שבט סופר חלק א קפ

ר' חייא הוא ולא ידעינן בני ר' חייא מאי סבירא להו וספיקא לחומרא יע"ש ופליג על הרמב"ם בתרתי דגם בנתלשו ממילא נאסרים ומים רבים גם ע"י תפיסת יד אדם אין נאסרים ובכ"מ נדחק דאפשר דהיה לו להרמב"ם גרסא דמסייעו דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר"י ועל השגה דמים רבים אינן נאסרים לא תירוץ ועין בב"ח וש"ך סי' קמ"ה

ונ"ל לישב תרי השגות הראב"ד בחדא מחתא דהראב"ד הביא ראיה דדבר של רבים לא נאסר אף ע"י מעשה מהא דע"ז דף נ"ט ע"א דאוקמי הא דר"י דמים רבים אינן נאסרים בדטפחינהו בידים דאי בתלשו הגל א"כ תסתיים דר"י סבר דאבני הר שנדלדלי אסורות וכיון דאמרי דטפחינהו בידים א"כ הוא עושה מעשה ואפי"ה של רבים אינם נאסרים והרמב"ן נדחק לדחות ראיה זו לשיטתו עיין בריטב"א שם ואי אמרינן דמוכח דר"י סבר דבשל רבים נמי ע"י מעשה נאסר ע"כ מוכח דר"י איירי בתלשינהו גלא דלא עשה מעשה וממילא מוכח דר"י אוסר אבני הר שנדלדלו והנה הסוגיא כאן דמדחי ע"כ סבר דגם ע"י מעשה לא יכול לאסור של רבים אבל באמת ממקומות אחרות מוכח דר"י סבר דיכול לאסור אף בשל רבים דהא בדף נ"ד דיליף ר"י דבעשה בה מעשה יכול לאסור בהמה מכלי אחז וכבר הרגיש הראב"ד לשיטתו דאין יכול לאסור של רבים הא כלי מקדש של רבים הם ונדחק דליחידו של עולם הם ולא של רבים וכמה גדול הדוחק לומר דשייכי לגבוה לחוד ולא של ישראל ג"כ אע"ג דקדושת הגוף הוא מ"מ יש חלק ג"כ לכל ישראל

וראיתי בכנה"ג סי' ד' שכתב והוי יודע דהא דאמרינן בשיש לו שותפות בה היינו דוקא כשיכול להשתמש בה ואין שום מעיק אבל אם אינו יכול להשתמש ממנו כגון שהוא של הקדש אע"ג דהיה לו גם שותפות כדבר שאינו שלו מקרי ואין יכול לאסרה מדאוכחינן בפרק ר"י דאדם אוסר דבר שאינו שלו מהכלים שהזכיח אחז וגנזום ואי כל שיש לו שותפות בו אע"ג שאינו יכול להשתמש אסרה מאי הוכחה מכלים דאחז שהיה לו שותפות דכל הכלים שהיו בבית המקדש משל צבור הם באים אלא ודאי כיון דאינו יכול להשתמש בהם אע"פ שהיו לו שותפות בו כדבר שאינו שלו הוא ואינו יכול לאוסרם ושמעינן מינה דאם הקדיש איזה דבר להקדש ושחטה לע"ז לא אסרה למ"ד אא"א דבר שאינה שלו עכ"ל ממש ובאמת מש"ס דילן לא משמע כן דקאמר לר"נ כיון דקני' ליה לכפרה כדידיה דמיא אע"ג דאינו שלו ולא יכול להשתמש בו מ"מ כדידיה דמיא וה"נ גם בכלי אחז כן הוא שיש לכל אחד שותפות בו וקשיא האיך יליף מכלי אחז דאדם אוסר שאינו שלו ולפי דברי הראב"ד והרמב"ן א"ש ואין לדברי הכנה"ג הוכחה מהא דכלי אחז דלהראב"ד דסבר דלא מקרי של רבים משום דהוא ליחידו של עולם לבד ומקרי של יחיד א"כ אינו דומה לקרבן של יחיד והרמב"ן כתב לשיטתו דבמעש' גם של רבים נאסר א"כ מאי דקאמר מים של רבים אין נאסרים דמשמע הא דיחיד נאסרים א"כ ממ"נ אי ע"י מעשה גם של רבים נאסרים ושלא ע"י מעשה גם של יחיד לא יכול לאסור וכתב דלא נצרכה אלא של הפקר אע"ג דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינו נאסרים הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפים נאסרין כיון דאית ליה שותפות בגוה וא"כ מוכח מדברי הרמב"ן דאינו דומה שותפות דיחידים לשותפות של רבים וכיון דכלי מקדש שותפות של רבים הוא לא יכול לאסור למ"ד דאין אדם אוסר דלא מהני שותפות שהוא של רבים ושפיר הוכיח הש"ס מכלי אחז דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וממילא יכול לאסור גם של רבים ע"י מעשה כשיטת הרמב"ן דליכא חילוק רק לענין שותפות דנגד חלק של רבים בטל חלק שלו משא"כ אי של יחיד יכול לאסור בשאינו שלו גם של רבים יכול לאסור כיון דתרווייהו אין לו חלק לו ומוכח מכלי אחז דגם של רבים יכול לאסור ע"י מעשה וכיון דר"י יליף מכלי אחז א"כ ליכא לאוקמי הא דר"י דמים רבים אינם נאסרים בדטופחינהו בידים דא"כ גם של רבים נאסרים וע"כ דר"י איירי דתלשינהו גל ותסתיים דר"י אוסר באבני הר שנדלדלו ובני ר' חייא מתירין ושפיר פסק הרמב"ם כבני ר' חייא דאבני הר שנדלדלו מותרים וממילא א"ש ג"כ הא דלא כתב הרמב"ם דבמים של רבים אינם נאסרים דממ"נ אי בדתלשינהו גלא גם של יחיד אינו נאסר ואי בדטפחינהו בידים דעביד מעשה גם של רבים נאסרים ור"י לשיטתו דסבר גם בתלשינהו גלא נאסרים שפיר מחלק בין של רבים לשל יחיד אבל אנן לבני ר' חייא ליכא לחלק דאי בגלא גם של יחיד לא נאסר ובדטפחינהו בידים גם של רבים נאסרים וא"ש

ועוד י"ל דמוכח לר"י לשיטתו דסבר דגם של רבים נאסרים ע"י מעשה כרמב"ן דבש"ס ע"ז נ"ג אמר ר' אליעזר דמוכח הא דשמואל מדאשריהם תשרפון באש אע"ג דירושה הוא מאבותיהם ואא"א שאינו שלו וע"כ מדפלחי בעגל גליא דעתיה דניחא להו והש"ס מקשה שם דלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלא אלקיך ישראל מלמד שאיוו לאלוקות הרבה וא"כ אי לא דרשינן שאיוו לאלוקות הרבה מוכח דאדם אוסר שאינו שלו אף של רבים דהא אשריהם של רבים הוי וע"כ דעל ידי מעשה יכול לאסור אף של רבים ור"א דהוכיח דינו של שמואל צ"ל או דסבר שלא יכול לאסור של רבים או דיכול לאסור אבל סבר ר"א דאין אדם אוסר כלל ושפיר הוכיח בדניחא יכול לאסור של חבירו וצ"ל ג"כ דאיוו לאלקות הרבה אבל אי לא דרשינן כן אין לנו טעם רק דבאמת אסרו ע"י מעשה וגם של רבים יכול לאסור ע"י מעשה והנה ר"י קאמר בסנהדרין ס"ג ע"א אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליי' ואמר שם כתנאי דאחרים דרשו כר"י ורשב"י אמר והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו אלקות הרבה וכיון דש"ס מקשה דלמא בעגל ניחא להו ולא בעבודה אחרת מכ"ש דיש להקשות כן לר"י דהא לדידי' לא עבדו ע"ז רק בשיתוף ולא חמור כע"ז בלא שיתוף א"כ בודאי רק בעגל היה ניחא להו ולא בעבודה של הנכרים שהיה עובדים לאשיר' בלי שיטוף ור"י לא דריש שאיוו לאלקות הרבה ומוכח ע"כ מקרא דאשריהם תשרפו באש שאדם אוסר ע"י מעשה אף של רבים ושפיר הוכיח הרמב"ם מסוגי' זו דתסתיים דר"י סבר דאבני הר שנדלדלו אסורים דא"א לאוקמי הא דר"י דמים של רבים אינם נאסרים רק בדתלשינהו גלא וא"ש בעזה"י ודו"ק בדברי הרמב"ם שכתב גבי אבני הר שנדלדלו ועבדו במקומם מותרות ולכאורה שפת יתר דאי זקפן כבר מבואר במק"א דיכול לאסרן משום תפיסת ידי אדם

ונראה לפי מה שראיתי בע"ז בריטב"א שהביא בשם הרב ז"ל דטלטול בעלמא לא חשיבה תפיסה וכן הוא דלא חשיבה תפיסה בבהמה לאסרה ואע"ג דבזקיפת ביצה מסתפק אי חשיבה תפיסה שאני התם דזקפה רק דלא מינכר כ"כ אבל טלטול בעלמא לא וא"כ י"ל דהרמב"ם סבר באמת דטלטול האבן ממקומו חשוב תפיסה בידי אדם ומשו"ה מדייק ועבדו במקומם ובזה נ"ל לומר כמין חומר הא דנקיט ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ורש"י ותוס' כתבו מה הרבותא ולשניהם הרבותא דאף בהרביצה כבר יכול לאסור של חבירו

ולדידי נראה די"ל דהרבותא הוא לענין איסור להדיוט דהא מר"ה תרתי משמע אע"ג דבעלי חיים אינם נאסרים בנעבד מ"מ בשעושה מעשה נאסר גם להדיוט אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו וטעמא דבעה"ח קאמר בש"ס ע"ז משום דאין בו תפיסת ידי אדם משא"כ בשעשה מעשה אוסר ור"ה מעשה כל דהו קאמר וא"כ לא מיבעי הגביה' והרביצה דעשה בה מעשה גדול כמ"ש תוס' בודאי יכול לאסרה אם עושה אח"כ גם מעשה זוטא דמקרי תפיסת ידי אדם אלא אפילו רבוצה כבר ולא עושה תפיסת ידי אדם רק במעשה כ"ד נמי נאסרת לגבוה ואין לומר דמשו"ה נקט רבוצה משום דבאמת בהגבהה לחוד בלא מעשה יכול לאסור דזה אינו תפיסה משום דשאני בהמה דניידו מנפשה וגם נושאת את עצמה בשאינה כפותה אבל מ"מ רבותא איכא בלא הגביה ומשו"ה נקט ר"ה רבוצה כבר וא"ש ומדברי הריטב"א לכאורה משמע דבכפותה י"ל דגם בבהמה נאסר דאינו שייך חי נושא את עצמה ונ"ל דחזקיה מתני הברייתא דתני נעבד אחד שלו