרבנן לא חשוב שום זבח שלו יע"ש וכיון דהברייתא אתיא כר"י הגלילי המקשן שפיר מקשה נמי מחתך בעפר הוא דהא בפסחים שם קאמר לימא כתנאי דפליגו ר"י הגלילי ור"ע אי צריך קרא לאיסור ולהיתר או לטומאה וטהרה וקאמר דר"י הגלילי סבר כר' אבוה דלא תאכל איסור הנאה משו"ה צריך קרא בחלב דיעשה לכל מלאכה למלאכת הדיוט להתיר בהנאה ולמסקנא נמי ר"י הגלילי ע"כ סבר כר' אבוה דא"ה במשמע וא"כ תקרובות ע"ז נמי אסור בהנאה לר"י הגלילי מה"ת ושפיר מקשה מחתך בעפר וא"ש

ועוד י"ל לפמ"ש תוס' בפסחים דף ע"ג דהקושי' הש"ס שם למ"ד מקלקל בחבורה פטור היינו לר' יוחנן אליבא דר"ש ועיין בפלת"י בהל' אבמ"ה שהוכיח ג"כ מדברי רש"י שפירש שתיקן להוציא מידי אבמ"ה לבני נח דסבר נמי כתוס' דאזיל הסוגיא לר"ש דוקא ור"ש סבר דגיד הנשה אסור בהנאה וכתבו תוס' שם דחזקיה ע"כ לא סבר כר"ש אלא כר"י דחזקי' לא אתי נמי כר"מ דיליף מנבילה וכיון דהברייתא כר"ש אתיא דאיסור הנאה במשמע שפיר פריך דמחתך בעפר כי"ל סתירת הסוגי' לרש"י ע"ד פלפול וחדוד ועיין

ויש לתרץ בזה דברי הרא"ה שסבר אף דאין אדם אוסר היינו דוקא בהנאה אבל באכילה אסור והקשה עליו הרשב"א דא"כ מאי פריך על ר"ה משוחט בשבת בחוץ דהא גם למ"ד אאאדש"ש קשה דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד כיון דאסור עכ"פ באכילה ועיין בת"ש שכתב דהרא"ה רק מדרבנן אוסר משום לת"א דע"ז ולדידי י"ל דגם מדאורייתא אוסר הרא"ה באכילה ומ"מ לא קשה מהברייתא למ"ד, אא"א די"ל דסבר ג"כ כרש"י דמשו"ה לא מחייב על תחילת שחיטה אע"ג דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף משום דסוף השחיטה הוי כאלו חותך בעפרא וזה דוקא אי אסור בהנאה גם כן אבל אי לא אסור רק באכילה לא שייך מחתך בעפר כיון דמותר בהנאה והא דכתב הרא"ה והוי כמתה ונוחר ומעקר לאו דלא חשוב שחיטה כלל כנבילה וגם רש"י מודה דלא אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דזה בודאי אי אפשר לומר דהא אפילו שחט לע"ז איני מטמא משום נבילה רק משום תקרובות ע"ז מכ"ש דאם לא שחט לע"ז רק דנאסר משום דלא שרי' לה דלא הוי כנבילה ממש וע"כ כונתו דאסור כנבילה אבל לא נבילה ממש ושפיר מקשה מהברייתא דעכ"פ היה חייב על תחילת שחיטה וא"ש

ועוד הקשה הרשב"א בת"ה דללישנא לצעורי קמכוין בודאי קשה מפני מה יהיה אסור באכילה כיון דאמרינן דלא נתכוין לשם ע"ז כלל והפלתי הקשה מדנפשיה קושי' זו ולא ראה שכבר קדמו מהרש"א במשמרת הבית ונ"ל ע"ד הפלתי אבל לא מטעמו לפי מה שכתב די"ל דלצעורי לאו ודאי הוא אלא ספק וא"כ לתוס' דתקרובות ע"ז לא הוי איסור הנאה אלא דרבנן אמרינן ספיקא לקולא משא"כ איסור אכילה הוי דאורייתא ולפ"ז יש לומר איפכא דהרא"ה לא קאמר דינו וסברתו רק להלכתא דאמרינן לצעורי אבל ללישנא דאין אוסר כלל גם באכילה מותר ושפיר מקשה מברייתא דשלש חטאות וגם לא קשה הא דהקשו עליו מהא דמקשה ממתניתין דשנים אוחזין בסכין דפסולה דהא מתניתין רק באכילה איירי דלא קתני זבחי מתים דאי אא"א גם באכילה מותר וללישנא דצעורי י"ל דמקשה לר' אבוה דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ואי סתם מתניתין ר"מ א"כ לר"מ בודאי אסור מה"ת אף בהנאה דלא תאכל לר"מ א"ה נמי במשמע א"כ לדידהו אין לומר חילוק בין הנאה לאכילה ואי אמרינן לצעורי גם באכילה יהיה מותר משא"כ הרא"ה כתב להלכתא דפסקינן כחזקיה כרוב ראשונים עיין ברא"ש חולין פ' גיד הנשה שפיר קאמר דלא אמרינן לצעורי רק לענין הנאה ולא באכילה דהוי מה"ת ובפשוט י"ל כיון דמתניתין בשוחט להר דתקרובות רק מדרבנן א"כ גם באכילה מותר דהוי ספק דרבנן

ועוד י"ל חילוק בין אכילה להנאה אי גם הנאה מה"ת לפי מה שכתב הרבנו ירוחם הובא בב"י סי' ה' דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו לענין לאסור באכילה ולא בהנאה והקשה בב"י דאי אסור באכילה לחסור נמי בהנאה ותירץ בפ"ת שם דהוי ספק ולענין אכילה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אוקמינן אחזקתה ואסורה באכילה ולענין הנאה אדרבה בחזקת היתר עומדת וי"ל דהיינו נמי טעמא דהרא"ה דלצעורי ספק הוי ואוקמינן לענין אכילה בחזקת איסור ולענין הנאה בחזקת היתר היתה עומדת ובפרט לפי מה שכתבו דכל הטעם דאמרינן לצעורי אע"ג דאמר ששוחט לע"ז משום דאוקמינן על חזקת כשרות ולענין אכילה יש לנו חזקת איסור נגד החזקה ולכמה פוסקים מה"ט צריכין אנו דוקא לידע בבירור שהשוחט מוחזק בכשרות ולא אוקמינן מסתמא על החזקה עיין בב"י סי' א' ביו"ד וא"ש

וראיתי בחות דעת דרצה לישב דברי הרא"ה דאסור באכילה לפי מה שכתבו הא דלא אמרינן בשוחט בשבת דשחיטתו אסורה משום אי עביד לא מהני היינו דלא אמרינן דלא מהני אם לא נתקן האיסור בכך כמו באונס שגירש דאם אין גטו גט נתקיים מה שאמרה תורה לא יוכל לשלחה משא"כ בשוחט בשבת דהאיסור הוא משום נטילת נשמה ואם לא הוי שחיטה נמי נעשה האיסור דנטילת נשמה וכן בע"ז אינו אסור רק שחיטה כעין פנים שייך לומר דלא מהני ומשו"ה אסור באכילה ומותר בהנאה יע"ש

ודבריו תמוהים לי במאוד דהא בע"ז שם שחיטה עלה ולא מטמא משום נבילה רק משום תקרובות ע"ז עיין בתוס' פסחים שם דאינו מטמאה רק מדרבנן וגם לענין אותו ואת בנו בשחט ראשון לעבודה זרה חייב על שני משום או"ב ומוכח דמהני השחיטה דאי לא מהני הוי כמו נוחר ומעקר דאינו חייב באו"ב ובאמת גם לרש"י קשה שפירש מחתך בעפר הוא בע"ז ולא מקרי שחיטה כלל לחייב על שחיטת חוץ מצד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וסבר נמי דלא הוי שחיטה וכנתנבלה א"כ בשוחט לע"ז אמאי מחייבי רבנן משום אותו ואת בנו שוב נזכרתי מה שכתב בצל"ח שם בפסחים שרצה לחדש דבשוחט לע"ז מטמא כנבילה משום אי עביד לא מהני ולא משום תקרובות לבד ומישב בזה כל הסוגיא שם דלא כתוס' ובסוף הספר הביא מה שהקשה בנו הג' ז"ל מהא דשחוטי חוץ ושוחט לע"ז דמחייבי רבנן לשחוט בנו אחריו משום אוו"ב ובנוב"י תנינא יו"ד סי' ט' האריך שם בנו לישב דברי אביו ותוכן דבריו כיון דמצינו לשון שחיטה בקרא בשחוטי חוץ וע"ז לא שייך אי עביד לא מהני דהא הקרא קראו שחיטה אבל ר"ש דסבר דשחיטה שאינו ראויה לא שמה שחיטה ולא הועיל מה שקראתו התורה שחיטה א"כ אף בשוחט הטריפה מהני השחיטה לטהר מידי נבילה כמבואר בש"ס חולין מ"מ הכי דעביד איסור אמרינן לא מתני וא"כ לפי מה שכתבתי דהברייתא דשלש חטאות כר"ש שפיר י"ל דהוי כמחתך עפרא בעלמא משום דאינו ראוי ולר"ש לא שמה שחיטה ואע"ג דאמרינן אי עביד מהני מ"מ לר"ש לאו שמה שחיטה מקרי ואפילו תקרובות ע"ז מותר בהנאה מה"ת מ"מ שחיטה שאינו ראוי מקרי דשחיטה שאינו ראוי תליא באיסור אכילה כמבואר בב"ק שם דאי הוי מעשה שבת דאורייתא הוי שחיטה שאינו ראוי אף דמותר בהנאה

אלא דקשה לי דאי כר"ש א"כ מאי משני בגמר זביחה או בחצי קנה פגום דמ"מ לאו שחיטה הוא כמו שמוכח בב"ק שם דמוקי הא דר"מ מחייב באומר בגמר זביחה עובדה ואפי"ה חולק ר"ש ופוטר משום שחיטה שאינו ראוי ומה מהני חצי קנה פגום כיון דאותו כ"ש ששוחט לאו שחיטה הוא מצד שוחט לע"ז ושחיטה שאינו ראוי הוא אע"ג דבשחוטי חוץ אמרינן דשמה שחיטה לא גמר ר"ש משם לשאר שחיטות כמו בשוחט בחוץ דפטור משום אותו ואת בנו ולא לחייב ג' חטאות כיון דמצד ע"ז לא הוי שחיטה ממילא פטור משום שחוטי חוץ וא"א לכאורה לאוקמי הברייתא כר"ש רק כר"י דמקלקל בחבורה פטור וצריך עיון בכל זה

אבל מ"מ ובכל אופן במחכ"ת אין קיום לדברי החו"ד דהא לדידן מוכח דלא אמרינן בע"ז אי עביד לא מהני או