שבט סופר חלק א קסז

לוקין כמ"ש בפנ"י גיטין שם וכי לא יכול לסבור ר' ינאי כר"י נגד המתניתין דהוא כתנאי וראיתי בח"ס יו"ד סי' ס"ט שהביא קושי' בשם תלמיד אחד דהא שוהה עליו כלאים וחייב מלקות על השהיי' ואינו לוקה ומשלם ותירץ דאיירי בכהן שכבר מלובש בהם ומחשב בפיגול כרגע ואינו שוהה בה אפילו שיעור פשיטה ולבישת האבנט אע"פ שהוא זמן מועט יע"ש. ומזה הקושי' היה לכאורה ראיה לשיטת הראב"ד דאף שלא בעידן עבודה מותר הכהן בכלאים כל זמן שהוא במקדש דהא דחייב בכלאים על שיעור פשיטה ולבישה ולא הוי לאו שאין בו מעשה היינו משום דהכל הולך בתר תחילת הלבישה וכיון שעושה מעשה מתחילה בהלבשה גם על כל התראה של שיעור פשיטה ולבישה חייב כמו שמבואר בש"ס מכות ובתוס' וכן בכהן שנכנס בבית שהמת שם חייב על השהי' ג"כ אבל אם מתחילה לא היה איסור כשלובשו או שנכנס בבית ואח"כ מת אחד אינו חייב רק עובר בשוא"ת עיין בחות יאיר סי' צ"ה במה שתמה על דברי התה"ד הובא ברמ"א יו"ד שע"ב שאם הגידו לכהן שמת בביתו צריך לילך משום דאין מצוה נדחית מפני כבוד הבריות דהא כיון דבשעת הכניסה לא היה המת שם א"כ הא דשוהה שם הוי שב ואל תעשה ונדחה מפני כבוד הבריות יע"ש וא"כ להראב"ד כיון דגם במקדש מותר בודאי אינו קושי' דהא גם אם מפגל בעבודה מ"מ מותר במקדש בכלאים אף אם אינו רוצה לעבוד עבודה כלל רק דהקושי' הוא להרמב"ם דסבר דרק בעידן עבודה מותר וא"כ כיון דמפגל ליכא עבודה וחייב וגם על זה נוכל לומר כיון דמ"מ בתחילת הלבישה לצורך עבודה לא היה עליו איסור כלאים רק אח"כ אם מפגל א"כ לא הוי לאו שיש בו מעשה דהא בתחילת הלבישה לא עביד איסור כלל משא"כ בלובש כלאים דמיד שלבש עשה איסור אף דלבש בשוגג מ"מ כששוהה אח"כ חייב מלקות דמ"מ שם איסור עליו בשעת הלבישה משא"כ בעבודה ואף אם נאמר כיון דתחילת הלבישה לא הותר רק בשביל עבודה וא"כ כשמפגל אח"כ איגלאי מלתא למפרע דתחילת הלבישה ג"כ באיסור היה ודומה לכלאים מ"מ בודאי אי כבר עבד עבודה כשירה שהיתה הלבישה בהיתר ורק בעבודה אחרת מפגל זה ודאי לא הוי מעשה אם שוהה בהם כיון דלא אפשר לומר דאזלינן בתר תחילת הלבישה דהא בהיתר היתה דהא עבד עבודה כשירה והוי רק לאו שאין בו מעשה ואין לוקה עליו ומשלם וא"ש אלא דגוף הדבר מה דפשיטא ליה לחות יאיר אם הכניסה היתה בהיתר לא חייב על השהי' רק אם תחילת הכניסה באיסור אז נגרר דוקא הכל בתר תחילת המעשה ולוקה לא פשוט כ"כ ועיין בשאגת ארי' דיני ציצית סי' ל"ב שמעורר על חילוק זה ועיין בשו"ת שאגת ארי' החדשות סי' י"ב פילפול ארוך נפלא על דברי התה"ד שהביא ראיות לכאן ולכאן יע"ש

ומאי דקשיא למע"כ אמאי לא יהיה לוקה במפגל לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי דמשו"ה חייב אומן שקלקל בשחיטה ולא הוי היזק שאינו ניכר אף בפסול שחיטה שאינו ניכר משום דכיון דלא שחט כראוי הוי כמתיז ראשו בסייף והשחיטה עצמה היא ההיזק וניכר וא"כ במפגל נמי כיון דהקרבן פסול השחיטה הוא כמתיז ראשה בסייף ויש בו מעשה והניח בצריך עיון גדול נעלם ממנו דהרמב"ן שם בעצמו הקשה ממפגל ומחלק דוקא אם השחיטה עצמה גורם דנשחטה בפסול אז הוי ניכר אבל כל ששחיטתו כראוי ואיסור אחר גורם לה אין השחיטה כנחירה או כמתיז ראשה דהא השחיטה כשירה שהוציאה מידי נבילה והוי אינו ניכר יע"ש וממילא מה"ט נמי לא הוי מפגל לאו שיש בו מעשה כיון דרק המחשבה גרם לפסול אלא דקושי' הפנ"י בגיטין שם בודאי קשה דהא קיימ"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכי דבדיבורא עביד מעשה וה"נ אי מפגל דוקא בדיבור עביד מעשה לפגל הקרבן ולפסלו וכש"כ דהכא עביד מעשה ממש ששוחטו יע"ש הארכתי למען כבודו קצת והיה זה לו שלום וברכה מנאי ידידו פ"ב אור ליום עש"ק לסדר שמות תרמ"ט לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה כו

שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרב הגאון המאוה"ג חריף ובקי בעפ"י ז"ר יפ"ת בנש"ק כקש"ת מו"ה יחזקאל נ"י דייך אב"ד דק"ק באנאויטץ יע"א

את מכתבו הטהור קבלתי וגם ההודעה שנתקבל בנו נ"י לרב ומורה בקהל עדת ישורון והנני בברכת מזל טוב וישב השקט ושאנן על התורה ועבודה ויעלה מעלה בקודש וזכות אבותיו מסייעתו ויעמוד לימינו

והנה בשולי מכתבו הציע מעכ"ת נ"י קושי' אחת בש"ס מנחות דף מ"ה וכל נבילה וטריפה וכו' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אכלי ואמר ר"י דרשה זו אלי' עתיד לדורשה הא בפסחים כ"א אמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וא"כ דלמא אתי קרא דיחזקאל להוסיף אה"נ בנבילה בכהן דלא כתיב כאן היתר אחריו ורק לישראל מותר נבילה בהנאה אלו דבריו

ואען ואומר דלפי האמת לרבינא ל"ק דלמא אתי קרא לאסור בהנאה נבילה לכהנים אי אמרינן כר' אבוה כיון שבאמת יש לנו דרשה אחרת דה"א מדאשתרי מליקה גבייהו לשתרי נמי נבילה וטריפה ונ"ל יותר לומר דרשה אחרת מלומר דהיתר נבילה בתורה רק לישראל נאמר ולא לכהנים כיון דהלאו נאמר בין לישראל בין לכהנים גם ההיתר אחריו לכל נאמר ומנ"ל לחלק לענין אה"נ בין לכהנים לישראל כיון דשפיר יכולין לדרוש בגוונא אחריתי דכהנים וישראל שווים לענין איסור נבילה רק לר"י דל"ל דרשה דרבינא ואלי' עתיד לדורשה יש להקשות דלמא אתי לאסור הנאה לכהנים וקרא דיחזקאל גילה לן דהיתר הנאה הוא רק לישראל ולא לכהנים דקרא ריבה מצות יתירות בכהנים, אלא שבאמת גם זו אינו קושי' דלמא ר"י ל"ל דר"א דלא תאכל אה"נ במשמע ואע"ג דר"א תלמיד דר"י מ"מ מוכח דפליג ר"י ועיין ברא"ש פרק גה"נ סוגי' דמולח אדם ירך וכו' דהוכיח מסוגיא דנזיר כ"ט דר"י סבר חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא ולר"א ע"כ סבר לאו דאורייתא וכן מפורש בירושלמי פסחים בסוגי' שם דסבר ר"י כחזקיה דלא תאכל איסור אכילה לבד משמע וא"כ ל"ק על ר"י נמי אע"ג דל"ל דרשא אחריתא ושפיר קאמר עתיד אליה לדורשה

אלא שהיה מקום להקשות לפמ"ש תוס' ב"ק מ"א ע"א בד"ה כר"א וכו' לרווחא דמלתא נקט דבלאו ר"א לא הוי מצי למימר אלא להנאה דלאכילה ל"צ יע"ש א"כ מוכח מתוס' היכא דל"ל למימר דלשון אכילה אתי לאיסור אכילה כמו התם בשור הנסקל דמיותר לן לא יאכל את בשרו גם חזקיה מודה דלא יאכל אה"נ במשמע א"כ ה"נ כן כיון דקרא דיחזקאל לענין אכילה ל"צ גם לחזקיה י"ל דלא תאכל אה"נ במשמע ושפיר קשה על ר"י גם אי ל"ל דר"א

אלא דגם זה ל"ק לפי מה שתירץ הגמ' ב"ק שם דא"כ דלא יאכל אה"נ לחוד משמע ולא אתי לאכילה כלל לכתוב לא יהנה א"כ גם הכא קשה יכתוב לא יהנה אי יחזקאל לאיסור הנאה לבד קאתי ואף שקאמר שם אי נמי את בשרו למה לי משמע דכ' ג"כ לא יאכל לאיסור הנאה לבד מ"מ לא קשה לר"י דלמא קסבר כתי' קמא דלכתוב לא יהנה ולפי האמת אף אי אמרינן כר"א וגם כתירץ ואי נמי מ"מ לא קשה כיון דיש לנו דרשא דרבינא מנ"ל לחלק בין כהנים לישראל בהיתר נבילה שכתוב בפי' בתורה ור"י דלית ליה דרשא דרבינא שפיר קאמר דעתיד אליה לדורשה דא"כ לכתוב לא יהנה וא"א לומר דאתי לאיסור הנאה וא"ש

והנה בתוס' חולין דף כ' ע"א בד"ה לא אמרן וכו' מקשה על רבינא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא אתי שפיר דבמליקה לא הוי נבילה ורק טריפה איכא אם אינו מחזיר סימנים אחורי עורף ותי' תוס' דנקט נבילה אגב טריפה