שבט סופר חלק א קסט

הא מותר לנכרי ויכול להאכילה לאחרים וע"כ דמיתה עושה ניפול ואסור משום בשר מן החי בין לישראל ובין לנכרי ויען כי היה הדבר פלא בעיני ע"כ רציתי לדחוק ולומר דהא מעיקרא רצה לומר דהאי דר"י קאי אמצעיתא נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה ור"ש לא הוכשר אלא דמקשה הש"ס ודלמא טעמא דר"ש בהאי אי כדרבה אי כדר"י והא שחיטה אינו עושה ניפול וצריך לומר דהוי אינו יכול להאכילה לאחרים משום אבר המדולדל וא"כ גם במתה י"ל אע"ג דאינו עושה ניפול מ"מ מקרי אינו יכול להאכילה לאחרים דמ"מ אבר המדולדל הוא כן רציתי לקיים את דברי קדוש זקני ודברי רבו הפלא"ה דמשמע מדבריהם דלא אמרינן אצל ב"נ דמיתה עושה ניפול שלא יקשה עליהם מש"ס מפורש אלא שבאמת זה ליתא דלכאורה צ"ע גם להרשב"א והר"ן דסברו דאבר מדולדל רק לישראל אסור ולא לב"נ א"כ האיך אפשר לומר דטעמא דר"ש דסבר במציעותא לא הוכשרה משום אוכל שאי יכול להאכילה לאחרים בהס"ד דש"ס דהא מ"מ מותר לנכרי ואף שמדחה דר"י קאי אסיפא מ"מ כיון דמוכח כאשר רצה לאוקמי על המציעותא דאבר המדולדל אסור גם לב"נ מנ"ל דאבר המדולדל מותר לנכרי דהא לא מה"ט מדחי דר"י קאי על סיפא רק משום דלמא כרבה או כר"י ועיין בתוס' דף קכ"ז ע"ב בד"ה ומר סבר דמה"ט צריך ר"י לומר דפליגו אי בהמה נעשה יד לאבר משום דלא. אסור האבר רק מדרבנן ויכול להאכילה מה"ה ומקבלת טומאה ועיין במהרש"א על דברי רש"י בד"ה אלא לעולם וכו' דסבר ג"כ רש"י דבמציעותא לית לן לפי האמת רק טעמא דר"י דאין בהמה נעשית יד לאבר משום דמותר באכילה מה"ת ומוכח דסברו תוס' דאפי' לנכרי אסור מדרבנן ובתוס' בפרק בהמה המקשה דף ע"ג ע"ב בד"ה הוכשרו הקשה למאי צריך ר"י לומר משום דאין נעשה יד לאבר דהא איכא למימר כרב אשי דטעמא דר"ש משום דסבר ר"ש דדם אינו מכשיר ורק שחיטה מכשרת מדרבנן וכיון דאסור באכילה מדרבנן לא הוי שחיטה מכשרת ונדחקו

וי"ל דבזה פליגו ר"י, ורב אשי אי אבר המדולדל מדרבנן אסור גם לנכרי או לא דר"י סבר לפי האמת כיון דהוי רק מדרבנן לנכרי מותר לגמרי וכיון דעכ"פ הכשירה השחיטה הבהמה לנכרי לגמרי מקרי שחיטה מכשרת משא"כ רב אשי סבר דגם לנכרי אסור ומשו"ה שפיר קאמר דטעמא דר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם וכיון דאסור מדרבנן עכ"פ גם לנכרי שוב לא נקרא שחיטה מכשרת דעדיין אסור מדרבנן ומזה יש להביא ראיה לדברי הסמ"ק דאבר מדולדל אף לנכרי אסור כדמוכח מדברי רב אשי ולהרשב"א והר"ן צ"ל כיון דמ"מ עיקר השחיטה הוא בשביל ישראל וכיון דעכ"פ האבר אסור לישראל לא מקרי שחיטה מכשרת דליתכשר האוכל על ידה ובהו"א דר"ל דר"י קאי על ר"ש דאמר לא הוכשרו בנשחטה הבהמה משום דאינו ראויה להאכיל לאחרים יהיה ע"כ מוכרח דאף לנכרים אסור וצ"ע' האיך ס"ד דר"י קאי בנשחטה דאינו יכול להאכילה לאחרים דהא מ"מ מדאורייתא מותר ומקבל טומאה וצ"ל דסבר בס"ד זו דר"ש סבר דגם שחיטה עושה ניפול דלא כר"מ והא דאמר ר"י בדף ע"ג דכ"ע שחיטה אינו עושה ניפול היינו לר"מ וחכמים אבל ר"ש בס"ד זו סבר דגם שחיטה עושה ניפול וממילא הוי אוכל שאינו יכול להאכילה לאחרים אבל לפי האמת דיהיב ר"י טעמא דר"ש משום אין בהמה נעשית יד לאבר סבר גם ר"ש דשחיטה אינו עושה ניפול ולפ"ז אדרבה מוכח איפכא מדקיהיב ר"י טעמא דר"ש דלא הוכשרו משום יד לאבר ולא משום אוכל דלא יכול להאכילה לאחרים מוכח דאי אסור מדרבנן מקבל טומאה באמת אם הוכשר וכן מוכח מדברי ר"ש דקאמר לא הוכשרו ולא קאמר מטהר משמע ע"י הכשר אחר מקבל טומאה ורק ע"י שחיטה לא הוכשר ובהס"ד צריכין לדחוק משום דנקט ר"מ הוכשר נקט ר"ש לא הוכשר כמ"ש בחידושי הר"ן כאן או לדברי רבנן קאמר כמ"ש תוס' דף ע"ג בד"ה אי מההיא אבל לפי האמת א"ש דקאמר לא הוכשר וכיון דמשום אבר המדולדל מקבל טומאה אם לאו כר"י דאין בהמה נעשית יד לאבר או כדרב אשי משום דסבר ר"ש דדם אינו מכשיר ע"כ טעמא דסיפא במתה דמטהר ר"ש לגמרי לאו משום דאבר מדולדל הוא רק משום דמיתה עושה ניפול ומוכח דגם בנכרי מיתה עושה ניפול וזו ראיה ברורה דגם מיתה עושה ניפול ועיין

אלא דתמיה לכאורה לדברי הרמב"ם דסבר דאבר מדולדל מדאורייתא אסור מקרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו ולא הוי רק אסמכתא בעלמא כאשר כתב תוס' ובפרי הביא ראיה מן התוספת' ועיין בפלתי סימן נ"ה ובסימן ס"ב מה שכתב דלהרמב"ם יש לומר דגם לנכרי אסור ודבריו מגומגמים קצת והדבר פשוט דלהרמב"ם דפסק כראב"י דלא אמרינן מא"מ א"כ השחיטה אינו מתרת לנכרי ומיתה עושה ניפול והוי לנכרי אבמ"ה גמור וא"כ קשה למאי צריך ר"י לומר ולדרוש טעמא דר"ש דלא הוכשר משום דפליגו אי בהמה נעשית יד לאבר דהא לרמב"ם הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים דישראל אסור מדאורייתא מריבוי דבשר בשדה טריפה ולנכרי ג"כ אסור דהא בדידי' לאו בשחיטה תליא מלתא ומיתה עושה ניפול ואי אתה יכול להאכילה לאחרים ומדאורייתא אינו מקבל טומאה וכן מוכח נמי מרב אשי ומזה מוכח לכאורה ראיה לדברי יש"ש שכתב דגם הרמב"ם פסק מא"מ רק מחלק בין אם שחט ישראל בהמה שלו או בהמת נכרי וממילא יהיה מוכח נמי דלא כפר"ח די"ל דלהרמב"ם דאבר מדולדל מדאורייתא אסור גם לנכרי אסור דא"כ עדיין קשה כיון דגם לנכרי מה"ת אסור הוי אוכל דאינו יכול להאכילה לאחרים

אלא דדברי יש"ש דחוקים ברמב"ם וכן כתבו כל הראשונים דהרמב"ם לית ליה מא"מ בשחיטה והדרה קושיתינו אמאי נאיד ר"י מטעמא דאוכל שאינו יכול להאכילה לאחרים גם על המציעותא כיון דע"כ בסיפא לית לן טעמא אחרינא ולחומר הקושי נ"ל דהא כבר כתבו כיון דר"י, אמר באבר המדולדל לית בו אלא מצות פרוש בלבד משמע דהוי רק מדרבנן דבדאורייתא לא שייך למימר מצות פרוש אלא דדייק מדאמר רב אכלו לזה אינו לוקה משמע דאינו לוקה אבל אסור מדאורייתא ואף דקיי"ל כר"י מ"מ מדאמר בש"ס דף ע"ז בגידין הרכין אי מצטרפין לבשר ר"ל ואיסורא דאורייתא ולדעת הרמב"ם אין טרפות בבהמה בשבירת אמצעי והנהו גידין ליתנהו אלא בעצם האמצעי וע"כ על האיסור אבר עצמו קאמר ר"ל ואיסורא דאורייתא ומוכח דרב פפא וכל הנהו אמוראים סברו דאבר מדולדל מדורייתא אסור ומשו"ה פסק הרמב"ם כהנהו אמוראי דלא כר"י ועיין בפלתי דהביא ראיה זו וכ"כ בכנפי יונה וא"כ י"ל דר"י לשיטתו דאמר אין בו אלא מצות פרוש ורק מדרבנן אסור לישראל צריך לאוקמי פלוגתא דר"מ ור"ש במציעותא אי בהמה נעשית יד לאבר וכן רב אשי סבר כר"י אבל להלכתא כרב י"ל באמת דטעמא דר"ש משום אוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים כמו בסיפא והא דנקט ר"ש לא הוכשרו צ"ל כמו בס"ד דסבר ע"כ דלאו דוקא ואינו בתורת הכשר קאמר או לדבריהם

וי"ל עוד דר"י סבר דלא כרא"ב ואמרינן מא"מ וכן מוכח דהביא ראיה מברייתא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה דלא כראב"י ובפ' עור ורוטב קכ"א קאמר דר"י קאי כברייתא זו דתנא רב אושיע ושחיטה מתרת גם לנכרי ורק אבר המדולדל אסור לישראל מקרא דבשר בשדה טריפה ודוקא לישראל נאמר ולא לב"נ וכן כתב בפלתי בפשיטות סי' נ"ה דלרמב"ם דמקרא יליף בודאי רק לישראל אסור מה"ת ולא לב"נ וכיון דלנכרי שרי לר"י צ"ל דטעמא דר"ש דלא הוכשר משום דאין בהמה נעשית יד לאבר אבל להלכתא דפסק דלא אמרינן מא"מ משום קושי' תוס' דשאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו כמו שאמרינן בסנהדרין אצל יפת תואר בלא"ה א"ש טעמא דר"ש דלא הוכשרו כמו בסיפא דאף בנשחטה לישראל אסור מדאורייתא משום אבר המדולדל ולנכרי דאין שחיטה מתרת מיתה עושה ניפול כנ"ל בישוב דברי הרמב"ם

ודכירנא כאשר היה אצלינו הרבה להקשות על דברי תוס' שהקשו מהא דש"ס סנהדרין דמשני על