שבט סופר חלק א קפא

ואחד של חבירו אסור בניסוך לה יין בין קרניה וזה אינו מעשה בגוף הבהמה רק שימוש ותפיסת ידי אדם ואפי"ה מהני לאסור ולתוס' שכתבו שם דכל הסוגי' לגבוה איירי אינו מוכח דנאסר בשימוש בעלמא גם להדיוט די"ל לענין הדיוט צריך מעשה בגופו דוקא אבל לשאר הראשונים דכתבו דאיירי חזקיה גם לאסור להדיוט והברייתא דשלו ושל חבירו אסור גם להדיוט איירי א"כ מוכח דגם בשימוש דעלמא נאסר בעה"א גם להדיוט והריטב"א דכתב שם דאיירי בחקק בקרניה וניסך בו יין היינו משום דסבר דאין אוסר של חבירו אלא במעשה בגופו אבל משום איסור דהדיוט י"ל דמודה דלא צריך מעשה בגופו דוקא ובהמה שהגביה והיתה כפותה נמי מקרי תפיסת ידי אדם דלא גרע מזקיפת ביצה ועדיף מיניה ולהרמב"ם דטלטול אבנים מקרי תפיסת ידי אדם א"כ גם בבעלי חיים י"ל בכפותה דאינו נושא עצמו דמיקרי תפיסת ידי אדם ויש להאריך ואכ"מ

והנה הבאתי פלוגת' הראב"ד והרמב"ן אי יכול לאסור של רבים ולרמב"ן הא דמים רבים אינם נאסרים בלא עשה מעשה ולא נצרכה אלא כשהם של הפקר ובלא עשה מעשה ולכאורה משמע מזה דגם דבר של הפקר לא יכול לאסור בלא מעשה וראיתי בספרו סי' ו' שחקר ומסתפק ושואל על זה אי יכול לאסור של הפקר די"ל דוקא של חבירו לא יכול לאסור אבל של הפקר דאין לו עוד בעלים יכול לאסור והנה מהא דפ"ז דכלאים דאמר ר"ע במעשה באחד שזרע כרמו בשביעית דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כבר כתב הר"ש שם דאין ענין מתניתין דכלאים דפליגו ר"מ ור"י ור' שמעון אי אדם אוסר של חבירו או לא דבדרשא תליא מלתא דר"מ סבר דדרשינן כלאים מ"מ ר"י ור"ש סברו מדכתיב כרמך ממעט הכתוב של אחרים משו"ה לא הביא בש"ס דילן פלוגתא זו לענין אוסר דבר שאינו שלו ולומר כתנאי כמו שהביא כתנאי מהא דנכרי שניסך ומירושלמי דכלאים ובע"ז שהביא פלוגתא זו על הברייתא דנעבד שלו ושל חבירו אסור משמע דמדמה הא דכלאים לשאר דברים לא דמי נמי להא דמים של רבים לפירש רמב"ן דשאני התם דלא יכול לזכות בשל הפקר דשל רבים הוא משא"כ בשאר הפקר דיכול לזכות בו י"ל דאוסר והלשון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משמע מה שאינו שלו לא יכול לאסור ומלישנא דקאמר ריב"ב וריב"ב לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי משמע דוקא אם היין של אחרים אבל בהפקר יכול לאסור ונ"ל דטעמא דאין אדם אוסר משום דדמה להקדש כמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו כן לא יכול לאסור וברא"ש נדרים דף ל"ב הביא בשם ר"א ממיץ דהיכ' שהיה לפניו ככר של הפקר דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בו לא הוי דשלביע יע"ש וא"כ לענין אדם אוסר נמי כיון שבידו לזכות יכול לאסור דלא גרע מהקדש דאדרבה לענין איסור מצינו פלוגתא דאדם אוסר משא"כ לענין הקדש אבל זה דוקא אם זוכה בו לבסוף אבל אם אינו זוכה בו אח"כ לא חל האיסור כלל מעיקרא ואין לדייק מהא דאמר דאא"א דבר שאינו שלו דגם של הפקר לא יכול לאסור מדלא קאמר שלא יכול לאסור של חבירו דבאמת גם בהפקר אם לא זכה לבסוף בו לא יכול לאסור וצריך להיות אח"כ שלו אבל אם לא יהיה שלו כלל גם הפקר אינו אוסר כנ"ל והארכתי מפני כבודו וה' שנותיו יאריך בטוב ובנעימות ידידו הדש"ת פה פ"ב תשרי תרנ"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה לב

שלום וכ"ט לאהובי תלמידי המופלג חרוץ ובקי מוה' משה דור נ"י

ראיתי פלפולך בסוגי' דרבוצה ושמחתי ועל סתירות הסוגי' דבחולין מ' פריך והא מחתך בעפר הוא ובב"ק דף ע"א ע"ב מקשה לר"מ כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קטבח ותוס' שם עמדו על זה ונדחקו דגם בחולין הכוונה משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכיון דשחט פורתא תו לא חזי לפתח אוהל מועד אבל רש"י פירש בחולין דחיתוך עפרא בעלמא הוא וליכא שחיטה כלל א"כ קשה אמאי לא פריך בב"ק ג"כ משום דמחתך בעפר ולא צריך לטעמא דלאו דמריה קטבח כאשר הקשו תוס' שם

ונ"ל הא דהוצרך רש"י לפרש בחולין כפשוטו ומשמעותו דמחתך בעפר בעלמא ולא מקרי שחיטה כלל כבר אמרתי זה קרוב לעשרים שנה דרש"י הולך לשיטתו בדף כ"ט ע"ב הא דאמרינן דנתקלקלה בשחיטה שאני ולא אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף זה דוקא בנתקלקלה בשחיטה ממש כמו שנתנבלה דסופו לאו שם שחיטה הוא אבל בפסול מחמת דבר אחר כמו פסול מלאכה שם אמרינן ישנה לשחיטה מתחיל' ועד סוף ורש"י דרצה לתרץ כאן אף דצריך סי' אחד דוקא וישנו לשחיטה עכ"פ מתחילה מ"מ לא אמרינן דחייב משום דסוף השחיטה לא מקרי משו"ה צריך רש"י לשיטתו לפרש דשחיטת ע"ז הוי כנתנבלה דליכא שחיטה כלל וכאלו חתך בעפרא בעלמא אבל התוס' לשיטתם שם שכתבו דאף בפסול מחמת מלאכה כיון דסופו אינו ראוי לטמא בגדים דנפסלה במלאכה גם תחילת השחיטה לא הוי שחיטה לדבר זה לטמא בגדים שפיר כתבו דקושי' בחולין הוא ג"כ משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אע"ג דשם שחיטה עלה ותוס' ורש"י לשיטתם

אלא שקשה למה לא מקשה בב"ק גם כן דמחתך בעפר הוא, ונ"ל ע"ד פלפול בשנקדים דתוס' בב"ק שם כתבו דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן מדכתיב ויאכלו זבחי מתים משמע אכילה דוקא ולא הנאה אבל מ"מ מקרי לאו דמרא קטבח כיון שאסור עכ"פ בהנאה מדרבנן לכ"ע ואם קידש בו אשה אינה מקודשת יע"ש

ויש אריכות בדברי תוס' אלו בשער המלך בה' אישות שהרבה לפלפל שם והביא כמה ראיות מש"ס דמשמע דאיסור הנאה דתקרובות ע"ז הוא דאורייתא ולאחר אריכות גדול העלה די"ל דתוס' לא כתבו זאת רק לחזקיה דסבר דלא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה אבל לר' אבוה דלשון לא תאכל איסור הנאה משמע מודה דאיסור הנאה נמי מדאורייתא יע"ש ולרש"י דסבר דשחיטת ע"ז הוי כמחתך עפר בעלמא הוא ולא מקרי שחיטה בודאי זה דוקא אי איסור הנאה נמי דאורייתא וכיון דהוי תקרובות ע"ז ועומד לשרוף לא הוי שחיטה וכעפר יחשב אבל אי דרבנן ורק איסור אכילה דאורייתא לא שייך עפר בעלמא דהא מותר בהנאה מדאורייתא ולאו עפרא בעלמא הוא מה שמותר בהנאה רק מ"מ לאו דמרי' קטבח כיון שאסור לכ"ע בהנאה ואין מן הצורך להאריך

והנה רש"י כתב בפסחים בסוגיא דחזקיה ור' אבוה דף כ"ב ע"ב דהא דלא אותבינהו לחזקיה מנבילה דאי כר"י סבר לדברים ככתבן ואי כר"מ סבר לה איצטריך קרא להקדים נתינה דגר למכירה לנכרים וא"כ לחזקיה גם ר"מ סובר כל מקום שנאמר לא יאכל לאו איסור הנאה במשמע דא"א לגמור מנבילה וי"ל דהש"ס בב"ק רצה להקשות לר"מ לכ"ע אף לחזקיה דסבר דגם לר"מ אכילה לאו איסור הנאה משמע ותקרובות ע"ז לא אסור רק מדרבנן ולא שייך להקשות מחתך בעפר ומשו"ה מקשה דלאו דמרי' קטבח דקשה לכ"ע והתוס' הקשו לשיטתם שפיר שכתבו בפסחים שם דחזקיה לא אתיא כר"מ ולר"מ בודאי יליף מנבילה דאיסור הנאה במשמע וכיון דהקושי' הוא לר"מ האיך מחייב דו"ה בשוחט לע"ז א"כ לר"מ לשיטתו לכ"ע היה יכול להקשות מחתך בעפר הוא אבל רש"י לשיטתו שפיר י"ל כמו שכתבתי ובחולין שם מוכרח להקשות כמ"ש משום מחתך בעפר וי"ל דפריך לר' אבוה דסבר איסור הנאה במשמע כמו שהקשה בש"ס על ר"נ ממתניתין דגיטין לרב דסבר מנסך ממש אף דשמואל סבר מערב דרצה להקשות לכ"ע כן י"ל דרצה להקשות מהברייתא לכ"ע, וביותר י"ל לפי מה שכתב רש"י בחולין שם בלשון שני הא דפריך לר"ה דוקא דהא לדידהו אי אין אדם אוסר נמי קשה מאי ארי' חטאת לתני זבח משום דשלמים הם שלו ויכול לאסור במעשה זוטא משא"כ חטאת ובתוס' כתבו דצ"ל דסבר השתא כרבי יוסי