שבט סופר חלק א קעו

שהחינו על הזמנים וכן מבואר בתשובת הרשב"א הובא בב"י ססי' רכ"ג דמסיים דוקא אותם שבפרק הרואה כמו קנה כלים חדשים או נפלה ירושה דלאו מצוה אלו רשות אבל על המצוה כמו מילה בודאי חובה הוא וצ"ע ומה שנ"ל בדברי רוקח וליישב ג"כ קושי' הרשב"א עליו דהא מהלינן בשבת ולא חיישינן לנפל די"ל דמחלק כסברת תוס' סוכה דף מ"ו דאינו מברך שהחיינו רק על המצוה שיש בה שמחה וא"כ כיון דאכתי הולד בספק נפל ולא ידע אם בן קיימא הוא ועוד לא ברור אצלו אם מקיים מצות מילה אין בה שמחה כ"כ בהמצוה שאינו עושה בודאי ומשו"ה לא מברך ולא משום חשש ברכה לבטלה דודאי אזלינן בתר רוב אבל מ"מ שמחה ליכא אצלו כ"כ שיברך שהחיינו כן יש לישב דברי הרוקח

אלא דעדיין קשיא לי דא"כ אמאי מברך בנולד בן זכר הטוב והמטיב ואם מת האב שהחינו דהא לא יצא מספק נפל ושוב מצאתי בשו"ת חות יאיר רל"ז שכבר הרגיש בזה ועל הטעם משום צערא דינוקא הקשה ממת האב דמברך שהחינו על הירושה אע"ג דיש לו צער ועלה בדעתי דיש לחלק דשאני במת האב אע"ג דיש לו צער מ"מ מצד אחר יש לו שמחה ג"כ שנפלה לו ירושה ומי שיש לו הצער יש לו השמחה משא"כ במילה דיש לתינוק הצער ג"כ בשביל המילה ומשו"ה לא יברך האב כיון דהתינוק מרגיש רק הצער אלא דתוס' נסתפקו ג"כ במת הבכור אם מברך האב שהחיינו וע"ז ודאי קשה מהא דמת האב וצריכין לחלק כמ"ש הדרישה והובא בש"ך סי' ש"ה ס"ק י"ז ולתירוצו גם ממילה לא קשה כמובן

והנה הרמ"א כתב דלא יברך על השחיטה משום דמזיק לבריה והש"ך כתב דטעם קלוש הוא ועיין בד"מ או"ח סי' רכ"ג שהביא בשם מהרי"ל דאין לומר תבלה ותחדש על מנעלים חדשים משום דהא צריך להמית בריה וכתב עליו דטעם חלוש הוא וראיתי מי שכבר הרגיש בזה ואין לי עכשיו פנאי לחפש בספרים שמחלקים בין תבלה ותחדש ובין שהחינו ונ"ל קצת ראיה דאין לברך שהחינו היכא דמזיק לבריה מדברי תוספתא הובא ג"כ בתוס' מנחות ע"ה והוא בפ"ד דברכות היה מקריב זבחים בירושלים היה אומר ברוך שהחינו כשהוא מקריבם אומר בא"י אקב"ו להקריב זבחים וכן באכילה יע"ש וכיון דשחיטת קרבנות ג"כ מעבודה הוא אמאי לא נקט התוספתא כשהוא שוחט זבחים מברך שהחינו ועל ברכת שחיטה ל"ק דהא גם בחולין צריך לברך בכל שחיטה ולתוס' שכתבו דמשו"ה מברך משום דאתיא מזמן לזמן שתי משמורות בכל שנה ושנה והוי כזמן לזמן א"ש כיון דשחיטה כשירה גם בזר ולא לכהנים דוקא אינו מברך שהחיינו בשחיטה אבל אי הוי טעמא משום דנתחנך למצוה תחילה ובראשית עבודה מברך שהחינו גם בשחיטה יש לברך ואע"ג דיכול להיות שכבר שחט חולין תחילה מ"מ נ"ל דשחיטת קרבנות מצוה בפני עצמה הוא דהא שחיטת חולין לא צריך כונה ושחיטת קדשים מתעסק פסול ויברך ג"כ שהחינו על שנתחנך לשחוט קדשים וע"כ משום דמזיק לבריה אינו מברך שהחינו וכדברי רמ"א ומקצת ראיה לטעם החלוש לסמוך אותו

ותו לא מידי כעת והוצרכתי לקצר כל האפשר מפני הכנסת החג הבע"ל וכמה פעמים הוצרכתי להפסיק מפני הנכנסים ויוצאים וכתבתי בחפזי הכ"ד רבך הדוש"ת חפץ בהצלחתך פ"ב ערב סוכות תרמ"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה לא

שוכ"ט להרב הגאון המופלג חו"ב המפורסים כש"ת מו"ה נתן נטע סג"ל לנדא נ"י אב"ד דק"ק אשפצין יע"א

אחדש"ה את ספרו כנפי רננים שו"ת על יו"ד קבלתי ע"נ ומע"כ יודע כי אני עמוס הטרדות ואין לי פנאי לעיין בספרו והצצתי באיזה תשובות ועמדתי על מה שכתב בסימן וי"ו וח' כי ראיתי ומצאתי שגם אני הערותי על איזה דברים שנאמרו ונשנו שם ואמרתי להציע לפניו מה שעמדתי בענינים אלו ובתוכו ימצא תשובה על כמה חקירות ותמיהות בתשובות אלו וראשית דברי כי בש"ס חולין דף מ' ע"א הביא על הא דרב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה והנה רש"י בד"ה היתה וכו' הביא ראיה דבעה"ח אע"ג דאין נאסרין להדיוט בנעבד מ"מ בעשה מעשה נאסרו אף להדיוט מהא דאמר ר"י בעבודה זרה דהמשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה ונראה מדברי רש"י מעולא אמר ר"י דהמשתחוה לבהמה חבירו בשעשה בה מעשה אסרה לא מוכח דגם להדיוט יכול לאסור במעשה בשל חבירו די"ל דוקא לגבוה דאינו אוסר בשל חבירו אף לגבוה מ"מ בעושה מעשה אסרה אבל י"ל דוקא לגבוה אבל לא להדיוט וכ"ש לפי מה שכתב תוס' בע"ז דף נ"ד וכן בחולין בסוגיא בד"ה תא שמע דילפינן מכלים דאחז אע"ג דלא נאסרו רק לגבוה וקרא איירי רק לגבוה מ"מ יליף כיון דאסור לגבוה במעשה כל דהו שלא נעשה שינוי בכלים בודאי להדיוט אוסר בשעושה מעשה ושינוי בגוף הדבר כמו שחיטה וא"כ הו"א דר"י באמת לא יליף מכלים דאחז רק לגבוה בשל חבירו אבל לא להדיוט ומשו"ה הביא רש"י הא דמשתחוה לקרקע עולם דבחפר בו בורות אסרן והא דר"י בודאי להדיוט איירי דאי לגבוה המשתחוה לקרקע עולם בלא מעשה אוסר כמבואר בש"ס ע"ז דף מ"ו פ"ב דיש נעבד במחובר לגבוה כמו בבעלי חיים דילפינן מק"ו מאתנן דקאסר אף במחובר וכן מוכח מר"י ובני ר' חייא דפליגו בע"ז באבני הר שנדלדלו אי הוי תפיסת ידי אדם ואוסר להדיוט דבמחובר נאסר לגבוה וא"כ משו"ה הביא רש"י הא דר"י דהמשתחוה לקרקע דאוסר במעשה גם להדיוט

אלא דעדיין י"ל דלא מוכח מר"י דאוסר במעשה של חבירו להדיוט די"ל דוקא אם הוא שלו דאף בלא מעשה יכול לאסרו לגבוה בשעושה מעשה אסרו להדיוט אבל בשל חבירו דאינו יכול לאסור אף לגבוה בשעושה מעשה לא עדיף המעשה כ"כ לאסרו' אף להדיוט ודי אם יכול לאסור לגבוה דהאי חזינן דמעשה ושימש בעלמא אוסר לגבוה ואינו אוסר להדיוט ובאמת גם לרב הונא י"ל דאיירי רק לגבוה ובתוס' בד"ה שנים אוחזין כתבו מדפריך על ר"נ דוקא מהא דשנים אוחזין משמע דרב הונא אוסר אף להדיוט וצ"ע באמת מנ"ל דרב הונא אף להדיוט אוסר דלמא לא עדיף מעשה כ"כ לאסור של חבירו גם להדיוט וראיתי בחדושי הר"ן ע"ז וכן בריטב"א שכתבו דמוכח מר"ה דאף להדיוט איירי דאי לגבוה אף בלא שוחט לע"ז נמי אסור לגבוה לפסול משום דשחט סימן אחד ונעשה טריפה וע"כ דלהדיוט איירי יע"ש

ובזה יש ליישב הא דנקט רב הונא סימן אחד והט"ז רוצה להוכיח מזה אע"ג דלא צריך מעשה רבה מכל מקום מעשה טריפה צריך עכ"פ דבלא זה הוי רק מעשה כ"ד ואינו אוסר ונה"כ חולק דאף במעשה כל דהו לחוד נמי אוסר דלא צריך רק מעשה בגוף הבהמה וצריך עיון דאם כן אמאי נקט ר"ה סימן אע"ג דלאו דוקא מ"מ יש לטעות ולפי דברי הר"ן א"ש דהו"א דוקא לגבוה משו"ה נקט סימן אחד דבלא"ה פסול לגבוה אף בלא שחט לע"ז משום טריפה והא דמייתי הא דעולא צ"ל כמ"ש תוס' דלא מייתי סייעתא לעולא ממש להא דרב הונא רק כיון דר"ה סבר כן אמרינן דגם עולא הא דאמר דאוסר ע"י מעשה נמי להדיוט איירי כמו שכתב תוס' לענין מעשה רבה וזוטא

ומתחילה רציתי לומר כי באמת דרב דימי אמר ר"י בהמשתחוה לקרקע עולם פליג עם הא דעולא אמר ר"י דרב דימי סבר דשל חבירו לא יכול לאסור אף במעשה כמו ר"נ ור"ע ור"י וכר"י בן בתירא וריב"ב דפליגו