שבט סופר חלק א קלז

שמא יגע נמי קשי' פשיטא דבברי לי סגי ולא קשה לפמ"ש דהוי רבותא טובא דמהני ברי אע"ג דהוי ספק ברה"ר ונאמן נגד הרוב ותוס' בתירץ זה אזיל לתירוצם דאיירי גם ברה"ר ואפ"ה ספק טמא משום רוב פעמים לא יכול לזהור ולתירוצם בבמה דהוי רה"י ולית להו דרוב פעמי' לא יכול לזהור בלא"ה לא קשה קושי' תוס' דלמא אתי לאמשוכי כמ"ש בעצמו ונכון

ומורווח לנו בזה ג"כ לישב על מה שעמד במגיה הש"ס שם בצע"ק על מה שלא הקשו תוס' והקדימו דבריהם על הא דאמר ואם שחט ואמר ברי לי וכבר הרגיש בזה בנוב"י קמא סי' ב' ומה שתירץ משום די"ל משום דאיכא לברורי דבריו תמוהין דהא די משום זה במה דאמר שלא ידע אם נגע אבל מש"ס משמע דצריך שיאמר דוקא ברי לי ונ"ל דלתוס' פשיטא מצד הסברא בודאי אם לא הי' נזהר כלל שלא יגע בבשר ולא הי' משמר את הקדשים בשביל נגיעת הסכין בודאי רוב קרוב לודאי שנגע בבשר וא"כ אם השוחט לפנינו ושואלין אותו אם נגע אם לא ואינו יודע וחזינן שלא הי' נזהר שלא יגע בבשר בודאי אמרינן דנגע אבל בסיפא דליתי' קמן דנשיילי' ולא ידעינן אם הי' נזהר או לא מסתמא היה נזהר כיון דידע ששוחט קדשים ואם באמת הי' נזהר סברו תוס' בקושיתם דודאי עכ"פ ספק השקול הוא וע"ז תירצו דאפילו בכה"ג נמי רוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע וא"ש בזה הא דלא אוקמי באיתא לפנינו אלא דלא ידע אי נגע אי לא נגע ובשלמא באוקימתא דרבינא בעלופי לא קשה משום דאי איתא לפנינו בודאי יודע אי נתעלף או לא אבל בטמא במוקדשין שפיר י"ל דלא הי' נזהר ולא יודע אי נגע ואמאי צריך לאוקמי דליתי' קמן אלא משום דאשמעינן רבותא בזה דאפי' בליתא קמן די"ל באמת דהי' נזהר ולא נגע אפ"ה צריך אחרי' רואין דוקא אבל מצד ספק טמא וליכא למימר דלאשמעינן רבותא דאפי' כה"ג אחרי' מהני דזה ודאי ליכא רבותא כלל דעדים נאמנים ואפי' לתירץ שני של תוס' בבמה דהוי רה"י מ"מ הוי רבותא דבליתא קמן אפי' ספק ליכא דודאי הי' נזהר ואם נזהר קרוב לודאי שלא נגע קמ"ל דאפי' בליתי' קמן שצריך אחרים רואין וא"ש, ולדברינו מצאנו מקום ישוב לתמיהת הריטב"א שתמה מאי האי דמתרץ בליתא קמן דהא משו"ה לא הי' צריך לארוכי ולמתני סיפא דהא מרישא שמעינן דנאמן הוא בברי וכ"ש באחרים רואין ונדחק כיון שאין אריכות כ"כ רק וכולן ששחטו במקום אם שחטו ניחא לתנא לברורי מתניתן בכל דינים ואין צורך לזה לפמ"ש די"ל דוקא באומר ברי לי שלא נגע ובכלל דבריו שהי' נזהר מליגע א"כ לענין שהי' נזהר מליגע אמאי לא יהי' נאמן וממילא כיון שהי' נזהר ליכא רבותא כ"כ שלא נגע ונאמן בברי משא"כ בליתא קמן די"ל באמת דלמא לא הי' נזהר כלל ואז קרוב לודאי שנגע והו"א דלא נאמני' אחרים קמ"ל דאפ"ה כה"ג כשר באחרים וזה לא מוכח מרישא כמובן

וראיתי בס' ש"ש שמעתא וי"ו פי"ג שעמד על המחקר אם ע"א נאמן בספק טומאה ברה"י דהא חזקת טהרה לא מהני ברה"י וכיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה כ"ש שלא נאמן נגד ספק רה"י דאפי' חזקה לא מהני לטהר ורצה לפשוט מדברי תוס' כאן שתירצו דאיירי בבמה דהוי רה"י, ואמאי יהי' נאמן בברי ודחה משום דהוי בידו שלא ליגע ובידו גם נגד החזקה נאמן ונאמן גם נגד ספק טומאה ברה"י יע"ש, ולפום רהיטא רציתי לומר דמה"ט אפשר גם נגד הרוב שנגע נאמן כיון בידו לזהר מליגע אלא דליתא דש"ש לא כ' זאת אלא לתירץ שני דאיירי בבמה ולא צריכין לומר דרוב פעמים לא יכול לזהר מליגע ושפיר הוי בידו אבל לפי תי' ראשון דמשמע דרוב פעמי' לא יכול לזהור וממילא גם בידו לא הוי ואפ"ה נאמן בברי אלא שבלא"ה דברי תוס' דחוקי' לומר דרוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע מהיכי תיתי לא יכול לזהור וכ"ש במתניתן דקאי על סכין ארוכה בודאי עכ"פ לא יותר מספק השקל הוא דנגע והעיקר נ"ל בכוונת תוס' דלאו דוקא רוב אלא קרוב הוא שנגע ולא ספק גמור הוא וספק שאינו שקול גם ברה"ר טמא ודוקא בספק השקול ממש טהור כמבואר בכמה מקומות וכיון דאם לא נזהר כלל שלא יגע בודאי י"ל שנגע ואפי' בנזהר נמי י"ל דלמא אפ"ה נגע וא"כ בליתא קמן דיש לחוש לכל זה תו לא הוי ספק השקול אבל מ"מ רוב לא הוי דלמא באמת הי' נזהר ולא נגע ולא מוכח ג"כ דע"א נאמן נגד הרוב דלאו רוב ממש הוא רק שקרוב לטומאה יותר מטהרה וגם ברה"ר טמא כנ"ל נכון

ולאחר כתבי זאת מצאתי בספרן של אבא שו"ת כ"ס יו"ד סי' ג' שהאריך בדין שוחט שידיו מרתתין ומלתא דתמוה לי בדבריו הקדושי' במה שפלפל אי גם אחרי' רואי' מהני ברגיל להתעלף או ידיו מרתתים וגם אי ברי מהני ורצה לדייק מכח קושי' מדלא אוקמי הסיפא ברגיל להתעלף כבר נאמר ונשנה הכל בס' ראש יוסף ותי' בטוב טעם וכ"ש דרחוק לומר דאפי' שני עדים לא יהי' נאמנים והא דלא אוקמי לרבינא באיתא קמן ולא ידע דמשמע לכאורה כה"ג דלא מהני אפי' אחרים כבר תירצו בת"ש ובר"י וראיתי ג"כ תי' נכון בחידושי פנ"י די"ל דוקא אי אחרי' יודעין דלא גמיר אז מזדהרו שפיר לראות אם שוחט שפיר ומשגיחים היטיב משא"כ לרבינא דלא ס"ל רוב מצויין מומחין מ"מ מצויי מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים אחרי' ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק ולפ"ז י"ל דוקא בידע דלא גמיר בזה דוקא מהני אחרי' כדאוקמי הא דר"נ בדידע דלא גמיר וכן בסתם בני אדם לרבינא אע"ג דיש חשש דלא השגיחו היטיב מ"מ יש סניף דאולי באמת הוא מומחה אבל אי בדקו אותו אח"כ ולא ידע י"ל שפיר דלא מהני אחרי' רואין כיון דמקודם לא ידעו לא דקדקו אחריו היטב וסברא זו נאמרה גם בפלתי וכן מצאתי תי' זה בחידושי הגהות מאמו"ז ר"ע איגר ז"ל ובזה מצאתי טעם לדברי פירש המשניות לרמב"ם אשר הרבה לתמוה עליו בראש יוסף שכ' בסוף דבריו אבל אם מצאנו אותו על שאלתו אנו סומכי' ולא על האחרי' שראו דמאי האי דאם רצונו לומר אם שאלו אותו ולא ידע לא מהני אחרים רואין דהא מר"נ בראה אחד ששחט משמע דמהני אחר רואה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ה' א' במי שאינו יודע ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה משמע אבל אחר שראה מתחילה ועד סוף כשירה ונדחק לפרש דברי פירש המשניות ולפי דברי הפנ"י טעמו של רמב"ם לשבח דזה הוא חידוש הדין שכ' הרמב"ם בנמצא אח"כ שאינו יודע לא מהני אחרי' משום דיש לחוש שלא דקדקו יפה דאולי סמכו שבודאי הוא מומחה ושוחט שפיר ואם לרבינא אמרינן כן אע"ג דלית לי' רוב מצויין מומחין כ"ש לדידן דאמרינן רוב מצויין מומחין בודאי י"ל דסמכו עדי' עליו ששחט שפיר ולא דייקו שפיר ונכון. והנה עוד זאת ראיתי אחרי רואי בכ"ס סי' ז' שהאריך לפלפל על הא דטמא במוקדשין בדברי תוס' ורמב"ם וכ' היפך מסברתי דאם הוא לפנינו ולא ידע אם נגע מודה תוס' דהוי רק ספק ולא דרוב נוגע ומישב ע"פ דרכו בקודש הא דכ' הרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט לכתחילה במוקדשין ואם שחט הזבח כשר ולא כ' דוקא באומר ברי לי וכבר עמד על זה בנוב"י קמא סי' ב' ולפענ"ד נראה די"ל לפמ"ש הב"י סי' א' להרמב"ם אפי' ברגיל להתעלף ושתק נמי יש להכשיר מטעמא כיון דמומחה הוא בודאי אם הי' מתעלף ויש לחוש שמא שהה או דרס הי' אומר וזה דמשני לעלופי לא חיישינן ורבינא דמכשיר דוקא בברי סבר דחיישינן דשהה כשיעור והוא סבר ויטעה שלא שהה כשיעור אבל נדחה דבריו דלעלופי לא' חיישינן דבודאי הי' אוסר ספק ולא הי' שותק ולא צריך לומר ברי לי וכן פסק הש"ך ברגיל להתעלף דהא דכתב הרמ"א ברי לי לאו דוקא אלא אפי' שותק נמי כשר וא"כ גם בטמא במוקדשין י"ל דרבה בר עולא סבר כרבינא וחיישינן בשותק ולא אמר ברי לי שלא נגע דלמא יטעה וסבר שלא נגע וצריך לומר דוקא ברי לי כמו שסובר רבינא בעילוף אבל כיון דאנן אמרינן בעילוף דלא חיישינן משום דהי' אוסר מספק ולא הי' שותק גם בטמא במוקדשין כיון שידע שקדשים שנטמאו אסורים אף מחמת ספק נגיעה לא הי' שותק והי' אומר בעצמו שלא ידע אם נגע ולא צריך לומר ברי לי דוקא וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתו בעילוף דכתב גם בטמא במוקדשין דאם שחט הזבח כשר ולא צריך דוקא ברי לי וא"ש ויצאתי מענין לענין יען כי ידעתי כי נפשך חשקה לדברינו, והי' זה שלום לך צלח ורכב ע"ד אמת רבך אוהבך פרעסבורג יום ה' כ"א למב"י תרמ"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל