שבט סופר חלק א קמא

ולב"נ מפרכס' הוא כחי, ומדברי הפלתי אלו יש ללמוד תרתי דלא נאסר אבר המדולדל לב"נ כלל רק אם חתך לגמרי לאחר גמר שחיטה דלא נאמר הקרא רק לישראל, וגם דלא אמרי' אצל ב"נ דמיתה עושה ניפול, דאל"ה לא הי' צ"ל שנחתך אח"כ האבר מן הבהמה דהא אפי' לא נחתך ג"כ אסור משום דאמרינן עושה ניפול וע"כ דלא אמרינ' מיתת עושה ניפול בנכרי וזה ג"כ משום האי טעמא דלא נאמר הקרא דילפי' מיני' דמיתה עושה וכו' רק לישראל ולא לב"נ וכן יש להוכיח מדברי הפר"ח דפשיט לי' דלא אמרינ' בנכרי עושה ניפול דא"כ מאי מייתי ראי' מתוספתא דע"ז דאבר המדולדל מדאורייתא אסור משום דתנן דאסור גם לב"נ דילמא התוספתא איירי שלא שחט הבהמה רק שהי' אבר המדולדל וע"י מיתה עושה ניפול אסור בין לישראל בין לנכרי משום אבמ"ה ולא שייך בי' איסור נבילה כלל, אלא ע"כ שפשיטא לי' דל"א מיתה עושה ניפול בנכרי ומיירי רק בשחיטה ואסור לב"נ מה"ת נמי שהסביר בפלתי שם

ואם כנים דברי' אלו דל"ש בנכרי אבר המדולדל כלל ולא מיתה ע"נ וכמו שהוכחנו כ"ז לשיטת הרמב"ם א"כ אזדא הראי' מה שכתבתי דהרמב"ם הוכיח דלא אמרינן אפי' בשני הסימני' כמנחי בדיקולא משום לשיטתו דאבר המדולדל אסור דהא לב"נ ל"ש איסור אבר המדולדל כלל ולא אסור רק אם נחתך לגמרי או אי אמרינן כמאן דמנחי וכו' לר"ל דהוי כמו שהוציא' הריא' מהבהמה

ונ"ל ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דהנה ראיתי בח"כ סי' י"ט שמביא דמוכח מקרא דגם ב"מ מותרים לנכרי מדהתירה התורה נבילה אמרי' כל מה שבתוכה הותרה כבש"ס פסחים כ"ב ע"א היא וחלבה וגידה הותרה, וכן בסימן כ' רצה הח"ס להוכיח מזה דביצה מותרים לב"נ משום דביצה ג"כ הותרה בהיתר נבילה עיי"ש. ואומר אני שזה תליא אי יש על הב"מ איסור נבילה גם כן או לא דהנה הצל"ח שם בסוגיא וכן השעה"מ בה' מ"א שניהם כאחד יצאו לתרץ הרמב"ם ממה שהקשו עליו חכמי לוניל דפסק כר' אבוה דלא תאכל איסור הנאה ג"כ במשמע ופסק ג"כ כר"ש דאין בגידין בנו"ט וג"כ כמתני' דשולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה ובגמ' משמע דגה"נ אסור בהנאה ותירצו דאי חל איסור נבילה על איסור גיד משום כולל אפילו אין בגיד בנ"ט מ"מ י"ל דהותרה בנבילה משום דמ"מ שם נבילה חל עליו ללקות עליו יע"ש, לר"ש סבר דאסור בהנאה משום דל"ל איסור כולל ואפי' אי לא אמרינן איסור כולל ויש בגידין בנ"ט מ"מ שייך שם נבילה עליו וע"ש

ויש להסביר יותר דבריהם דאי אמרי' יש בגידין בנ"ט ואפי' לא חל כלל נבילה מ"מ שני איסורים יש כדאמרינן בש"ס יבמות למאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים ועיין בתוס' שם וא"כ כיון דמ"מ איכא איסור נבילה רק שאין לוקין עליו אפילו לא אמרינן איסור כולל מ"מ י"ל שהותר גיד בתוך נבילה. היוצא לנו מזה דלא יכולין לומר דהותר בנבילה רק מה שיש עליו איסור נבילה אבל בדבר שלא שייך עליו כלל איסור נבילה לא יכולים לומר כשהותרה נבילה כל מה שבתוכה הותרה דהא לא מקרי נבילה, ולפ"ז י"ל דלא מוכח מקרא דנבילה דהותרה ב"מ דהא לר"ל הוי כמאן דמנחי בדיקולא ואין עליהם אלא איסור מה"ח בלבד ולא איסור נבילה ולא הותרה מקרא דנבילה וגם בביצה א"א לומר כן דהא ביצת נבילה מותרת ולית בה רק איסור אבמ"ה אלא שזה הוא אי אמרי' דבשחיטה סימנים לא הוי נבילה מחיים כמו שפסקו רוב הפוסקים דלא מקרי נבילה רק אחר שמתה אבל לפי שיטת הרמב"ם דגם בנקובת הוושט לחוד מקרי נבילה מחיים, א"כ אם שחט ונתנבלה בשחיטה ואח"כ חתך מן הבשר חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ וכ"כ בתב"ש סי' ל"ג בפי' להרמב"ם דחייב תרתי, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דהוי נבילה מחיים ע"כ מוכח מקרא דלא אמרינן כמנחי וכו' דהא הותרה ג"כ ב"מ ולדידי' אם שחט רובו או כולו הב"מ חייב מיד משום נבילה מחיים ואח"כ כשמתה הבהמה חייב ג"כ משום אבה"מ דהא בישראל אמרינן מיתה עושה ניפול, והאיך הותרה הב"מ ועל כרחך דלא אמרינן כלל כמאן דמנחי וכו' ואפי' בנחתכו שני שני סימנים לגמרי נמי לא אמרינן כמנחי בדיקולא דאמרינן דינקי נמי מבשר הבהמה כמ"ש בתב"ש כ"ז ומותרים הב"מ לנכרי דלא אמרינן בנכרי איסור אבר המדולדל וגם לא מיתה עושה ניפול דלא נאמר הקרא רק לישראל אבל ר"ל דסבר דאמרינן כמנחי בדיקולא י"ל שאזיל לשיטתו דמחלק בש"ס חולין ל"ב בין שחט במקום חתך ובין שחט שלא במקום חתך והוכיח הראש יוסף שם דע"כ ר"ל ל"ל כרמב"ם דהוי נבילה מחיים דא"כ האיך חוזר לכשרותו ע"י שחיטה אח"כ שלא במקום חתך להיות רק טריפה והרמב"ם הוכיח דינו מהסתמא דש"ס דקאמר נבילה דלא מטמאה מחיים קתני משמע דווקא דלא מטמאה מחיים אבל מ"מ איסור נבילה יש וכמו שכתב בתב"ש ובפלתי סי' ל"ג א"כ ר"ל לשיטתו דלא הוי נבילה מחיים לא מוכח מקרא מדהותרה נבילה וגם הב"מ ע"כ דלא אמרינן כמנחי בדיקולא דלדידי' ליכא רק איסור אבה"מ ולא איסור נבילה כלל ולא מקרי נבילה והוי כמו גיד לר"ש, כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ע"ד פלפול וחידוד התלמידים ועיין

ובאמת דברי הח"ס צריכים עיון שיצא ג"כ בתשובה י"ט להתיר ביצה לנכרי למכור משום מקרא דנבילה דהא באמת יכולים לומר דלא התירה התורה רק מה שאסור לישראל משום נבילה ולא לב"נ זה התירו התורה וכן חלבה וגידה אבל מה שבאמת אסור לב"נ משום אבר המדולדל לא מוכח מקרא כלל דמותר לב"נ, והח"ס בעצמו רצה לדחות ראי' מביצת נבילה משום דלא איירי התורה רק במה שאסורה לישראל אבל לא ביצת נבילה שמותר גם כן לישראל ובזה לא דברה התורה ורצה להוכיח אח"כ מביצת טריפה, ולא זכיתי להבין אמאי לא נוכל לומר ג"כ שהתורה לא איירי רק במה שמותר לנכרי ואסור לישראל כמו שאמרינן דהתורה לא איירי רק במה שאסור לישראל ומותר לנכרי ויש ראי' לזה מדברי תוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש שהוכיח ממתני' דשולח אדם ירך לנכרי דאתי' כר"י דלא נאסר לר"י גיד הנשה רק לבני יעקב ולא לבני נח, ובפשוט הי' תוס' יכול להקשות ולהוכיח דהא לר"י דיש בגידים בנו"ט הותר הגיד מקרא דנבילה וא"כ איך קאסר ר"י גיד לב"נ וע"כ רק לבני יעקב נאסר ולא לנכרי וע"כ דתוס' סברי דלית הוכחה כלל מקרא כיון שגיד אסור באמת לא הותר' מקרא רק מה שמותר לנכרי ואסור לישראל אבל לא מה שאסור לנכרי וצ"ע

היוצא לנו מזה א) בבהמה שנתנבלה בשחיטה ומתה אח"כ בישראל חייב בב"מ רק משום אבה"מ דאמרינן דמיתה עושה ניפול ולשיטת הרמב"ם דנקובת הוושט ומכ"ש ברוב סימנים הוי נבילה מחיים חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ. ב) ולנכרי אפילו אי אמרי' בשני סומכים כמאן דמנחי בדיקולא מ"מ אם לא שחט רק רוב סימנים הוי כאבר המדולדל דלא הוי רק מצות פרוש בעלמא ולאחר שמתה נמי מותרי' דלא אמרי' מיתה עושה ניפול בנכרי ואפי' לשיטת הרמב"ם נמי מותר דלא אמרינן כלל איסור אבר המדולדל בנכרי כמו שהוכחתי, ג) ורק אם נשחטו כל שני הסימנים אז יש נפקיתא אי אמרי' כמנחי בדיקולא ולא ינקי כלל מהבשר אסורא משום אבה"מ לב"נ אבל לרמב"ם דלית לי' כלל אפי' בשני הסימנים כמנחי בדיקולא משום דינקי מהבשר לא הוי רק כאבר המדולדל ומותר לב"נ ורק בחתך לגמרי מן הבהמה קודם מיתה יש איסור אבה"מ גם לשיטת הרמב"ם, וזה מה שברצוני לבאר ופה תהי' שביתת קולמסי ומעלתו נ"י ימחול לעיין בדברים אלו, דברי ידידו הטרוד מאוד דוש"ת פ"ב יום ג' לסדר תרומה ק"ץ הגלות לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה ו

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חרוץ ובקי בחדרי תורה ז"ר יפ"ת יראה ה' אוצרו כש"ת מו"ה אברהם כ"ץ אייבניץ נ"י רב בק"ק גורבע והגליל יע"א

מכתבו היקר קבלתי ע"י בנו תלמידי הבחור המופלג נ"י עם כסף קדשים המקובץ ומעלתו נ"י עוררני על דבר הלכה ולמעשה אודות מה שנוהגים באווזת הלעוטה