שבט סופר חלק א קלח

תשובה ד

שלום וכ"ט לידידי ש"ב הרב המאו"ה המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ יפ"ת בנש"ק כש"ת מו"ה משה שמואל גלאזגער נ"י אב"ד דק"ק קלויזענבורג יע"א

את מכתבו קבלתי ומאחר שלא הייתי בביתי זה ימים אחדים לא יכולתי להשיב על תמיהותו אשר הציע לפני על אלה הדברים הנאמרים בתשובה אחת שכתבתי לאחד מלומדי תורה בקהלתו, ואשיב על ראשון מה שמתפלא על שכתבתי לדברי נוב"י שאין נבילה חל על טריפה אי אין מחזיר סימני אחורי עורף טריפה איכא ונבילה ליכא דהא כיון דהתירה תורה טריפה לכהנים ממילא חל נבילה וצריך יחזקאל להזהיר על נבילה גם כן וכתב וזה פשוט ולדידי הפשיטותי' איפכא דמנ"ל להתיר מכח שהותרה מליקה אצל כהנים תרי איסורים טריפה ונבילה דהא עכ"פ גם לישראל וכן כהנים אי לא הותר טריפה ליכא רק חד איסורא ורק מכח התירא דטריפה יבא אח"כ איסור נבילה וע"ז שפיר י"ל דלמא לא הקילה התורה גבי כהנים רק בחדא איסורא ושלא להחמיר בנבילה מה דאתי רק מכח התירא דטריפה אבל שני איסורים לא התירה תורה גבייהו דכהנים והבן

ועל מש"כ ליישב קושי' התוס' כיון דסבר רבינא אף מחזיר לא שייך מצותו בכך ועל זה דחי כיון דמ"מ לכתחילה מצותו ממול ערפו הוי מצותו בכך כיון דאמרינן במנחות דף ע"ב דמשום חביבה מצוה בשעתה מחללין את השבת בהקטר חלבים ואיברים, הנה מתוס' לא מוכח דפליגי מהיפך להיפך למ"ד מחזיר סבר לכתחילה דווקא מחזיר ולמ"ד אף מחזיר מצותו לכתחילה שלא להחזיר רק למ"ד אף מחזיר י"ל דתרווייהו שווים וכן נראה מלשון בני רב חייא מדקאמר מצות מליקה מחזיר ולמ"ד אף מחזיר הול"ל אם החזיר סימני' כשר א"ו דגם המחזיר מצות מליקה לכתחילה כמו בלא החזיר, ועיין בחדושי ר"ן שנדחק למה באמת מותר בלא להחזיר כיון דאף החזיר כשר דהא טריפה עומד ומולק ותירץ דגם למ"ד אף מחזיר סבר עיקר מצות מליקה בסימנים רק כיון דכתיב ממול עורף התורה נתנה לו רשות לחתוך סימנים אחורי עורף באיזה צד שירצה ואף ע"ג דכי מהדר עדיף לא איכפת לן כיון דדרך מליקה כך כמו שחיטה דכי שחט ושט טריפה ואפ"ה כי משלים כשירה דדרך הכשירה בכך וה"נ במליקה דרך הכשירה בכך משמע דסבר דלאו עיקר מצותו לחזור רק דיש לו ג"כ רשות לחזור ובאמת בכל שחיטה יש לחקור כן דהא בשחיטת הקנה לא טריפה עומד ושוחט ואפ"ה יכול לשחוט הושט לכתחילה בעוף אע"ג דלא מטרפה בשחיטת קנה וע"כ כיון דתרווייהו מצוה ננהו הכשירה בכך הוא וכן במליקה כוון דתרווייהו מצוה ננהו אע"ג דטריף קודם מליקת סימנים הכשרה בכך הוא אע"ג דיכול להחזיר דלא טריף לה מקודם וכמו שמצינו בשחיטת קנה וושט, והא דכתב דשייך נמי למ"ד אף מחזיר מצותו בכך משום חביבה מצוה בשעתה כבר דחה במנחות שם דשאני הקטר חלבים ואיברים דכבר דחתה שחיטה את השבת משא"כ בקצירת עומר, ועיין בתוספת שם ד"ה אמאי דחי אף ע"ג דלכתחילה מצותו בלילה מ"מ מסתברא דומי' דתמיד בעינן דא"א בענין אחר וא"כ גם למ"ד אף מחזיר לא הוי דומיא דתמיד דאי אפשר בענין אחר כלל ואף למאן דאמר משום חביבה מצוה בשעתא מקריבין לא שמשום זה לבד מחללין שבת וכבר כתב בחתם סופר אורח חיים סימן פ"ה בסופו דלפי האמת תרווייהו צריכי דכבר דחתה שחיטה וגם חביבה מצוה בשעתא דלא פליגי וכן משמע בש"ס שם דמקשה לרבי נמי דחתה שחיטה את השבת ומסיק באמת דלרבי לא דחי הקצירה שבת ולא קאמר דרבי סבר כאידך דר"ש משום דחביבה מצוה דחי ש"מ דגם לר"ש אמרי' דלא משום חביבה מצוה לחוד רק בצירוף כבר דחתה, ועיין בשאגת ארי' סימן נ"ב דמשמע נמי דליכא פלוגתא לפי האמת ודברי קדוש זקיני באו"ח סי' ע"ט דרצה לעשות פלוגתא לענין אי אמרינן דמהני כבר דחתה שחיטה או לא אין להם מובן לכאורה דהא גם ר"ש יכול לסבור סברת כבר דחתה רק אמר ראה כמה חביבה מצוה בשעתא דמשום כבר דחתה לחוד לא הי' מהני רק בצירוף חביבה בשעתי' ועיין ברש"י שם

ומש"כ עוד דלמ"ד מחזיר פשיטא דאסור להוסיף איסור בחנם ומש"כ תוס' דגם למ"ד מצוה לכתחילה מחזיר בדיעבד כשר בלא החזיר הוא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת והתוס' לשיטתי' דמחיים ליכא רק איסור טריפה ורק לאחר מיתה נבילה וחל נבילה על טריפה וא"כ גם בהחזיר הוי טריפה ונבילה ולא מוסיף איסור אם לא מחזיר, הנה מאי דפשיטא לי דגם לאחר שחיטת שני סימנים לא הוי נבילה רק לאחר שמתה ממש גם אני מתחילה סבר הייתי כן אבל באמת זה לא מוכח מתוס' דף ל"ב רק יש לומר דתוס' סבר דנקיבת הוושט או פסוקת גרגרת לחוד לא הוי נבילה מחיים רק טריפה אבל לאחר שחיטת שני סימנים מודה תוס' דהוי נבילה רק שאינה מטמאין עד לאחר שמתה ממש ומסתבר לומר כן מהא דהעור והרוטב דתני דלאחר שחיטת שני שני סימנים מטמא טומאת אוכלין וכיון דלאוכל חשבינן בודאי הוי נבילה ורק אינם מטמאין טומאות נבילת משום דבמיתה תלי' רחמנא דכי ימות כתיב אבל לענין איסור מודה תוס' ואח"כ ראיתי בפליתי סי' ל"ב שרצה לומר ג"כ בדברי הרמב"ם דסבר דנקובת הוושט הוי נבילה היינו לאחר שחיטת שני סימנים קודם שמתה ממש משו"ה קרי' נבילה מחיים ועיין בכתב סופר סי' כ"א באות ג' שכתב דנראה מרשב"א ריש פרק אלו טריפות דמיד אחר שחיטת ב' סימנים הוי כמתה ומטמאה ובוודאי טעות המעתיק הוא דהא מדברי הרשב"א שם וכן מדבריו בדף כ' מוכח בפירש דסבר כהרמב"ם דנקיבת הוושט הוי נבילה מחיים ורק אינו מטמה עד שמתה ממש ואפילו אחר שחיטת ב' סימנים אינו מטמאה טומאת נבילה כדמוכח בפירוש מהברייתא דעור והרוטב ובדברי הרשב"א מפו' החילוק של תב"ש והפלתי בין איסור נבילה ובין טומאת נבילה ומתוס' לא מוכח דסברא דגם לאחר שחיטת שני סימנים לא תהי' עליו איסור נבילה ואף שמשמעות אחרונים לתוס' לא הוי נבילה עד שמתה אינו מוכרח ומסתבר יותר לומר כיון דנטמא טומאת אוכלין הוי נבילה כמש"כ

ועדיין י"ל דמיד בשעת מליקת סימנים קודם שמלק רוב שני סימנים הוי טריפה ואחר כך כשגמר המליקה נעשה נבילה או לאחר המיתה מלבד דלזה י"ל דאם כן למה יהי' מותר שלא להחזיר דהא בחטאת העוף דדי בסימן א' יכול למלוק הקנה ולא נעשית טריפה כלל בחזרת סימנים ואפי' אי אמרינן דווקא לאחר שמתה ממש הוי נבילה ואם כן גם במליקת הקנה נעשית טריפה קודם ונבילה לאחר מיתה כמש"כ מע"כ, מ"מ נראה לי דזה וודאי אינו אם מיתה ע"י מליקת סימנים או נפסל בשחיטה ומתה שיהי' שני איסורים ולא מצינו כן שבהמה שנפסלה בשחיטה תהי' עליה שם טריפה ונבילה לתוס' וע"כ צ"ל דכולא חדא מעשה נבילה הוא וראיתי בספר לב ארי' שנשלח לי במתנה שכתב על דברי תוס' דף ל"ב די"ל למ"ד טריפה אינו חי ומתה לבסוף לא חייב רק משום נבילה, דמשעת טריפתה הוי אתחלתא דמיתה ובמיתה אח"ג נגמר הדבר ואינו חייבי רק משום נבילה אבל למאן דאמר טריפה חי' אינו אתחלתא דמיתה ובאמת היתה סברתו נכונה רק התם מתוס' לא משמע כן ובאמת כ' תוס' בסנהדרין דגם אי טריפה חי' מ"מ סופה שימות מחבלה זו ומתנבלת והולכת יעיי"ש בדף ע"ח דמה"ט ההורג את הטריפה פטור אפילו למ"ד טריפה חיה מ"מ הא איכא למילף. מצד הסברא דוודאי אי עושה מעשה בבהמה שמתה עי"כ בוודאי כולה חדא מעשה היא כיון דסופה למות עי"כ כן ולא חל מקודם שנגמר המיתה איסור טריפה ותדע מדברי הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א שכתב דאפילו ידענו בוודאי מאיזה תרנגולת הביצה אלא שהספק אם התרנגולת היא נבילה או שחיטה כגון ספק בשחיטה דקיי"ל שהוא פסול הביצה מותרת יע"ש, והא הוא בעצמו כתב בס"ק ח' דביצת טריפה אפילו לא נגמרה באיסור אלא נטרפה סמוך לשחיטה נמי אסור מה"ת דלא פליג דכל שמקרי טריפה וכן הביצה שם טריפה ואסור