שבט סופר חלק א קעא

שוב ראיתי בפרמ"ג במשבצות כ"ח ס"ק ט"ו שמתמה מאד כיון דלדידן נאבדה הריאה טריפה איך לא תקנו לברך אחר השחיטה והניח בצ"ע מ"מ הדין כך הוא ועכצ"ל דלא החמירו רק באתיליד ריעותא ממש וא"כ גם בצפרים כן הוא

ולגודל תמיהת הפרמ"ג יש לומר לפי מה שכתב הש"ך בסי' ל"ט סק"ח דלכ"ע בדיקת הריאה רק חומרא מדרבנן ובדיעבד מצד הדין כשר רק החמירו משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן ומשו"ה לא כתב הרמ"א יש אוסרין רק יש מחמירין דרצה לומר דלאו מדינא אסרו אלא החמירו כדי לחזק דבריהם ובהפסד גדול באמת כתב הרמ"א דיש להתיר יע"ש ועיין ברשב"א פ"ק דחולין דהביא דהטעם בדיקת הריאה משום דמונח לפניו בשעת הפשט הבהמה ונראה כמעלים עין מהאיסור או דשמא ימצא אדם אח"כ שטריפה ויצטרכו לאסור הכלים ובסי' כ"ח כתב הרמ"א בדבר דלא מצינו איסור רק שמחמירים בו חייבין לכסות ועיין בש"ך דצריך לברך ג"כ וא"כ גם בנאבדה הריאה י"ל כיון דעיקר חיוב בדיקה רק מדרבנן והא דאסרו אף בדיעבד בנאבדה הוא רק מצד חומרא בעלמא משו"ה לא תיקנו שיברך לאחר הבדיקה רק בכיסוי משום דאפשר ועיין

ועוד כתב על הא דפליגו בר"פ אלו טרפות בקרא דוזאת החיה אכול אי טריפה חיה או אינו חיה וכ' הרשב"א דנ"מ לספק טריפה והקשית להרמב"ם דספק מה"ת מותר למנ"מ אשמעינן קרא דחיה או אינו חיה כיון דבלא"ה ספק טריפה מותר ורצית לתרץ לפי מה שכתב מהרי"ט בתשובה דבאפשר לברר גם הרמב"ם מודה א"כ שמא בידינו לברר ע"י שיהוי יב"ח לפ"ד זה לא מקרי אפשר לברר דגם אם יהיה מתה תוך יב"ח מ"מ לא מוכח דטריפה ודאית הוא דלמא ע"י מקרה מתה רק אם חיה יב"ח אז ידעינן דבודאי כשירה אבל גם אם מתה תוך יב"ח אז עדיין רק ספק טריפה ממילא לא צריך להמתין עד לאחר יב"ח כיון דלא יבורר ולא אפשר לברר הטריפות וממילא יכול לאכול גם תוך יב"ח ועיין בחי' הר"ן חולין שם שתמה האיך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמוד עליו ישהו את הטריפות יב"ח לראות אם הם חיות או לא ומתרץ שכבר שהו מהן הרבה ולא היה חיות ומי שאומר טריפה חיה מדרך קבלתו לא היה חוזר בו שהיה יכול לומר במקרה מתו או שהיו חולים ואלו היה טבעם חזק היתה מתקיימות יע"ש

אלא בפשוט היית יכול לומר דגוף הטריפות אפשר לברר כמו ספק דרוסה או נקובת הקוץ וכדומה ע"י בדיקה לאחר שחיטה אבל לאחר יב"ח לא צריך לברר ולבדוק ומהרי"ט מישב קושי' הראשונים מהא דיליף רוב משבירת עצם בפסח דילמא ניקב הקרום ולהרמב"ם מצד ספק מותר והעלה הוא היכי דאפשר לברר גם הרמב"ם מודה וכיון דאפשר לברר הטריפות אף דהתורה אמרה ועצם לא תשברו בו רק ארי' הוא דרביע עליה אבל מ"מ גוף הטריפות אפשר לברורי וזה מקרי אפשר דרק על ילפותא דילמא במקום נקב קשחיט דחי הש"ס דילמא היכי דלא אפשר שאני אלמא דשאר ילפותא מקרי אפשר ועיין בשעה"מ הל' טומאת מת שהאריך בדברי מהרי"ט דלא כתב זאת רק ליישב הרמב"ם אבל מרש"י שם משמע גם אינך ילפותות מקרי לא אפשר וזה דוקא בפסח או פרה אדומה אבל בכל שאר טריפות בודאי אפשר לברורי וגם הרמב"ם מודה דספק מה"ת לחומרא

ועוד כתבת די"ל בנתערב ספק טריפה בודאי טריפה וכה"ג גם להרמב"ם לחומרא משום דהוי ס"ס להחמיר דילמא ודאי טריפה ודילמא גם הספק טריפה הוי ובס"ס להחמיר כתב הפר"ח דגם להרמב"ם להחמיר וגם בזה הנחת הפשוט דהא באיקבע איסורא הרמב"ם מודה ומה"ת חייב אשם תלוי בשני חתיכות וכאשר כתב מהרי"ט דבאמת בזה פליגו למ"ד בחתיכה אחת מחייב סבר ספק מה"ת לחומרא ולמ"ד בשני חתיכות דוקא משום דאיקבע איסורא סבר דמה"ת להקל רק באיקבע לחומרא וכיון דנתערב ספק בודאי הוי איקבע ואף דע"כ צ"ל דאיירי נמי כשמתה אחת מהן תוך יב"ח דאי שניהם חיות אז לא מהני ג"כ שיהוי דהא בודאי טריפה לא מהני שיהוי יב"ח כמו שכתב הרשב"א ומהרש"ל הובא בסי' נ"ז מ"מ אף כשמתה אחת מהן א"א להתיר מצד ספק מה"ת להקל דהא הרמב"ם בהל' שגגות פסק דגם אכל כלב או נכרי חתיכה אחת משתי חתיכות ולא נשארה רק אחת מ"מ חייב אשם תלוי אע"ג דעכשיו לא איקבע עוד איסור ודאי מ"מ כיון שהיה איקבע איסורא חייב אשם תלוי וממילא גם כה"ג ספק מה"ת להחמיר וא"כ שפיר י"ל דצריך לטריפה אינו חיה כגון בנתערב ספק בודאי ומתה אחת מהן דמ"מ הנשארה אסורה מצד ספק ואם אח"כ חיה יב"ח מותרת דאמרינן כיון דחיתה זו יב"ח בודאי הטרפה מתה וזו שחיתה מותרת ועוד יש לתרץ ואין פנאי להאריך והנני רבך חפץ בהצלחתך פה פ"ב יום ג' לסדר צו תרמ"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה כט

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג מורג חרוץ ובקי ז"ר יפ"ת בע"פ ב"ע כש"ת מו"ה גרשון ליטש סג"ל נ"י אב"ד דק"ק טאליא והגליל יע"א

את יקרתו הגיעני ומחזקינא לו טובא על שהתעורר אותי לפרוש אחד מן איסורא רבה ומיד שלחתי אחר אותו איש לדבר על לבו ולכפיי' בדברים ואין לנו עתה כח אלא בפה וה' יעזור

ונהנתי מדברי תורתו אשר הציע לפני ולולא טרדות בלימוד הישיבה כבר הייתי בא אליו בתשובה מאהבה וגם עתה לא באתי רק לשעשע קצת בדבריו אשר הציע לפני ליתן טעם להשמטת הפוסקים הא דסוף פרק כיסוי דם דאמר ר' זעירא מכסין בעפר עיר הנדחת ויהיב רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות נתנו כבר עמד בזה בכה"ג הובא בפרמ"ג כ"ח במשבצות וכתב די"ל משום דהוי מאיס למצוה כמו בשופר ולולב של ע"ז דלא יטול לכתחילה ותוס' כתב דבכיסוי לא מאיס וע"ז קשה דהא עיקר בזוי מצוה ילפינן מכיסוי דם אלא רבא י"ל דלא סבר דרשא במה ששפך יכסה רק דרשינן מי ששפך יכסה ומשו"ה מכסין אפי' לכתחילה משא"כ לדידן דפסקינן גם בכסוי שלא יהא מצות בזוית עליו ומשו"ה אין מכסין לכתחילה בעפר עיר הנדחת והאריך לישב בזה דברי הלח"מ בהל' שחיטה

והנה מה דפשיטא ליה דגם בעיר הנדחת יש משום מאיס כמו בע"ז לא משמע כן מתוס' רק דפשיטא להו דעפר עיר הנדחת ליכא משום מאיס דהא כתבו בד"ה והתני' וכו' אפילו את"ל דשרי לכסות בעפר עכו"ם כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כסוי לחליצה ולא כתבו בפשוט אע"ג דמותר לכסות בעפר עיר הנדחת ולחלק בין כסוי לחליצה משמע דפשוט לתוס' דבעיר הנדחת ליכא בזוי מצוה משום דלא נעבד העפר רק שהתורה צותה לשרוף הכל משא"כ בלולב ושופר של ע"ז שנעבד השופר והלולב ומשו"ה כתבו ואפילו את"ל דמותר לכסות בעפר עכו"ם וכן בסוכה וביבמות נקטו תוס' כן בלישנא דאת"ל שוב עלה בדעתי מה שכתב המהרש"א על תוס' חולין ק"מ ע"א בד"ה למעוטי וכו' דלכתחילה בודאי אין להביא קרבן מבהמה של עיר הנדחת משום דמאיס והביא ראיה מסוגיא כאן משופר ולולב של ע"ז ועכצ"ל דסבר מהרש"א דלענין קרבן אין חילוק בין שופר ולולב שנעבד או של עיר הנדחת ורק בכסוי מותר ובאמת מלשון תוס' לא משמע כן ושוב ראיתי בכה"ג שכתב בתוך דבריו מתוך משמעות תוס' משמע דליכא בע"נ משום מאיס ובודאי כונתו למה שכתבתי אלא שבאמת תמוה מה הכריח תוס' לזה לחלק בין כסוי לשאר מצות כיון דלא קשה מעיר הנדחת ובפרט שגוף דברי תוס' תמוהין כאשר תמהו עליו בספר כפ"ת בסוכה שם דעיקר בזוי מצוה אתי' מכסוי דם ושפך וכסה במה ששפך יכסה והכנה"ג רצה לומר טעם בדברי תוס' משום דעיקר המצוה הוא על הקרקע וגם בעפר לא שייך בזוי כ"כ ויש