שבט סופר חלק א קעג

מ"מ אין ראיה רק בדחוי מעיקרא משא"כ בנראה ונדחה כמו בכסוי לא מהני ויש לומר דהרא"ש היה מדמה מסברא אם בדחוי מעיקרא מהני אפילו בתרתי לגריעותא דהוי באיסור וגם אינו מחויב למעט כלל כיון דאית ליה הושענה אחריתא א"כ בנראה ונדחה מהני עכ"פ היכא דבידו לגלות בהיתר אע"ג דאינו מצוה למעט ומה"ט כתב הב"י דגם במיעטן בי"ט פסק הרא"ש דמהני אפילו בנראה ונדחה כיון דלדידן היתר גמור הוא דפסקינן כראב"ש וממילא הוי בידו בהיתר והא דכתב הרא"ש במ"ק דפסול בנראה ונדחה אם מיעטן היינו לת"ק ומביא ראיה דמצינו גם דחוי אצל מצוה אע"ג לדידן אם מיעטן כשר אפילו בנראה ונדחה משום דפסקינן כראב"ש והוי בידו אבל עכ"פ ראיית הרא"ש מת"ק היכא דלאו בידו כמו בקטן שהגדיל שע"ז דן שם אמרינן יש דחוי ואין סתירה בדברי הרא"ש במה שכתב במ"ק למה שכ' בסוכה סתם דכשר אפילו בנראה ונדחה וראיתי בשו"ת כ"ס מאאמ"ו מאוה"ג שתמה על דברי הרא"ש שסתרו אהדדי ובמח"כ קדשו אין סתירה בדבריו

ועוד י"ל דברי הרא"ש בשנקדים ליישב דברי רש"י שכתב באיבעי דר"י ועכשיו לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה וכבר עמדו בפ"י וכפ"ת על דברי רש"י למאי צריך ומאי כונת רש"י בזה ונ"ל דגם רש"י אית ליה סברת הרא"ש דכסוי הוי בידו אע"ג דאין מצוה לגלות והא דלא דחי הש"ס כן דלא תפשט מרב פפא דשאני התם משום דהוי בידו משום דקשה דא"כ אמאי אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות על מתניתין דכסוי דם דהא גם על מתניתין דכאן היה יכול לדייק זאת אומרת אין דחוי אצל מצות ואע"ג דהוי בידו הא גם בכסוי דם הוי בידו לגלות ומדלא דייק כן על מתניתין דסוכה ע"כ מוכח דסבר רב פפא דכסוי לאו בידו משום דלא הוי מצוה לגלות אלא אי מחלקין בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה לא קשה כלום דממתניתין דסוכה לא מוכח רק דיחוי מעיקרא ובידו דהא יש לאוקמי באשחור מאתמול ומשו"ה דייק רב פפא יותר על מתניתין דחולין דמוכח אפי' בנראה ונדחה לא הוי דחוי ולעולם הטעם משום בידו ומש"ה כתב רש"י דעדיין לא ידע לחלק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה ומשו"ה לא מתרץ דשאני כסוי דהוי בידו אבל לפי האמת דמסיק חילוק בין נראה ונדחה לדחו' מעיקרא יש לומר באמת דטעמא דר"פ משום בידו כסברת הרא"ש ויש ראיה מרש"י לרא"ש ומיושב הכל שפיר ע"ד ישר

והנה הפ"י כתב דרש"י סבר דיש מקום נמי לומר דדחוי מעיקרא גרע מנכראה ונדחה וכן משמע מש"ס לקמן דקאמר אלא לאו דאשחור בי"ט אע"ג דלא רצה לפשוט אפי' בדחוי מעיקרא ואפ"ה רצה לאוקמי בנראה ונדחה ולאמת מסיק דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא ועיין בכפ"ת הקשה ג"כ דאיפכא הול"ל אי באשחור בי"ט תפשוט נראה ונדחה אלא באשחור מעי"ט וכתב נמי דסבר מתחילה דעדיף נראה ונדחה ולבסוף חזר וכמה גדול הדוחק ונ"ל לפרש דברי הש"ס באופן אחר בהקדמת דברים לישב דברי רש"י שכ' בפלוגתא דר"א בן צדוק וחכמים בהוי אמינא דרצה לומר דפליגו ביש דיחוי או לא הא דנקט בי"ט משום דמסתמא אגדו בי"ט אבל באמת אי אגיד בעי"ט נמי שייך פלוגתתן אי יש דחוי וכבר הקשה מהרש"א דהא מסיק לקמן דאגד הזמנה בעלמא הוא ולא הוי דיחו רק בשנכנס יו"ט שמתחיל זמן המצוה ומתרץ דרש"י סבר הא דאגד הוי הזמנה היינו דוקא אי אין צריך אגד משא"כ אי צריך אגד שעת התחלת מצוה משאגדו והוי דחוי משנאגד יע"ש

אבל ראיתי שא"א להעמיס בדברי רש"י דהא כ' רש"י בד"ה אלא לבתר דאגוד ואשמעינן האי תנא דלא ילפינן לולב מסוכה משמע הא דקאמר בתר שאגוד פירושו שצריך לאגד וא"כ לאמת דקאמר בתר שאגוד פירושו שצריך אגד וא"כ לאמת דקאמר לעולם בתר דאגדו נמי למ"ד צריך אגד קאמר ואי אין צריך אגוד אע"ג דאגדו לא הוי שום רבותא כיון דאין מחויב לאגוד וכן מן מאי שהאריך רש"י לפרש הטעם הא דאגד הוי הזמנה משום דאכתי לא מטי זמן חיוב מצוה ולא בפשוט משום דאינו מחויבו לאגדו מוכח דרש"י סבר הא דקאמר לעולם בתר דאגדו היינו למ"ד שצריך אגד כאית ספרים שהביא תוס' ומכ"ז מוכח דרש"י נמי סבר כתוס' דאפילו אי צריך אגד הוי הזמנה אלא בפשוט כ"ל ליישב דברי רש"י דהא באמת הסברא לומר דהוי דחוי אם אגד הלולב למצוה ומצוה לאגוד כמו דהוי תעשה ולא מן העשוי למ"ד צריך אגד אף קודם יו"ט כן נמי לענין דחוי דנקראת עליו שם הושענה פסולה משאגדו למצוה אלא דהש"ס מדחה דלא תפשוט מהא דאין דחוי די"ל דהזמנה בעלמא הוא אבל לפי האמת דע"כ תפשוט ממתניתין מהא דאם מיעטן כשר דאין דחוי י"ל דאגד לאו הזמנה הוא אי מצוה לאגדן ומשו"ה לפי האמת פירש רש"י הא דנקטו מיעטן בי"ט אי צריך אגד היינו משום דמסתמא אגדו ממש בי"ט כנ"ל נכון

ולפ"ז מורוח לנו לישב דברי הש"ס דלכאורה צריך נמי להבין מפני מה לא אמר נמי לעיל דרצה לדייק מרישא דאין דחוי אי דאשחור קודם שנאגד תפשוט דחוי אלא דאשחור אחר שנאגד תפשוט נראה ונדחה כמו שמדייק בסיפא דמתניתין דהא ודאי לפי סברת הש"ס עכשיו דיש דחוי משנאגד דאז נקראת שם הושענה פסולה גם לענין נראה ונדחה כן הוא דנראה משעה שנאגדו ומכל זה נראה לי דקושי' הש"ס לפי מה שכבר העיר בכפ"ת למאי צריך כלל לרישא אם מיעטן כשר דהא מדאמר אין ממעטין בי"ט הא מיעטן כשר כ"ש מיעטן בחול ודאי כשר אפילו אי אגד לאו הזמנה דהא עכ"פ מסיפא מוכח דאין דחוי ויש לומר שזה קו' הש"ס אי דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא ותפשוט דלא הוי דחוי ולמה נקט רישא דאם מיעטן כשר דהוי מיותר ומסיפא מוכח יותר אפילו הוי בידו באיסור כ"ש ברישא בחול דהוי בידו בהיתר גמור וע"ז קאמר אלא דאשחור בי"ט וי"ל דמשו"ה נקט הרישא דאי הוי נקט רק מיעטן כשר הוי אמינא דוקא בדחוי מעיקרא אבל בנראה ונדחה לא ומשו"ה נקט נמי הסיפא דאפילו בנראה ונדחה נמי כשר ואי הוי נקט רק אין ממעטין בי"ט הוי אמינא דאיירי רק באשחור מעי"ט ומשו"ה נקט תרוייהו דהוי מיותר לאשמעינן דאפילו בנראה ונדחה וכן מצינו כמה פעמים בש"ס דרישא מגלה לסיפא וכן איפכא וא"ש קו' הפ"י והכפ"ת הא דקאמר אלא באשחור בי"ט לא רצה לומר דלא תפשוט דחוי מעיקרא אלא ותפשוט דאפילו נראה ונדחה דאל"כ הא דמיעטן כשר מיותר לגמרי כיון שכבר מוכח מהא דאין ממעטין ביו"ט וע"ז משני לעולם דאשחור מאתמול ודוקא בדחוי מעיקרא ונראה ונדחה לא מוכח מסיפא כלל והא דקשה א"כ רישא ל"ל י"ל דאתי לאשמעינן דכשר לאחר שאגדו אפילו באשחור לאחר שאגדו אע"ג דהוי נראה ונדחה ולא תפשוט נראה ונדחה ומ"מ אם מיעטן בחול דהוי בידו ממש בלא איסור אפילו נראה ונדחה לא הוי דחוי ובסיפא אשמעינן בדחוי מעיקרא דלא הוי דחוי אע"ג דלא הוי בידו רק באיסור ולא בנראה ונדחה ומיושבים כל קו' בסוגי' הש"ס בעה"י

ואציע לפניו מה שאמרתי ע"ד פלפול ליישב דברי הרמב"ם שכ' סתם אם לקטן ביו"ט כשר ולא מחלק בין אשחור בי"ט או בעי"ט והש"ס קאמר דלא כפשוט נראה ונדחה ועיין בב"י שנדחק ועיין בט"ז ופ"י ובכפ"ת שסוגי' אזלא לרבא דלא מחלק בין בידו ונ"ל באופן אחר ידוע מה שהקשו בספרן גדולי אחרונים אמאי מיעטן כשר אם מיעטן בי"ט נימא אי עביד לא מהני ואפילו באיסור דרבנן נמי לא מהני מכ"ש לשיטת הרא"ש שבת דהוי מתקן מנא ממש ואסור מן התורה ותי' לפי מה שכ' תוס' בתמורה בצורם אוזן בכור דלא שייך לא מהני דגם אי נעשה ממילא נמי המום מתיר ולא תליא במעשה ומחשבה דידיה וכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני וכן כאן אם נתמעט ממילא נמי כשר אלו דבריהם ועדיין יש להקשות אי אמרינן דחוי אצל מצות א"כ כשנכנס יו"ט ולא נתמעטו הענבים הוי דחוי ולא מהני ורק משום בידו למעט לא הוי דחוי וכל ההכשר הוא רק משום בידו ומשום מעשה דידי' שימעט וכיון דעביד איסור א"כ הדרא קו' לדוכתא דלא מהני וממילא אם נפל נמי לא מהני כיון שהוי דחוי וכל ההיתר הוא רק משום בידו ולפ"ז י"ל הא דלא רצה